בית ספר למכשפות מתחילות

"בִּישְׁמָה!" קראו כולן. "בישמה עלתה בהגרלה!" בישמה הסמיקה, כלומר הסגילה, וקמה על רגליה.
"אני נורא מתנצלת אבל אני לא יכולה".
"כן? מדוע?" שאלה מַּחְשְׁמָה בנועם.
"יש לי פריחה" .
"באמת?".
בישמה הסתובבה לאחור… ישבניה היו מנוקדים בנקדות אדומות שהיו מעוטרות בעלי כותרת אדומים.
הנקודות התרוממו על גבעולים ארוכים, הגיעו לשיא פריחתן ואחר כך קמלו. על הכישוף הזה עבדה יומיים
תמימים והיתה גאה בו מאד"

בִּישְׁמָה היא מכשפה מתחילה, שלביש מזלה מקבלת משימה ממַּחְשְׁמָה, זקנת המכשפות, לבשל את הסעודה הגדולה לשישים ושש המשתתפות בנשף המכשפות השנתי. כיון שבישמה ידועה בנטייתה לסבך את העניינים, מחשמה שולחת את השדון רחמנינוב (שדון נחוש, אבל איך לומר, לא הקלשון הכי מחודד), לנהל אחריה מעקב צמוד ולוודא שהכול מתנהל כשורה.

כך נפתח הספר "ארוחת מלכים", ספרה הרביעי של הסופרת ציפור פרומקין, שראה אור בהוצאת "צילי" (הוצאת ספרים פרטית וקטנטנה שהניבה עד כה כמה וכמה ספרים נפלאים בהחלט). מכאן והלאה מנסה בישמה למלא בהצלחה את המשימה, אך עד מהרה מתחוור שבחרה להבין באופן מילולי למדי את הביטוי "ארוחת מלכים" ובחברת מטאטא טרחן וזקן היא פותחת במסע ליקוט מלכים אכזריים, שמהם היא מקווה להתקין סעודת מלכים אמיתית.

העלילה המצחיקה והחריגה בקסמה מצליחה להיות פראית ומלאת המצאות חדשות, אך גם קוהרנטית ומעוררת אמון. קהל קוראיה מצטרף מיד להרפתקה מכושפת, שיש בה מקום אמיתי לחסד ולצדק, אך בה בעת היא נטולת צדקנות, מכל סוג. אלו הישגים לא מבוטלים, וניכר שהם מתקיימים בספר בזכות מספר הנחות יסוד חשובות, המצויות בבסיס כתיבתה של פרומקין.

ראשונה שבהן היא הנחת היסוד שלפיה חוש הומור הוא אכן חוש. וככל חוש אחר, אנחנו מתוודעים דרכו אל העולם. סיפורים אמנם יכולים להיכתב גם בלי הומור, אבל הם בהכרח יהיו סיפורים בעלי מום, ויצטרכו לפצות על החסר המהותי הזה באופנים אחרים ובמאמץ. לכל אורך הספר ניכר כי היחס אל קהל הילדים הקוראים הוא כאל קהל של יצורים תבוניים, שחלקו אף ניחן בחוש הומור מפותח ובחריפות. הנחה זו מאפשרת השתלשלות אירועים מצחיקה מאין כמוה, הכתובה בשפה עשירה ומשוכללת ותפניות חדות וא־שבלוניות בתנועת הסיפור.

תוך כדי הקריאה ב"ארוחת מלכים" צחוק הוא פעולה חוזרת ונשנית המתעוררת כלפי כל פרט בעלילה שמסרב להיות צפוי וידוע מראש. ובכל פעם שקורא או קוראת צוחקים מבדיחה שהטמינה להם המחברת, נמתח ביניהם חוט דק, ברית שמחה וזעירה, כעדות לרגע שבו הייתה ביניהם הבנה פנימית עמוקה של משהו. בחוויית הקריאה, שבאופייה היא חד צדדית, זהו רגע קרוב ויקר מאין כמוהו.

הנחת יסוד חשובה נוספת היא זו הרואה בסיפור הזדמנות למתוח את גבולות המחשבה וגם לפרוץ אותם. זוהי כתיבה המזכירה לקוראיה שגם כשהעולם נדמה כמו גשר צר מאוד, הדמיון רחב, ויש לו כנפיים, ואפשר לנשום עמוק ולהמריא איתו, לאן שנרצה. זהו ללא ספק מצרך קיומי הנחוץ לנו תמיד, אבל בימים טרופים, כשהמציאות והפנטזיה מתחרות ביניהן מי יותר מופרכת, הנחת היסוד הזאת היא באמת אוויר צלול לנשימה.

ארוחת מלכים /// ציפור פרומקין // צילי, 2020, 146 עמ'