בעיצומם של מסעי הצלב, שבהם נפגעו הקהילות היהודיות בצרפת ובגרמניה, זכו בתי המדרש של בעלי התוספות בצרפת לפריחה תרבותית ולימודית. על אף הזמנים הקשים יצרו חכמים אלה פרשנות תלמודית ענפה ומקורית. פרשנות זו השפיעה על כל היצירה הפרשנית וההלכתית בצרפת ובשאר התפוצות, וחלק נכבד ממנה נדפס ב"תוספות" שבדפי התלמוד שלנו. אחד מגדולי בעלי התוספות היה ר' יצחק בן שמואל – המכונה ר"י הזקן – נינו של רש"י, ואחיינם של רבנו תם ושל הרשב"ם.
בניגוד לתורתו הפרשנית של ר"י, שאותה אפשר למצוא כמעט בכל דף של התוספות על התלמוד, הרי שתשובותיו ההלכתיות מעולם לא רוכזו במקום אחד. כמו הרבה מחכמי צרפת, ר"י הזקן לא שימר ולא אסף את תשובותיו ההלכתיות, והן – או הרסיסים והעיבודים שלהם – התפזרו בחיבורים שונים. פיזור התשובות בחיבורים שונים ובהעתקות שונות יצר שיבושים בלשונן, ולעיתים אף יצר כמה נוסחים ועיבודים של התשובות.
לאחרונה נאספו בעמל מרובה כל התשובות של ר"י הזקן מתוך מאות ספרים וכתבי יד. בספר המונח לפנינו, פרי עטם של פרופ' רמי ריינר מאוניברסיטת בן־גוריון וד"ר פנחס רוט מאוניברסיטת בר־אילן, נאספו התשובות, נדפסו ממקורות מהימנים, ונלוו להן ביאורים מאירי עיניים. התשובות כוללות הרבה דיונים הלכתיים סבוכים, והערות המחברים מסייעות להבנת העניין ההלכתי מבלי להכביד בעודף של דיונים לא רלוונטיים. כדי להקל על הבנת העניין הנדון נפתח כל סימן בתמצית קצרה של התשובה. במבוא הנרחב לספר נדונה דרכו הפרשנית וההלכתית של ר"י הזקן, נבחנו קשריו עם בני דורו ונפתרו כמה שאלות היסטוריות וביבליוגרפיות.
רבנו תם כועס על בת הרשב"ם
כידוע, עניינים הלכתיים הנידונים בספרות השאלות והתשובות שונים באופיים מדיונים הלכתיים בספרי הלכה כמו משנה־תורה או השולחן־ערוך. ספרי הלכה הם תאורטיים, והם קובעים עקרונות שתקפים בכל מקום ובכל זמן. לעומת זאת הרבה מן התשובות ההלכתיות דנות באירועים שהתרחשו בזמן מסוים ובתנאי החיים המיוחדים לזמן ולמקום. תשובות ר"י הזקן טבועות בחותמה של ההוויה היהודית בצרפת ובסביבותיה באמצע המאה השתים־עשרה, ובחלק מן התשובות אפשר לחוש את דופק החיים היהודיים שאליהם מתייחס ר"י הזקן.
למשל, אחת השאלות עוסקת בשאלת תנור שאופים בו "פשטידא של בשר". התנורים של ימי הביניים היו תנורים גדולים מאוד, וכדי שהפשטידה תתחמם גם בחלקה העליון היו מניחים מעליה מחבת לוהטת. הבעיה ההלכתית נוצרה בכך שאחרי כן השתמשו במחבת הזו גם לאפייה של פלאן (flan) חלבי, וממילא השאלה הייתה האם האדים או המגע הישיר הופכים את המחבת העליונה לבשרית והאם החימום של המחבת העליונה לא הכשיר אותה מן הבשר שאולי נבלע בה.
לאחר דיון הלכתי ארוך, פנה ר"י הזקן לברר כיצד נהגו הנשים בפועל: "ועתה שאלתי את הגברת חמותי… היאך נוהגות הנשים בדבר זה. ואמרה שכך נוהגות מעולם שתחת מחבת עצמה של ברזל שאפה פשטידא אפה פלאון, כיון שמסיקה אותה היטב כדרך האופים". חמותו גם סיפרה שהמחבת העליונה הזו הייתה מושאלת לפעמים לגויים, אבל אז היא הייתה מקפידה לחממה ולהסיקה יותר כדי להכשירה. לדבריה זו הייתה חומרה והקפדה עצמאית שלה שכמותה לא ראתה במשפחתה: "ולא ראתה מימיה מדקדקין בדבר להצריך הסקה לא בין פלאון לפשטידא…". חמותו, שהייתה נשואה לאחד מצאצאיו של רש"י, העידה שגם מרים, בתו של רש"י, לא נהגה להחמיר בעניין זה. ר"י הזקן מסתמך על מנהגן וסיים את דבריו: "ואם אינן נביאות – בנות נביאים הם וגדולי הדור, ויש לסמוך על המנהג".
השאלה של מחבת לגויים משקפת את החיים המשותפים של יהודים עם הרוב הנוצרי שבקרבו הם חיו. באוסף התשובות של ר"י יש עדות לכמה שיתופי פעולה שכאלה. כך, למשל, הוא דן בהרחבה בשאלת היתר חלב של נכרים. מצד אחד המקורות התלמודיים אוסרים חלב של נכרים, ומצד שני התפשטה שמועה שר"י וחכמים נוספים התירו חלב שכזה כאשר לגוי יש עדר של בהמות טהורות בלבד, וממילא אין חשש שיתערב חלב אסור בחלב הבהמות הטהורות. ר"י דחה בתוקף את השמועה הזו, ומספר את הסיפור הבא על רבנו תם שכעס על בתו של הרשב"ם (בת דודתו של ר"י הזקן) שהייתה מאחרת להשגיח על חליבת הבוקר של הגוי: "כך ראיתי רבינו תם שהקפיד על רבינו שמואל זצ"ל שהיו לו רחילות רחוקות קצת מן העיר ועומדות אצל גוי אחד. והיה שולח שם רבינו שמואל בכל השכמה בתו ושמה מרונא לראות (כלומר: להשגיח על החליבה), ולא היתה מספקת לבוא שם עד שחלבו גוי כולו או רובו".
מכור למשחקי קובייה
הד לשיתוף הפעולה הכלכלי עם הגויים מתבטא בשאלת ההיתר להיות שותף בתנור יחד עם גוי שמפעילו בשבתות; בשאלת הכשרה לפסח של כלי שגויים טוחנים בו חרדל במשך השנה; בעניין משרת של גוי שעשה טעות במטבח; בשאלות בענייני ריבית לגויים, בשאלות העסקה של גויים בדריכת ענבים ליין ועוד.
החיים עם הרוב הנוצרי גם יצרו מעברים בין־דתיים – כלומר אנשים שהתנצרו ונוצרים שהתגיירו. כך למשל פסק ר"י שגר קטן שהתגייר עם אמו חייב להתאבל עליה אחרי פטירתה, אף שלכאורה הגיור מנתק את קשרי המשפחה הקודמים. מצד שני קבע: "קטן בן שנה או שנתיים שנשתמד עם אמו ומת – אומר רבי שהיה נראה שמתאבלין עליו", על אף שבדרך כלל לא היו מתאבלים על משומד שמת.
תשובה מעניינת מוקדשת לשאלה של אדם "שנשתמד ובא למדינה אחרת" ואז התנהג שוב כמו יהודי, אבל לא היה לו "טקס" של חזרה בתשובה. ר"י נשאל האם המגע שלו ביין אוסר אותו, והוא השיב שה"טקס" של החזרה בתשובה שכלל טבילה איננו חובה: "דעתי נוטה להתיר, כי טבילה זו שנהגו אינה אלא משום נקיות וטהרה… ומצוה – לא חובה". המקרה הזה הסתבך מכיוון שלאדם זה כבר היה עבר שבו "נשתמד, ושב, וחזר לקלקולו". אך דווקא חוסר היציבות של אדם שהתנצר והתחרט, ושב והתנצר, מבליט את הרצון להידבק ביהדות על אף הקשיים המרובים של שמירת יהדות בקרב הרוב הנוצרי העוין. מן התשובה הזו עולה גם רתיעתן של הקהילות היהודיות מאנשים שכאלה, ונטייתן לחייבם ב"טקס מעבר" של חזרה ליהדותם.
שאלות מסוג זה מבליטות קו אופי נוסף המייחד את ספרי השאלות ותשובות. בשאלות ותשובות בולטת המציאות הבעייתית, ועולה הצורך למצוא פתרונות בדיעבד לאירועים שהתרחשו. אין מדובר בהתנהגות הלכתית אידאלית, אלא בהתנהגות שנהגה לעיתים בפועל. כך, למשל, התלבט ר"י כיצד לפסוק בעניינו של בחור צעיר שהיה מכור למשחקי קובייה, וכדי לנסות להתגבר על התמכרותו נָדר נֶדר חמור שאם אי פעם יחזור לסורו לשחק בקובייה, יהיה אסור לו לאכול את כל הפירות שבעולם. כמו הרבה מכורים הוא לא שלט בעצמו וחזר לשחק. מצד אחד הוא התמלא בושה על כך, ומצד שני ביקש שיתירו לו את נדרו. ר"י התלבט האם צריך להעניש את הבחור הלא־החלטי ולא לאפשר לו להתיר את נדרו, או שמא פסיקה שכזו לא תועיל, מכיוון שאדם לא החלטי זה גם לא יוכל לקיים את הנדר החמור שנדר על עצמו.
מריבות במניין
ספקות אחרים התעוררו בשל המציאות של קהילות קטנות שלא היה בהן מניין. ר"י נשאל האם אפשר לצרף כעשירי למניין ילד קטן שמחזיק חומש בידו. הוא העיד שעל אף הפסיקה המוקדמת של רבנו תם להתיר צירוף כזה, במשך הזמן חזר בו מפסיקה זו, ואסר לצרף קטן למניין. לעיתים החריף המצב בקהילות הקטנות בשל מריבות פנימיות. באחת הקהילות הקטנות הייתה מריבה, והאדם שבית הכנסת היה חלק מביתו אסר בנדר על אחד מחברי הקהילה להיכנס לביתו ולבית הכנסת. ר"י מדגיש שמכיוון שמדובר ב"דבר מצווה" אפשר להתיר את הנדר הזה. בין השאר הדגיש את חשיבות התפילה בבית הכנסת גם כאשר הקהילה כל כך קטנה שאף פעם אין בה מניין: "מצוה הוא שישתתפו ביחד ובית א־להים יהלכו ברגש, כיון שכבר קבעו שם מקום לתפילה, ומתוך כך קובעים עצמן לתפילה ומתכוונים לאביהם שבשמים… מתוך שמתפללים במקום המיוחד להם להתפלל".
תשובה ידועה, אך פחות נעימה לקריאה, מתארת מריבה בין שני אנשים בקהילה שהגיעה עד כדי הלשנה לשלטונות שבעקבותיה נגרם נזק כספי לאחד הצדדים. בין השאר דן ר"י בהרחבה בדינו של "מוסר" ובהיתר להוציאו להורג כדי למנוע איום על הקהילה.
מציאות מורכבת דרשה גם תשובות מורכבות. לעיתים מצא ר"י פתחים לפסוק לקולא או לפתור את הבעיה ההלכתית שנוצרה, אך לא פעם הוא כותב דברים כגון: "אבל לא מלאני לבי להתיר לאחרים, כל שכן לעצמי לפי שאין בידי קבלה בדבר".
הדוגמאות הללו הן חלק קטן מן העושר הגדול של השאלות הרבות הבאות בתשובות ר"י הזקן, וממאות הדיונים ההלכתיים המסועפים המצויים בו. אחרי מאות שנים זכו תשובותיו של ר"י לאוסף מלא, לנוסח מתוקן, ולהערות מלומדות ומאירות עיניים.
