ביום שני שבוע שעבר הקדישו בתחנת הרדיו האינטרנטי הנהדרת "הקצה" יום שידורים שלם מהבוקר עד הערב תחת הכותרת "רדיו הקצה נגד הגירוש". גירוש המסתננים (או מבקשי המקלט, תלוי לאיזה צד של המתרס הפוליטי אתם משתייכים) מאפריקה הפך לאחת הסוגיות הבוערות בתקופה האחרונה. במדינה עם קצב אירועים ודופק כל כך לא סדיר כמו שלנו, קצת קשה לאחוז בתואר "נושא בוער" יותר משעה וחצי. אך נדמה שהסוגיה הזו פילחה בהתמדה את השיח, בעיקר במדיה החברתית, יותר מכל נושא אחר שצץ לאחרונה.
למי שהשם "הקצה" עוד לא מוכר לו, רק נאמר שזוהי תחנת מוזיקה שמעניקה במה לחלק הפחות ממוסחר של התעשייה. מדי יום אפשר לשמוע שם מגוון רחב מאוד של תוכניות שלא מפחדות לגעת ולהאיר פינות שבתחנות המיינסטרים נשארות חשוכות יותר מטבע הדברים.
גם בלי להיות חסיד גדול של המחאה הספציפית, אי אפשר שלא להתרשם מיום השידורים המעניין הזה. מגישים כמו ערן סבאג, איתי אנגל ונדב אייל, שהחיבור שלהם לתחנת המוזיקה ביומיום לא ממש קיים, הצליחו בעזרת המעטפת המיוחדת להביא צדדים פחות בנאליים מאלו ששמענו בשיח סביב הנושא עד עכשיו. על אף החד-צדדיות המובהקת, גם מאזין שחולק על המסקנות שעלו מהדיונים באולפן צריך להיות גאה על המקום שאליו לקחו ב"הקצה" את האמירה ואת האמת שלהם, והוכיחו כמה המוזיקה מעניינת הרבה יותר כשיש בליבה אג'נדה.
באופן פרדוקסלי דווקא רגע מוזיקלי היה המקום שבו הקושי להכיל את מה שבקע מהרמקולים בחדר כמעט הצליח לגבור על הסבלנות. שלושים שנה אחרי אלבום הבכורה המיתולוגי שלו, אהוד בנאי קיבץ סביבו פליטים חדשים: יובל בנאי, נצ'י נצ', רונה קינן, דנה עדיני, קרולינה ומספר מוזיקאים מהקהילה האפריקנית בישראל. לכבוד יום השידורים המיוחד הם עשו ביצוע מחודש לשיר המופת של בנאי מהאלבום ההוא "עבודה שחורה".
נניח בצד את הביצוע המוזיקלי, שלא באמת יכול לגעת במקומות שבהם המפיק המיתולוגי של האלבום, יוסי אלפנט ז"ל, לקח אליהם את בנאי באותם ימים. אבל הבחירה לקחת את "עבודה שחורה", שמתאר באופן חד ומדויק כל כך את הכאב והסבל של העדה האתיופית, ולשייך אותו למאבק הגירוש הנוכחי היה רגע ממש מתסכל וקשה להאזנה. לפרקים זה הזכיר את המקום הבעייתי שארץ נהדרת לקחה אליו את המחאה הזאת, בפתיח המפורסם שהשווה בין העלייה לישראל של יהודים לאורך ההיסטוריה לציבור שעומד כאן על הפרק.
כדאי להתעכב במיוחד על השורה "הם שנים חלמו עליה, ועכשיו זו המציאות כשאומרים להם לטבול, לשטוף את התמימות", ולנסות להבין איך בנאי של שנת 2018 החליט לקחת משפטים שביטאו את ההתנגשות הטרגית בין ההיסטוריה היהודית הענפה של יוצאי אתיופיה לישראליות המעשית – ולהלביש על זה את הסוגיה הנוכחית, שבה ישראל היא בסופו של דבר בחירה כלכלית מקרית של המגיעים הנה מאפריקה.
זה אולי מעט יומרני, אך יש רגעים בחייו של שיר שבו הוא מופקע מהיוצר שלו, ואת המשמעות שלו כבר אי אפשר לשנות. יש עוד כמה כאלו במוזיקה הישראלית כמו "ילדים זה שמחה" של סובול בביצוע שלמה בר, "כשתבוא" על רון ארד של בועז שרעבי. שלושים שנה ש"עבודה שחורה" מלווה כל מאבק חברתי בסבך הבלתי נגמר של הקושי בקליטת העלייה האתיופית. במידה מסוימת, לא פחות משהשיר תרם להבאת המאבק הזה לתודעה הציבורית, הוא גם תרם
לדי־אן־איי שבנה את הקריירה של בנאי, ושגם הביא אותו למקום המיתולוגי שהוא נמצא בו היום במוזיקה הישראלית.
אי אפשר להאשים אותו כמובן בציניות, אלו המילים שהוא הביא לעולם והוא יוצרן. יותר מכך, צריך להעריך את הבחירה שלו להגיד משהו ולא לטמון את הראש בחול. אך הפעם התחושה הייתה שבנאי לקח את המחאה שלו למקום בעייתי מאוד ושיש סיכוי שהוא יתחרט עליו. שנים חלמו יוצאי אתיופיה על בית ועכשיו זאת המציאות, גם בבית המוזיקלי נמשכת להם הגלות.
