רק ארבע שנים עברו מאז שאריאלה שטרנבך החלה לעבוד בתקשורת, והיא כבר הספיקה לרשום שלושה שיאים אישיים: הכתבה הראשונה שפרסמה ב"ידיעות אחרונות" נבחרה לכתבת השנה, היא הפכה לאישה הראשונה שמונתה לתפקיד כתבת לענייני חרדים בחדשות 13, והיא כנראה העיתונאית הראשונה שהצמידו לה מאבטח כבר אחרי שידור התחקיר הראשון בטלוויזיה. זה קרה לאחר שחשפה כיצד הרב אליעזר ברלנד שידל את אחת מנשות החסידות שלו להימנע מטיפולים כימותרפיים ולהרעיב את עצמה עד למותה הטרגי.
"כן", היא מודה, "היה לא פשוט להסתובב שבוע עם מאבטח. את רוצה לצאת לקניון לקנות אוזניות והוא איתך. יש קטע כזה, שאחרי שתחקיר משודר ומדובר מצמידים מאבטח והחשש הוא גבוה. אבל אני חושבת שלקחתי על עצמי תיק לכל החיים".
למה?
"כי הם לא ישכחו לי את זה. עכשיו הוא במעצר אז שומרים על פרופיל נמוך, ואולי לא יקרה כלום, אבל באמת מדובר בקבוצה מסוכנת ולקחתי סיכון".
הייתה לך התלבטות אם לפרסם?
"בשום צורה. ממש לא היו לי התלבטויות אם לפרסם".
על בחורי ישיבה: "כחרדית, אף פעם לא יצא לי להיות איתם בשיח כי היה אסור. היום אני במקום בוגר יותר, הם קטנים וצעירים ממני, והם נותנים לי המון מידע. לפעמים הם מתוודים בפניי על אהבות אסורות שלהם. יש בחורים ממיר, מחברון, אפילו מסאטמר, שיושבים איתי ונותנים לי מידע"
איך בכלל הגעת לחומרים האלה? מדובר בחסידות סגורה במיוחד.
"בעבר נכנסתי לקהילה הזו כדי לראות מה קורה. אז עוד עבדתי בידיעות אחרונות, ורציתי לבדוק איך הקהילה נראית אחרי שברלנד השתחרר מהכלא. באתי לשם, ושלושה ימים השתתפתי בתפילות. נדהמתי ממה שראיתי. ביום השלישי הדובר שלהם כנראה זיהה אותי ועשו לי ממש לינץ'. בשנייה שאמרו את השם שלי הבנתי שנחשפתי ומיד התקשרתי למשטרה. ידעתי שאין לי אפילו זמן לעדכן במערכת. כולם התחילו ללכת אחריי, ואני מחייגת למשטרה ואומרת להם 'בואו מהר, אני ברחוב החומה השלישית, אתם יודעים מה זה'. אבל הם לא הספיקו להגיע. אנשים עיקמו לי את היד, חטפו לי את הטלפון, קפצתי למונית חולפת ברחוב ואיכשהו הגיעה המשטרה. זו הייתה הפעם הראשונה שבה התעסקתי איתו".
יצא לך לדבר עם ברלנד באופן אישי?
"התקשרתי אליו פעם, כי פורסם בעיתון טלפון שאפשר להתקשר אליו אם רוצים ברכה. את יודעת, זו לא שיחה עם בן אדם שפוי. הוא אמר לי 'את רווקה, בואי נסדר לך מישהו עם עיניים כחולות בדיוק כמו שאת רוצה'. זו הייתה שיחה משונה. במשטרה טוענים שהוא חכם נורא ויודע מה קורה עם הכסף ואיך הכול מתנהל. אבל איך שאני תופסת את זה – הוא אוהב לשדר את הטרפת. את השיגעון. זה כאילו חלק מהחסידות".
את התחקיר עצמו, כך היא מתוודה, היא קיבלה כשהיה כבר די מוכן. "אפשר להגיד שמבחינה עיתונאית קיבלתי את החומר מתנה. לא עשיתי פה עבודה. הייתה לי עבודה קשה מאוד כשהייתי צריכה ללוות אותה ברגעים האחרונים, ובעיקר את אמא שלה, להיות איתה שם".
למה פנו דווקא אלייך?
"הם חיפשו מישהי שתדע לדבר עם הבת החולה בשפה שלה, כאילו היא חסידה של הרב והמליצו לה עליי. אני זוכרת שהגעתי לחניה של בית החולים ולא ידעתי למה אני באה. לא הבנתי מה הסיפור. ופתאום הכניסו אותי להוספיס, שמתי על עצמי שאל ותוך כדי הורדתי את הלק מהציפורניים. זה קורה לי הרבה. יש לי תמיד באוטו בגדים של חרדית – חצאית ארוכה, משהו לאסוף איתו את השיער, לפעמים גם סרט כדי שהשיער ייראה כמו פאה, וגם כיפה וציצית התווספו לאחרונה, כי לפעמים אני צריכה בן זוג ואז אני לוקחת מישהו מהמערכת והוא מתלבש. עד שהגעתי לשם היא כבר הייתה מורדמת ומונשמת. המצב שלה הידרדר ולא היה עם מי לדבר. אז ישבתי עם האמא לשיחה ולא הצלחתי לצאת משם. הייתי משותקת ממה שהיא סיפרה לי".
לסיים ולהתפרק
התחקיר האחרון שלה, שעתיד להתפרסם בתחילת השבוע הבא, היה מאתגר במיוחד. "האמת שסתם ראיתי מודעה בעיתון. ככה זה מתחיל בדרך כלל. הם כתבו שמחפשים כוח עזר ואז בדקתי קצת בקבוצות של פייסבוק וראיתי שבאמת כל הזמן מדברים על רופאים ואחיות, ושהנושא של כוח העזר די מושתק, למרות שיש לו תפקיד חשוב מאוד בטיפול בחולה. הוא בעצם מקלח אותו, מסדר אותו, משנה לו תנוחה, מאכיל אותו ומארגן את הסביבה שלו. אמרתי לעצמי – אם מערכת הבריאות קורסת, גם שם בטח נמצא ליקויים".
תחת זהותה הרגילה היא הצליחה להתקבל לעבודה ככוח עזר בשלושה בתי חולים. "זה היה קשה. חודש וחצי רק עברתי חיסונים, צילום ריאות ובדיקות. בהתחלה התכוונתי לעבוד רק בבית החולים שפרסם את המודעה, אבל אחרי שחוויתי את זה הבנתי שאני חייבת לבדוק עוד בתי חולים כדי להתמקד דווקא בנושא של כוח העזר, כי בתחושה שלי זה משהו שלא דיברו עליו אף פעם".
"ברגע שיצאה הוראה של משרד הבריאות, נתניהו הורה לליצמן לדבר עם הרבנים. למה? באיזה קטע צריך לדבר עם הרבנים? זו הוראה של משרד הבריאות. אני צייצתי שצריך לעצור את הרב קנייבסקי (בתמונה) כי הוא אשכרה מורה למגזר שלם להפר הוראות ולהפיץ מחלה"
ואיך הייתה החוויה?
"זה התחקיר הכי מאתגר שעשיתי, מבחינת הסיבולת שהוא דרש. להחליף חיתולים לקשישים, ומיצי קיבה עולים לך, זה משהו שאת לא מאמינה שאת מסוגלת לעשות. אני זוכרת שסיימתי משמרת ופשוט התפרקתי. גם מהקלה שזה מאחוריי, וגם מתוך רחמים על מי שנשאר שם. כשניגשתי לתחקיר הזה אמרתי לעצמי שבטח אראה עובדים שמתעמרים בחולים, וזה לא קרה. לא ראיתי התעמרות באף בית חולים וסיימתי את התחקיר עם הערצה אליהם. בא לי לחבק אותם אחד־אחד".
מה מצאת שם שכל כך טלטל אותך?
"אצל כולם יש בעיה של חוסר תקנים וזה מתבטא בעבודה של 16 שעות רצוף. אין אדם בעולם שיכול להחליף חיתולים ולקלח קשישים במשך 16 שעות רצוף, כשיש שני אנשי כוח עזר על שלושים זקנים במשמרת. זה התבטא בכך שבבית חולים אחד שכחו להאכיל חולה כמה פעמים מרוב עומס. בבית חולים אחר הייתה אפס שמירה על היגיינה, עבודה בלי כפפות והמון זלזול. מקבלים אותך בלי לבדוק מי את ואם את יודעת את העבודה. נותנים לך לחבוש פצעים כירורגיים כשאסור לך בכלל לעשות את זה".
במקרה או שלא, התחקיר עתיד להתפרסם באמצע משבר הקורונה, שגם הוא מצליח להאיר כמה כשלים בתפקוד מערכת הבריאות. "אפשר לומר שקצת חזיתי את זה. אז עוד לא הייתה קורונה, אבל את המצב במערכת הבריאות. הייתה לי אפילו מחשבה שאם באמת המצב הזה יימשך אולי אחזור לשם. אשכרה סוג של התמכרתי. וגם פתאום הבנתי כמה זה נחוץ. אם לא מקלחים ולא מלבישים מטופלת כי אחת העובדות לא הגיעה בגלל שלא היה לה עם מי להשאיר את הילדים, ואני יודעת שזקנה עשתה על הרצפה את הצרכים שלה מול המשפחה, והיו מקרים כאלה, כי אין שם ידיים, זה קורע לי את הלב. אנחנו כל הזמן מדברים על העומס בבתי החולים ועל הזקנה במסדרון, זה קיים גם בלי קורונה, אז עכשיו זה באמת מפחיד אותי. ברמה שחשבתי אולי לחזור לשם לא כמתחזה".
להיאבק בבורות
שטרנבך מעולם לא האמינה שיום אחד תהיה עיתונאית. למעשה אפשר לומר שהיא די נקלעה לסיטואציה. "באתי ממקום חרדי מאוד. הייתי בטוחה שאהיה מקסימום מטפלת בתינוקות, שאחיה כל חיי בשכר של 3,500 שקל ואגדל ילדים בבית. ההורים שלי פתחו לי ולאחותי חנות להלבשה תחתונה. אני לא אוהבת עסקים, שונאת את זה, לא טובה בזה, וסבלתי, אבל לא היה לי שום דבר אחר".
את המפלט היא מצאה בשיטוטים בפייסבוק. "הייתי מזהה פוסטים של אנשים ואומרת לעצמי 'אוקיי, זה תכף יעלה ב־ynet', ובשלב מאוחר יותר התחלתי לשדך סיפורים לכתבים. סתם בקטע של תחביב. נהניתי לראות שקלעתי, שבאמת רצו את המידע שהבאתי".
עד שיום אחד הגיעה ההזדמנות, ואפילו לשטרנבך לקח זמן לזהות אותה. "התחילו לרוץ בווטסאפ החרדי שני סרטונים על פדופילים. זה היה עוד לפני שהנושא הזה בכלל דובר במגזר. ראיתי באיזו קבוצה של נייעס חרדית שאנשים אומרים 'אה, הוא היה בבני־ברק, ובגלל שעשה ככה לילדים העבירו אותו לאלעד'. אמרתי לעצמי – מה קורה פה? והצעתי ליהודה שוחט מ'ידיעות' את הסיפור. אמרתי לו 'תתקשר לרב, תספר על ילד שנפגע, תשאל אם מותר להתלונן ותראה מה התגובה'. והוא אמר לי – למה שלא תעשי את זה בשבילנו? לא הייתה לי שום שאיפה להיכנס לתקשורת. מרגע שפתחתי פייסבוק הציעו לי לעבוד באתרים חרדיים ולא הסכמתי. הרגשתי שהם לוקחים מידע מאתרים אחרים ופשוט מתאימים אותו למגזר. אז התקשרתי לשלושים רבנים וסיפרתי כאילו בני נפגע. אני זוכרת שפחדתי מאוד כי זה כלי תקשורת שמאלני, וביקשתי מהמערכת שיתחייבו לי שיפרסמו גם את הרבנים שיהיו בעד להגיש תלונה. היה לי חשוב שמבחינה ציבורית ידעו שיש כאלה ואפשר לפנות אליהם".
התחקיר שפרסמה עורר רעש והדים. הוא גם נבחר לתחקיר השנה של ידיעות. "התוצאה הפתיעה אותי, כי לא הייתי רגילה להתייעץ הרבה עם רבנים. גיליתי שהם כמו ער"ן לציבור החרדי. היו רבנים שנשארו איתי על הקו ושאלו מה השם שלי ושל הילד בשביל להתפלל עלינו. הם באמת דאגו. זה שהם אמרו לי לא להתלונן במשטרה היה מתוך בורות. היו כל מיני דברים שהם אמרו שהוכיחו לי שזה בעיקר נובע מבורות ולא מתוך רוע. זה הדהים אותי ממש, ואני חושבת שמתוך התחקיר הזה יצא שרבנים למדו על הנושא והכירו אותו יותר. היום אנחנו רואים את הפירות של הדבר הזה. כשאני שומעת על מוגנות במודיעין־עילית זה מרגש אותי".
"באתי ממקום חרדי מאוד. הייתי בטוחה שאהיה מקסימום מטפלת בתינוקות, שאחיה כל חיי בשכר של 3,500 שקל ואגדל ילדים בבית. ההורים שלי פתחו לי ולאחותי חנות להלבשה תחתונה. אני לא אוהבת עסקים, שונאת את זה, לא טובה בזה, וסבלתי, אבל לא היה לי שום דבר אחר"
זו הפעם הראשונה שהיא נחשפת בריאיון עיתונאי, ולא פשוט לה עם העניין. "האנונימיות הייתה חשובה לי מאוד וזה מקצוע שלא מאפשר אנונימיות. תמיד מצאתי את האיזון בין הרצון שהפנים שלי יהיו במסך כמה שפחות כדי שאוכל להיכנס למקומות, ובין הידיעה שאם את על המסך אנשים באים אלייך עם סיפורים. גם בעיתונות הכתובה השתדלתי שבתחקירים שעשיתי לא יופיעו תמונות שלי. הייתי רבה עם עורכים, אומרת להם – אתה שם אותי ואחרי זה יזהו אותי ולא אוכל להיכנס לפה ולפה. כשעברתי לטלוויזיה הבנתי שזה כבר בלתי אפשרי".
כביסה מלוכלכת
שטרנבך (29) לא רואה את עצמה כחרדית סטנדרטית. היא נולדה בטבריה, לאב אמריקני ונהג אוטובוס במקצועו, ולאם ממוצא תוניסאי שעובדת כמורה. עם השנים התחזקה המשפחה מבחינה דתית ועברה להתגורר בביתר־עילית. "אף פעם לא היה לנו כיוון מוגדר. הבית די חרדי, אבל כל אחד בוחר את הדרך שלו. חלק מהאחים שלי גם חזרו לארצות־הברית".
היא הרביעית מבין שמונה אחים, ואת לימודיה בקושי הצליחה לסיים. "למדתי בבית יעקב, ובמקרה העבירו אותי לבית ספר של חב"ד כי הוא היה מול הבית. סיימתי תיכון עם חצי מהבגרויות. לא עניין אותי ללמוד. רציתי לעבוד עם ילדים, ובמשך שנתיים הייתי גננת ומטפלת ואהבתי את זה מאוד. יום אחד ראיתי שפרסמו קורס לחוקרים פרטיים מטעם היחידה הארצית לחקירות וביטחון ונמשכתי לזה בטירוף. התחלתי ללמוד שם בגיל 21, כשבפועל מותר לעסוק בתחום רק מגיל 23. סיימתי את הקורס וידעתי שאני לא ממשיכה בזה. יצא לי לצאת לכמה מעקבים עם מרצים, והרגשתי שזה תחום ממש רע. זה כל היום להתעסק בבגידות של אנשים ובחיים הלא טובים, והבנתי שזה לא בשבילי. היום אני מרגישה שלקחתי את כל הכלים האלה למקומות של תיקון חברתי".
כשהתחקירים שלך החלו להתפרסם, הגיעו גם תגובות כועסות מתוך המגזר החרדי?
"אני עדיין מקבלת אותן, אבל לגמרי פחות. בתחילת הדרך הציבור לא ידע איך לעכל אותי. נראיתי כמו הבחורה הפרחה שיצאה מהדרך ועכשיו מוציאה את הכביסה המלוכלכת החוצה, וזה השתנה מאוד. היום אני מרגישה שנתנו בי אמון ושעברנו תהליך. הם סומכים עליי מאוד ורואים בי שופר שלהם בהמון תחומים, לא רק בנושאי פדופיליה. זה יכול להיות בבעיות השכר של הגננות ובכל תחום אחר. אפילו בטיפים שהם מפנים אליי – 'כדאי לך לכתוב על זה ועל זה'. אני גאה מאוד במקום הזה, שהמגזר שלי סומך עליי בתקשורת החילונית".
את האישה היחידה בתוך תא כתבים שרובו מורכב מגברים שמסקרים בעולם של גברים. יש קשיים?
"כשהציעו לי את התפקיד לא רציתי אותו בהתחלה. רציתי שייתנו לי תחקירים והבהרתי שהתחום שלי הוא ממש לא רק חרדים. גם הרגשתי שזה אולי משהו שלא תמיד ייתן לי כאישה מקום, כי לא אוכל להיות בטישים והפוליטיקה לא מעניינת אותי. רק כשאמרו לי שאוכל להישאר גם בדסק התחקירים ולעשות דברים אחרים שמעניינים אותי, ושהתחום הפוליטי מחוץ לתחום, הסכמתי לקחת את התפקיד הזה. אבל אני חושבת שיש לנשים חרדיות הרבה מה להגיד, והתלהבתי מהאפשרות להביא את זה".
יש ציפייה במערכת שתביאי גם צהוב?
"לא התרשמתי ככה. עורך המהדורה, ליאור לנדנברג, אמר לי: 'יש פה ציבור של מיליון ומשהו אנשים מתוכנו, אנחנו רוצים להכיר אותם'. התחלתי מדברים קטנים ובהתחלה חשבתי שאין מצב שזה יעניין מישהו בכלל. ופתאום אומרים לי: 'אריאלה, כתבה טובה'. מה? כולה הבאתי לכם רב שמוצא אבדות ונשים מתקשרות אליו, וזה מה שמעניין אתכם? אבל כן, מעניין להכיר את החיים האלה".
שטרנבך מעידה על עצמה שהיא "חיה ברכב". בעידן שבו תחקירנים מעדיפים לעבוד מהכיסא בבית ולדוג סיפורים מקבוצות פייסבוק, היא לא מוותרת על חוויית השטח, גם באייטם הכי קטן ואזוטרי. "יש בי משהו שתמיד מחפש להבין איך אני אחווה את זה. כשאמא אחת פנתה אליי וסיפרה לי שבהסעות של החינוך המיוחד יש בעיות, לא נכנסתי לקבוצה של הורים כדי לאסוף עדויות. הלכתי ובמשך שבוע עבדתי בשלוש חברות, והראיתי איך זה נראה מבפנים מתוך החוויה שלי. זה גם עניין של פרפקציוניזם, כי אני חוששת לטעות ולהביא משהו לא נכון ולא מדויק. אני חושבת שיותר כיף לי עם הטייטל 'תחקירנית' מאשר 'כתבת'".
יש רגעים שבהם את חוששת לחייך?
"לא ממש. מוות לא מפחיד אותי בשום צורה. אני אוהבת את הסיכון ואם אני לוקחת את זה למקומות כאלה זה פחות מפחיד אותי. אני צריכה את האדרנלין, לא יעזור. יש מקומות שבהם ממש פחדתי, למשל כשהצטרפתי לשבט הבדואי אל־עזאזמה. ישנתי אצלם וידעתי שאני בגבעה בלי קליטה, כל מה שקיבלתי זה שורה בווטסאפ עם מיקום. אלו רגעים שבהם את שואלת את עצמך מה הגבולות העיתונאיים שלך, וכן – הם כנראה נורא רחוקים".
הימים ימי משבר, ואנחנו נפגשות במיקום סטרילי בהתאם להנחיות משרד הבריאות. כותרות החדשות מלאות בדיווחים על טלז־סטון מוכת הקורונה.
החברה החרדית ספגה לא מעט ביקורת על זלזול בהנחיות, בייחוד אחרי המלצת הרב קנייבסקי להמשיך לקיים לימודים בתלמודי התורה. מה חשבת על זה?
"בקטע הזה יש בי משהו מאוד לא חרדי. אני לא אוהבת כשרבנים מתערבים בעניינים לא להם. ברגע שיצאה הוראה של משרד הבריאות, נתניהו הורה לליצמן לדבר עם הרבנים. למה? באיזה קטע צריך לדבר עם הרבנים? זו הוראה של משרד הבריאות. אנחנו רואים את זה עם המגזר החרדי הרבה פעמים. נניח כשאישה שצריכה ניתוח קיסרי במצב חירום ומחכה לתשובה מהרב. מלבד הברכה, אין שום עצה שהרב יכול לתת. זו הגישה שלי. פרסמתי שצריך לעצור את הרב קנייבסקי. כתבתי בציוץ שבמדינה מתוקנת היו עוצרים אותו, כי הוא אשכרה מורה למגזר שלם להפר הוראות ולהפיץ מחלה".
"לדעתי יהיה לנו הרבה יותר קל לשפר את מעמד הנשים ולשמור עליו אם לפני הכול נקבל את העובדה הפשוטה שאנחנו פשוט לא אותו דבר, הצרכים שלנו שונים ועל פי זה נדרוש אותם וניאבק עבורם. למשל לפעול חוקתית לשינוי מצבן של אמהות חד־הוריות בישראל קריטי יותר מלהחליף את השילוט בכניסה לירושלים ל'ברוכות הבאות'"
ולא חטפת על זה?
"לא הרגשתי שחטפתי. אני מבינה שלפעמים קשה לאנשים. היו כאלה שכתבו 'החב"דניקית הזאת מדברת כי הוא רב ליטאי'. יש כל מיני מחשבות שזה פנימי, אבל בכלל לא מעניין אותי מי אמר את זה".
במסגרת המגבלות
לא רק בנושא עמדותיה שטרנבך נדרשת לספק תשובה, אלא גם באשר לסטטוס המשפחתי שלה. "איך זה קרה? אין לי הסבר. אני יכולה להגיד שלא חיפשתי עד עכשיו. ממש לא. סוג של נתתי לחיים להתגלגל. אני חושבת שלכל אחד יש את המסלול שלו, ודי משליכה את זה עליו (הקב"ה, רמ"ב). אני מבינה שמתישהו אצטרך להתעסק בזה, כי גיל שלושים זה כבר ביציות מתייבשות בימינו, אבל סומכת עליו".
בסביבה הקרובה מציקים לך בעניין?
"בעבר הציקו. אני חווה את זה כמי שחיה בשני מגזרים. אז חוויתי את זה במגזר החרדי, שמציעים ומציעים ואת לא בעניין ובסוף מתייאשים, ואז הגעתי לגיל שבו גם במגזר הכללי כבר אפשר להתחיל לדבר על הקפאת ביציות ואני חווה את זה שוב מהכיוון השני. אז זה משהו שבהחלט צריך להדליק נורה. בסדר. נגיע לשם".
הפחד הגדול ביותר שלה, כך היא מתוודה, הוא לטעות בתחקיר. "אני יכולה להגיד לך שמצאתי את עצמי כבר כמה פעמים בבית משפט, כשאנשים ניסו למנוע את פרסום הכתבות. אף פעם לא הלכתי לשם בגישה של 'הלוואי שהשופט יתיר'. הייתי מדברת עם א־לוהים ואומרת לו 'בבקשה שהאמת תצא לאור. אם באמת לא מגיע לו, אז שינצח במשפט הזה'. יצא לי לצערי הרבה פעמים לעשות שיימינג לאנשים, ותמיד קיים הפחד הזה. הייתי מוצאת את עצמי מתקשרת להפיל בן אדם בטלפון, מתפללת לא־לוהים 'בבקשה, אם מגיע לו, שייפול', וקוראת פרקי תהלים תוך כדי שיחה עם הבן־אדם. והם נופלים. ואת רואה את זה. ואלו רגעים שאת מרגישה שיש לך סיעתא דשמיא מטורפת".
קשה להיות כתבת חרדית במערכת כל כך חילונית ותל־אביבית?
"כשלקחו אותי ידעו מי אני, אז אני לא מרגישה צורך להסתתר. דווקא בבחירות האחרונות הופתעתי מאוד. שמו אותי שאשדר מתוך המטה של ש"ס ועברתי בין הקולגות ושאלתי אותם מה הם בחרו. הופתעתי לגלות שהרבה מאוד עובדים במערכת הצביעו ליכוד. אז לא הרגשתי שיש פה איזו מערכת שמאלנית שאני צריכה להתנצל על מי שאני בפניה בשום צורה".
ואת עצמך הצבעת לליכוד?
"לא, הצבעתי לבנט. אפשר להגיד שיותר בגלל איילת שקד. אני מתה עליה. היא לא מביכה אותנו כנשים, ואין הרבה כאלה".
יש לך ביקורת על התקשורת החרדית?
"אני חושבת שהיא עוברת שינויים טובים, אבל עם הסיפור של ברלנד הם לא היו שם. הם לא פרסמו. לרוב הם מפרגנים לי מאוד על תחקירים אחרים, ברמה שהם לוקחים לפעמים כתבה שלמה ושמים אותה אצלם, ופה לא היה שום דבר כזה. גם כשהם פרסמו דברים על ברלנד שמתי לב שהם מעלים את הכתבות בשמות עט. לא לוקחים אחריות. לכל כתב חרדי כמעט יש שמות עט. מה שהם לא רוצים לפרסם בשם שלהם, הם ממציאים לך שם של כתב. ואז אני פונה ושואלת 'אפשר לדבר עם הכתב?' ועונים לי שאין כתב כזה. זה לא לקחת אחריות".
ומבחינת השמירה על כללי אתיקה?
"התקשורת החרדית הפכה לנייעס, שזה בעיקר נערי ווטסאפ, ושם באמת אין אחריות והכול עולה וצף. אני מאמינה שזה עניין של חינוך. אבל זה מעניין, מאז שמוניתי לכתבת לענייני חרדים נהיה לי קשר עם הרבה בחורי ישיבות. אם פעם חשבתי להוציא ספר על כל החומרים שנותרו על רצפת חדר העריכה, הגעתי למצב שבו הייתי רוצה להוציא ספר על וידויים של בחורי ישיבות".
באילו וידויים נתקלת?
"כחרדית, אף פעם לא יצא לי להיות איתם בשיח כי היה אסור. היום אני במקום בוגר יותר, הם קטנים וצעירים ממני, והם נותנים לי המון מידע. לפעמים הם מתוודים בפניי על אהבות אסורות שלהם. יש בחורים ממיר, מחברון, אפילו מסאטמר, שעולים אליי למכונית, יושבים איתי במקום שאף אחד לא יהיה בו ונותנים לי מידע. והם מרתקים. מעניין לי לשבת איתם.
"היה תחקיר שפרסמתי על איך חרדים קונים סיגריות. האמת שזה די גאוני, מה שהם עשו – הם פשוט קונים כרטיס טיסה הכי זול שאפשר, מגיעים לשדה, רוכשים סיגריות בדיוטי ולא עולים על הטיסה. סיפר לי על זה בחור חרדי והחלטתי לעשות את התהליך בעצמי. קניתי כרטיס טיסה ונפגשתי עם בחורי ישיבה שפתאום הודיעו שהרב שלהם לא מרשה להם לעלות לטיסה אחרי שביקרו בדיוטי פרי. את יושבת עם בחורים כאלה, יש להם גם רעיונות טובים, הם משתפים בחיים שלהם וזה מרתק. מבחינתי לשבת עם בחור כזה זה משהו אסור. זה היה אסור. אבל הם ממש נפתחו. הם מבינים תקשורת מעולה, לדעתי. ופתאום בחור מספר לי על בחורה מחסידות אחרת שהוא יצא איתה וההורים לא הסכימו לשידוך, ואיך הלב שלו נשבר מזה והוא חזר לסיגריות".
והם לא נרתעים מזה שאת אישה?
"דבר ראשון, צריך לדעת לכבד. למקומות כאלה אני אבוא בבגדים יותר צנועים. אשתדל ללבוש שחור ואפילו לבוא בשיער אסוף. אני צריכה שאנשים ירגישו בנוח בסביבה שלי. אגב, למרות ששם המשפחה המקורי הוא שטרנבך, איכשהו זה הפך בארץ לשטרנבוך, וזה נחשב שם משפחה מכובד מאוד במגזר החרדי. שטרנבוך מביתר־עילית נשמע כמו משלנו, ואז אנשים פתוחים יותר לדבר איתי".
ועדיין, יש רבנים שלא יכניסו אותך לחדרם כמו שהם מכניסים למשל את אבישי בן־חיים או את יאיר שרקי.
"בגלל זה אבישי עדיין דוקטור ופרשן לענייני חרדים אצלנו. ברור שזה קורה, אני מודעת למגבלות. מצד שני, אני יכולה להביא מהצד של הנשים דברים מדהימים שגבר לא ישים לב אליהם, כי אני שמה לב לפרטים קטנים".
את רואה את עצמך כפמיניסטית?
"אני לא מגדירה עצמי פמיניסטית. אני מרגישה שכיום התנועה הזו היא משטר מחשבות שכופה על כל הנשים לחשוב ולהרגיש כמותו. לדעתי יהיה לנו הרבה יותר קל לשפר את מעמדן של הנשים ולשמור עליו אם לפני הכול נקבל את העובדה הפשוטה שאנחנו פשוט לא אותו דבר, הצרכים שלנו שונים ועל פי זה נדרוש אותם וניאבק עבורם. למשל לפעול חוקתית לשינוי מצבן של חד־הוריות בישראל קריטי יותר מלהחליף את השילוט בכניסה לירושלים ל'ברוכות הבאות'".
את חושבת שכתב גבר בתפקיד ובמעמד שלך היה מקבל את אותו שכר כמו שלך?
"לא בדקתי את זה. זה מעניין. אם מדובר על שכר נשים אני פמיניסטית בדבר הזה. אבל בגדול אני חושבת שאנחנו לא מתמודדות במלחמות הנכונות לקידום נשים".
ואחרי כל התהליך שאת עוברת עם החברה החרדית, את מרגישה שיש שינוי בגישה שלה לתקשורת?
"החברה החרדית למדה להעריך תחקירים, וזה הדבר שאני הכי גאה בו, שהם כן רואים בי כתובת. אחד התפקידים שלא יודעים שיש לתחקירנים זה להיות עובד סוציאלי. את פוגשת אנשים במקרי קצה, במצוקות גדולות, ולא פעם מוצאת את עצמך בסיטואציה שהיא הרבה מעבר לריאיון. לפעמים התמיכה נשארת הרבה אחרי שידור הכתבה, ולעיתים את גם נרתמת לסייע להם כספית. אני פוגשת יום־יום אנשים נבוכים מול המערכת. אבודים. זה שהם רואים בי כתובת זה הכי מחמיא שיש".
