אחת הסצנות שמשכו את תשומת לבי בספר החדש של שולמית לפיד "פרפר במחסן" היא סצנה שבה סופר מבקר בחנות ספרים. כל מי שכתב פעם ספר מכיר את הסיטואציה: מבט גנוב לערמות הספרים: לשאול או לא לשאול? האם אני מוכָּר (מוכֵר…) מספיק כדי שהמוכרת תזהה אותי? אופס, זיהתה! "הספר ממשיך למכור", היא אומרת לו, "למרות שעברו שלוש שנים מאז יצא". היא מזמינה אותו לערב ספרותי לכבוד ספר חדש של קולגה. אם יש קנאת סופרים, אלה המקומות שבהם היא פורצת במלוא עוזה. ספרה של לפיד עוסק לא מעט בקנאת הסופרים הזו, ובכלל, בסצנה הספרותית הישראלית. זוהי מעין ארספואטיקה סוציולוגית. פחות עוסקת באיך ספר נכתב, ויותר באיך סופרים חיים, באיזה הקשר. איך הם מתפרנסים, על מה בחייהם הם מוותרים כדי לכתוב. על מה לא.
ליזי בדיחי חוזרת
לספר שכותב אלישע, גיבור ספרה של לפיד, קוראים "פרפר בטוקיו". הוא מספר על איש שפלש למחסן, "האבא התנגד, האמא אמרה, למה לא. אחר כך באה למחסן גם האישה של האיש. ובאו חברים. מפליא כמה אנשים יכולים להיכנס למחסן כל כך קטן. הם התרחצו ליד הברז בחצר, גם התפללו בחצר" (עמ' 5). ואז קרה משהו, ילד נפגע, משטרה הוזמנה, ו"מה שהחל בהעלמת עין, נגמר בפשע".
סיפור בתוך סיפור. לספרו של אלישע קוראים "פרפר בטוקיו", אבל השם שבו בחרה לפיד לקרוא לספרה הוא "פרפר במחסן". פרפר במחסן הוא דימוי חזק יותר, בגלל הניגודיות שבו: כל מה שצבעוני ועף סגור בתוך חלל אטום ומעופש. אולי זו הספרות עצמה, כלואה בחבלי בשר ודם.
עולמות מתחברים: ליזי בדיחי הבאר־שבעית הזכורה לטוב, גיבורת ששת ספריה הקודמים של לפיד, עברה לתל אביב והפכה לחוקרת במשרד עורכי דין שמנהלת אותו אישה חזקה וקשוחה. גם הפעם היא מצליחה להפגין כישרון וחכמה, ולפענח את הסיפור. הכול אהבו את ליזי, עיתונאית המקומון הבאר־שבעי. אותה אנדרדוגית מוכשרת שיודעת לספר סיפור ולפתור תעלומות, אבל האם אמנם היא עדיין הגיבורה בספר החדש של שולמית לפיד? אני רוצה להטיל בכך ספק. היא שם, על עגיליה המגוחכים, והיא גם תפתור את התעלומה, מהר מבדרך כלל, אבל נדמה שבספר החדש הזה היא אינה אלא אורחת, תרתי משמע, שגם מתאכסנת בדירה לא־לה.
אז מי בעצם גיבור הספר? אמנם לפיד מפליאה לתאר את המילייה הספרותי המוכר לה היטב, את החולשות, הקנאות והשנאות. אבל הספרות היא לכל היותר גיבורת המשנה של הספר. לספר יש גיבורים אחרים, והתעלומה הבלשית שליזי מסייעת בפתרונה אינה אלא תירוץ לעסוק בנושא אחר: "אלישע פרידריך קיווה שהקוראים יקלטו את האנלוגיה. הוא לא אהב להחזיק בידי הקוראים שלו ולהוביל אותם אחריו. הוא רצה שימצאו את דרכם בכוחות עצמם, אף שלא תמיד סמך עליהם" (עמ' 5).
נתחיל מההתחלה, כלומר, מהסוף, כפי שבחרה הסופרת לעשות, בחירה מתמיהה למדי כשמדובר בסיפור בלשי. כשאלישע מסיים סוף סוף את כתב היד שלו, והולך למו"ל החביב עליו כדי להוציאו לאור, הוא מגלה לתדהמתו שספר זהה כמעט בכל לזה כבר התקבל בהוצאה ופורסם. אמנם, עם ניואנס חרדי מובהק, אבל עדיין, העלילה אותה עלילה, הנושא אותו נושא. מנקודה זו יכול היה הספר להפוך לסיפור בלשי המתחקה אחר האשם בפשע, אבל לפיד בוחרת לתת לנו את המידע הזה מיידית: את הגנבה הספרותית ביצעה אשתו של אלישע, וההיבט הבלשי בסיפור הזה יתרכז בדרכים לחשיפת הגנבת שזהותה ידועה לקורא, וגם המוטיבציה שלה. דורית הנבגדת מכה בבעלה הבוגדני, רודף הנשים, במקום הכואב ביותר והרגיש ביותר שלו, בבת עינו – יצירתו הספרותית שמגדירה את מי שהוא. כלומר, הסיפור הוא סיפור של נקמה, כך לפחות נראה במבט ראשון, במבט שני, לא בנקמה מדובר, אלא בתביעת בעלות.
השתלטות השדים
נושא ספרה של לפיד הוא טפילות. טפילות כשם עצם מופשט, כתופעה. לנושא העל הזה ישנן בספר ארבעה ייצוגים לפחות. הייצוג הראשון לטפילות הוא פשוט, ונמצא בסיפור המחסן – סיפור בתוך הסיפור שכותב אלישע. משפחה גרה במחסן, שלא שייך לה. בני המשפחה משתמשים במים שבברז הנמצא בחצר, וכן בחצר ובשטח המחסן עצמו. מה יקרה שם, האם יתבעו בני הבית את ששייך להם וינשלו ממנו את הפולשים־הטפילים? לכך אין תשובה ברורה בספר.
הדוגמה הבולטת השנייה לטפילות, שצפה רק במבט מעמיק יותר, היא מערכת היחסים בין אלישע פרידריך הסופר לבין דורית לוסטיג, אשתו העשירה. הקשר בין השניים הוא קשר הסכמי: אלישע כסופר ישראלי לא מרוויח מספיק כסף כדי לאפשר את רמת החיים הנוכחית שלו, את ביתו המפואר ושתי מכוניותיו. מי שמאפשרת זאת היא אשתו, דורית, בת למשפחה עשירה. בעסקה ביניהם הוא מתפקד כבן זוג נאמן ואב מסור לבתם, והיא מפרנסת אותו ומאפשרת לו לכתוב. בגידותיו הרבות בדורית מהוות הפרת ההסכם בין השניים, והופכות אותו לטפיל. הטפילות הזו, ונקמת "הבית המארח", האישה – הן לב הסיפור.
הדוגמה השלישית לטפילות היא תופעת סופר הצללים. דמותו של יהודה לייב אלטר, כותב הצללים החרדי שאליו פונה דורית כדי שישתמש בכתב היד וישנה אותו לצרכיו היא דמות נוגעת ללב ומרשימה. האיש מתפרנס מכך שאישים שונים שולחים לו טקסטים גרועים והוא משכתב אותם והופך אותם ליצירות קריאות. אין לו יומרות או אגו, הוא פשוט זקוק לכסף. חתימתו של סופר צללים לעולם אינה מתנוססת על יצירותיו, הכסף שמשלמים לו קונה את זכותו של המזמין לחתום את שמו – או כל שם אחר – על יצירה שלא יצר. האם קניין רוחני ניתן למכירה בכסף? ומי פה, בעצם, הוא הטפיל? האם מקרי הוא שסופר הצללים שנבחר כאן הוא חרדי?
הייצוג הרביעי לטפילות גרוטסקי במקצת, נועד להוות תמונת מראה מקצינה לסיפורי הטפילות בספר. לפתחה של עורכת הדין חנה רגב מגיע מקרה רצח של אדם, ויקטור ורגה שמו. יש חשוד במעשה ויש אדם שאמנם מודה בו אבל טוען שלא הוא עשה אותו, אלא דיבוק כלשהו, שד שהשתלט על גופו, הוא שכפאו וגרם לו לרצוח. הפתרון פשוט יותר, השד אמנם השתלט אבל לא עליו… ולא ארחיב כאן. רק אעיר שבמעשה מעורבת קהילת עובדים זרים מגנואה, שבעיני רבים מתושבי ישראל נחשבים טפילים.
הסופרים והקונים
כפי שרמזתי קודם, הדיון בטפילות קשור בטבורו לשאלת הבעלות. מהי בעלות. מה נחשב שלך ומה לא. האם סופר שגילה בארכיון היסטורי יומן אמיתי שכתבה אישה שכבר אינה בחיים, והופך אותו לרומן תחת שמו, עשה מעשה גנבה? מה קורה כשאתה מתעלם מזכותך המופקעת למקום ולרכוש משלך, פיזי או רוחני, והאם יש הצדקה לאלימות שתפקידה להחזיר לך את השליטה במה שהוא שלך ורכושך, בבחינת "עביד איניש דינא לנפשיה"?
כשמסתכלים באופן הזה על המעשה הנורא שעושה דורית לאלישע הוא נראה קצת אחרת. היצירה הזו, אפשר לטעון, היא בעצם שלה. היא שילמה עליה, בכך שפרנסה את היוצר שלה ונתנה לו מקום ותנאי מחיה ליצור אותה. לפי זה מותר לה לקחת אותה בחזרה, בעזרת כישוריה כאשפית מחשבים (בוגרת 8200). ייתכן שדרך הדיבור על הטפילות מבקשת הסופרת לדבר גם על הסופרים עצמם ויחסם לחברה המממנת אותם, מעניקה להם פרסים וקונה את ספריהם.
"הוא תוהה עד כמה הוא עצמו מנכס סיפורים של אחרים, עד כמה הסיפורים שכתב הם רוחות הרפאים של ספרים שקרא, של סיפורים ששמע" (עמ' 149). נדמה שכל סופר שואל את עצמו את השאלה הזו.
איך מגיב אלישע כשנודעת לו האמת? האם דורית תבוא על עונשה? לא אגלה את סופו המבריק של הסיפור הזה, שטמונה בו אחת האמירות החזקות בספר – על חדלון האישים של הסופר הגנרי, שבספרו מצליח להציל רדוף מיד רודפו אבל בחיים מהווה כישלון מוחלט.
חרדים ומתנחלים
עד כאן הכול היה טוב, מלאכת מחשבת ספרותית נאה. הבעיה היא בסימבוליות. כן, אותה סימבוליות שהסופרת תוהה באשר לפיענוח שלה. אם היטבתי לפענח את עקרון הטפילות, אזי הספר של לפיד דומה (ושמא: נטפל) ל"קופסה שחורה" של עמוס עוז, ברובד הסמלי שלו – המאבק בין השבט הלבן, אדוני הארץ, לבין השבט כהה העור, המסורתי והטפילי. למי שייכת האישה (ארץ ישראל?), שואל עמוס עוז, ואת עריקתה מחיקו של מלח הארץ לחיקו של הגמד (תרתי משמע) האוהב והמסור לה הוא מתרץ בהיותה נבגדת. בהתאם לסימבוליקה הזו, החרדי בספרה של לפיד לא יוצר עצמאית אלא מתעלק על יצירתו של הסופר האותנטי, והופך אותה לסיפור מוסר יהודי, בתיווכה של אישה שלא אהבו אותה מספיק.
שהרי זהו אותו יסוד – הגיבורה הנבגדת מוסרת את הטקסט / מחסן / גופה וליבה לידיים זרות. דורית מתחפשת לאישה חרדית ונוהגת כמו אילנה של עמוס עוז, שאמנם אוהבת את אלכס, הגבר הלבן מלח הארץ, אבל מעניקה את חסדיה (דורית – את כספה) למישל סומו, הדתי הנמוך והמגוחך.
בתוך הסימבוליקה הזו, מהווה המחסן דוגמה אולטימטיבית להשתלטות טפילה. המשתלטים הם מתנחלים, עושי הצרות החיים על אדמה לא להם. "במובן זה המחסן הוא המשכם הפואטי של הזמן הצהוב של גרוסמן ושל פה ושם בארץ ישראל של עוז" (עמ' 190). מי שרוצה ניסוח ישיר יותר מוזמן לקרוא את הפסקה הבאה:
בפרפר בטוקיו הוא כתב את כל מה שהיה לו לומר על התנגשות בין שני כוחות הנאבקים במרכז הבמה… בני אדם שנגרפו לתוך ההיסטוריה, מניעים אותה ומונעים על ידה ברצותם ושלא ברצותם. מצד אחד – היתה המשפחה הזו שחיה על מי מנוחות ובהשלמה מתונה את החיים שנולדה לתוכם, ומצד שני הייתה קבוצת אנשים שחיה בתחושה של יתרון וסכנה, מנסה לחרוג מהסביבה הנתונה ולשעבד אותה לאידאולוגיה שהיא מאמינה בה (עמ' 157).
