בהקדמה לספרו החדש, "האפולוגיה של מנדלסון" (הוצאת כרמל), מספר ד"ר אלי שיינפלד את הסיפור הבא: ערב אחד, כשישב על מרפסת בירושלים ביחד עם מורו, הפילוסוף הצרפתי בני לוי, שקע לפתע בהרהורים על ברוך שפינוזה. הוא שיתף את לוי במחשבותיו, ואז "בני לוי, מורי, הישיר אליי מבט", כותב שיינפלד, "תוך שהוא מסובב את אצבעו על שולחן – כמו מצייר עליו עיגול מושלם – ואז לפתע עצר את התנועה, הלם בחוזקה על השולחן ואמר: 'משפינוזה לא נחלצים, את שפינוזה מנפצים!'".
למה צריך לנפץ את שפינוזה?
"הפילוסופיה של שפינוזה היא רגע הכניסה של היהודי למודרניות והיציאה שלו מבית המדרש. מדובר באירוע הפילוסופי והפוליטי הדרמטי ביותר שאירע ליהודי המודרני, שמאז שפינוזה שום דבר לא התחדש בדנ"א שלו. מה שמיוחד בשפינוזה הוא שהוא כורת ברית עם הרציונליזם המערבי, האוניברסליסטי, והולך עם הברית הזו עד הסוף. זו הסיבה שהוא מטריד ומאתגר כל כך. העניין שלי בשפינוזה התחיל ממקום מאוד אישי. כשפגשתי את שפינוזה בגיל ההתבגרות חשתי שפגשתי את עצמי, שמצאתי אדם שחשב יותר לעומק ויותר רחוק מכל הפרמטרים שמגדירים אותי. ברמה הבסיסית ביותר, שפינוזה מגיע מנקודת מבטה של התבונה, וכך מפרק את המושגים התיאולוגיים היהודיים הבסיסיים ביותר – התגלות, נבחרות, מצוות, תורה מן השמים.
"כשאתה גדל, כמוני, כילד דתי־לאומי באנטוורפן של שנות השמונים, במתח שבין חינוך יהודי קלאסי לבין העולם המערבי שאתה חי בו, שפינוזה מייצג את מי שהלך עד הקצה, ואף מעבר לכך. כולנו יהודים מערביים, יהודים שחיים בסתירה בין היהדות שלהם לבין המערביות שלהם, אבל הפכנו את הסתירה הזו לאידיאל. אני זוכר שכמתבגר לא הסכמתי לקבל את הסתירה הזו. מה שיפה בגיל ההתבגרות הוא שאתה חסר פניות, ולכן מסוגל להתקומם כנגד הסתירה, כנגד הפשרה. המתבגר מסתכל על המבוגרים כעל מתפשרים: אנחנו, המבוגרים, מתפשרים, ומתרצים כל מיני תירוצים לכך שכל חיינו הם פשרה. חוסר היכולת שלנו להתמודד עם מתבגרים קשור לכך שהם פשוט צודקים – אנחנו רואים את הפשרות שלנו כשאנחנו עומדים מול החד־משמעיות שלהם. הם משקפים לנו את הפשרנות שלנו, וזה בלתי נסבל. אל מול זה שפינוזה הולך עד הסוף ומפרק את המושגים הבסיסיים, וכך מנסח את הביקורת היסודית ביותר על היהדות, ביקורת שהיהודי המודרני עדיין נושא איתו".
אמת שמחוץ לתבונה
שיינפלד (44), נשוי ואב לשניים, מרצה לפילוסופיה יהודית וכללית במרכז האקדמי שלם, עמית במכון ון־ליר בירושלים וממייסדי בית מדרש שם ועבר בנחלאות, מנסה בספרו החדש להציג את האופן שבו משיב הפילוסוף היהודי־גרמני משה מנדלסון לביקורת של שפינוזה. אך זהו לא רק ספר על מנדלסון; עבור שיינפלד יש כאן "ניסיון להתמצא מחדש, לשרטט מחדש את הפרמטרים של הדיון על יהדות ומודרנה. אנחנו לא מודעים להיסטוריה העמוקה שלנו. חלקנו מכחישים את המערביות שלנו, חלקנו מכחישים את היהדות שלנו, אך בסופו של דבר, נרצה או לא, אנחנו יהודים מודרניים. הסינתזה 'יהודי מודרני' נותרה תעלומה, סתירה בלתי פתורה. הפרק הזה של היהודי שנכנס למודרנה הוא פרק בהיסטוריה שלנו שאנחנו עדיין כותבים אותו, ושמעניין אותי להבין אותו, כדי להבין את ההווה שלנו".
"כששואלים אדם בישראל מה זה להיות דתי, רוב האנשים יענו לך: להאמין באלוהים. תשאל מישהו למה הוא מקיים מצוות, התשובה תהיה: כי אני מאמין באלוהים. כלומר, קיום המצוות כפוף לקביעה התיאולוגית. מנדלסון אומר דבר הפוך: המצווה קודמת לאמונה, והמהות של היהודי היא שהוא מצוּוה"
מנדלסון הוא המפתח לתהליך הזה. "מנדלסון שחשבתי שאני מכיר, זה שסיפרו לי עליו בצעירותי, הוא מנדלסון שמסמל את ההשכלה", אומר שיינפלד. "בעולם הדתי הוא נחשב לדמות פסולה, לאבי הרפורמה, המודרניות והאמנציפציה. נהוג לייחס לו משפט שהוא עצמו אף פעם לא אמר – 'היה יהודי בביתך ואדם בצאתך'. הדביקו את זה למנדלסון, למרות שמדובר בשורה מתוך שיר של יל"ג. בהמשך, באקדמיה, פגשתי מנדלסון קצת אפור. כסטודנט בקורס בפילוסופיה יהודית מודרנית למדנו את פרנץ רוזנצוויג, את לוינס, את הרמן כהן ואת בובר, דמויות מסעירות שעסקו במשיחיות, בשואה, בהתגלות, בגאולה, ולצידן משה מנדלסון לא נראה מרגש כל כך. אבל לפני כמה שנים חזרתי אליו, ומצאתי דברים אחרים לגמרי".
איך זה קרה?
"זה התחיל בעקבות מותו של המורה שלי, בני לוי, ב־2003. בני לוי היה קורא גדול של טקסטים, ובכתביו הוא הציע קריאות של שפינוזה, לוינס ורוזנצוויג. רציתי להמשיך את השיעור שלו, אך בדרכי, וכך הגעתי לספרו של מנדלסון, 'ירושלים', שלוי עצמו לא התמודד איתו. גיליתי שמנדלסון לא רק שלא יצא מבית המדרש ולא עודד התבוללות, אלא שהוא מציע פילוסופיה יהודית מודרנית שמנסחת לראשונה תשובה יסודית לשפינוזה. הבנתי שמנדלסון הוא למעשה המגן הגדול ביותר של היהדות, כמי שחי בתוך עולם תבוני ואומר שלמרות העולם התבוני הזה עדיין יש מקום ליהדות. אולי באמת אי אפשר ליישב את היהדות עם התבונה, אבל זה לא משום שהיהדות מיושנת, אלא כי יש בה משהו אחר לגמרי. מנדלסון מראה לבני תקופתו, בשפה שלהם – לא בשפה דתית או רבנית, אלא בשפת הפילוסופיה – שיש כאן דת שלא ניתן לתפוס אותה בקטגוריות הרגילות, ולכן גם לא ניתן לבקר אותה בקטגוריות המערביות המקובלות.
"ההבנה העמוקה של מנדלסון היא שגם אם התבונה היא כול־יכולה, והרציונליזם הוא כוח שאי אפשר להתחמק ממנו, ישנה אמת שאי אפשר לנסח אותה במונחים של תבונה. כלומר, אין חפיפה בין תבונה לבין אמת. התבונה יכולה לכסות תחומים מסוימים, אבל יש אמת שחורגת מן התחומים האלה, ושבאה לידי ביטוי לא דרך האמונה אלא דרך המצווה. מנדלסון הוא הפילוסוף היהודי המודרני הראשון שמותח קו מאוד ברור, חד משמעי, בין אמונה – קטגוריה נוצרית במהותה – לבין מצווה. זה דבר שהוא לא מובן מאליו היום. כששואלים אדם בישראל מה זה להיות דתי, רוב האנשים יענו לך: להאמין באלוהים. אם תשאל מישהו למה הוא מקיים מצוות, התשובה תהיה: כי אני מאמין באלוהים. כלומר, קיום המצוות כפוף לקביעה התיאולוגית.
"מנדלסון אומר דבר הפוך: המצווה קודמת לאמונה, והמהות של היהודי היא שהוא מצוּוה. זו העובדתיות היהודית, ולכן המתח הדתי הקיומי של היהודי קשור בזה, בהיותו מצוּוה. היהודי נוירוטי כי עוד מעט עובר פלג המנחה והוא עוד לא התפלל. זו הדרמה של חייו הדתיים, וזו דרמה מאוד משעממת, פרוזאית, מוזרה למתבונן מהצד, והיא נראית הכול חוץ מדת. אבל ליהודי אין בררה. במובן עמוק, אין לו בררה, כי הוא מצווה. כמובן יהודי יכול להחליט שהוא לא מקיים מצוות, והוא יכול גם לכפור בסיפור כולו. יש אופציה כזו, אבל היא כופרת במהות העמוקה של היות יהודי".
משיחיות כבדיחה
אתה מתאר בספר את המערכת של המצוות כ"אנטי־תכל'ס". כלומר, יש משהו בקיום המצוות שמתנגד ללהט המשיחי, אבל גם לקצב החיים המהיר, התזזיתי.
"כן. האופציה הגאולית, או המשיחית, נראית הרבה יותר מושכת מאשר קיום המצוות הפרוזאי – יש כאן התמסרות טוטאלית לאידיאל, מסירות נפש. זו אלטרנטיבה חזקה מאוד, ומאוד מפתה. אבל המסירות המשיחית הזו, הדרמטית, בסופו של דבר לא עולה בקנה אחד עם הסבלנות היהודית, שהיא סוג של עשיית מעשים שאין להם תכלית. לכן אני קורא למצוות 'אנטי־תכל'ס'. אין להן תכלית מיידית, הן לא עושות שום דבר בעולם. חברי ישי מבורך מגדיר את זה, בספרו 'היהודי של הקצה', כ'אתיקה של בזבוז זמן'. היהודי מבזבז את הזמן. בשבת הוא שובת, הוא לא עושה כלום".
דיברנו קודם על גיל ההתבגרות, ובמובן הזה היהדות היא "דת של מבוגרים", אם להשתמש במונח של לוינס.
"בדיוק. אין כאן את סערות גיל ההתבגרות של האידיאולוגיה הסוחפת, או הקדמה, או ההגעה המשיחית אל התכלית. זה משעמם מאוד. אבל זו המשמעות של להיות יהודי. יש משפט נפלא שמנדלסון כותב, הממוטט את כל הלשון־הרע שאומרים עליו כל השנים. הוא כותב: 'באמת אין אני רואה כיצד יכולים הנולדים בבית יעקב לפטור את עצמם ביושר לבב מן המצוות'. הוא לא אומר שהוא מתפלא איך יהודים יכולים להפסיק להאמין, אלא שהוא מתפלא איך הם יכולים להפסיק לשמור מצוות. זה האין־בררה שלנו, היהודים. ובמובן עמוק, זו גם תשובה למשיחיות.
"נאמר זאת כך: מי שחושב שהוא פוטר את עצמו מן המשקעים המערביים על ידי כך שהוא מאמץ אידיאולוגיה משיחית, יכול להיות שיגלה בסופו של דבר שהבדיחה היא על חשבונו. אני חושב שעוד לא יצאנו מן הסבך הזה שנקרא היהודי המודרני, וייתכן שהגלגול הנוכחי, זה של מדינת ישראל – במיוחד מדינת ישראל כראשית צמיחת גאולתנו – יהיה גלגול אירוני במיוחד. אני לא נביא ולא בן נביא, וחשוב מאוד בעיניי לחשוב את ההווה שלנו, וההווה שלנו הוא כזה שבו המציאות המדינית, העובדה שליהודים יש מדינה, הן הפרמטר המרכזי. אפשר לקרוא את ההווה המדיני שלנו כמו שפינוזה, קריאה שמסבירה שבן גוריון צדק, שהיהדות היא מדינית במהותה, ושהלאום היהודי זקוק לבית לאומי. זו הייתה האופציה הציונית המפורשת, ממשה הס ועד בן גוריון, שהתרגום לעברית של 'המאמר התיאולוגי־מדיני' של שפינוזה מוקדש לו. אבל אפשר גם לקרוא את ההווה שלנו כמו מנדלסון, שמציע כיוון אחר. מנדלסון מאפשר לנו לא לפסול את המדינה, כי אין בזה שום טעם, אבל הוא כן מאפשר לנו להבחין ולחדד מחדש מהו העיקר, מהו הדבר שנשאר. ומה שנשאר זה ההיות־יהודי, העובדתיות היהודית, האין בררה, העובדה שאנחנו מצווים. אם זה לא נשאר, שום דבר לא נשאר".
מה קורה כששני המצבים האלה נפגשים? המציאות שלנו, המדינית, הציונית, מצד אחד, והעולם של קיום המצוות מצד שני? האם המציאות המדינית מוסיפה משהו לעולם של קיום המצוות? פוגעת בו? משנה אותו?
"אתן לך דוגמה. מאז שהגעתי לארץ, לפני עשרים ושבע שנים, אני לא חושב שחגגתי את חג הפסח באמת. פסח בחוץ לארץ מבליט את הדיסהרמוניה של עולם המצוות והמציאות שבחוץ, שהיא, בעיניי, חלק חשוב ממהות המצווה. הניסיון לייצר הרמוניזציה בין העולם הזה לבין הקיום היהודי הוא ניסיון מסוכן. המצווה היא הפרעה בסדר העולם, היא עיכוב ביחס לעולם הקפיטליסטי, הבורגני, הקרייריסטי, שבו הכול מוקרב על מזבח ההישגים. כשאני רוצה לשתות מים אני עוצר ומברך, והברכה הזו היא מהות המצווה – אני לא במגע מיידי עם העולם, אני עוצר רגע אחד לפני. והנה, אנחנו חיים במדינה שבה השבת מוסדרת, הכשרות מוסדרת, הנישואים מוסדרים. הכול הרמוני, הכול משתלב עם החיים.
"אני לא לוקח את זה למקום פשטני, שסבור שיהודי צריך לסבול ולחיות חיים קשים. הטענה שלי היא אחרת – כל עוד המשיח לא בא, היהודי לא באמת שייך לסדר העולם. המצב המדיני הישראלי מכניס אותנו לסדר העולם, עם ככל העמים, ובעיניי זו כפירה בהיות־יהודי, בהבנה שאנחנו לא שייכים לסדר של העולם. אגב, כך אני מבין גם את תרבות החומרות. החומרות הולכות ומתרבות בגלל שהכול הפך להיות הרמוני מדי, פשוט מדי, נגיש מדי. אנשים שמתקוממים על חומרות אומרים: 'אף אחד אף פעם לא החמיר ככה'. אבל כנגד זה צריך לומר: 'כי אף פעם לא היה קל כל כך לקיים את המצווה'. ברגע שאנחנו לא חיים בעולם שבו יש אתרוג אחד בכל העיירה, אלא לכל אחד יש אתרוג, נפתח פתח לחומרות, כדי לשבש את ההרמוניה הזו, את הטבעיות שבה מקיימים את המצווה. ואם נחזור לשאלה שלך, אני חושב שהקיום כאן מאתגר את מה שאני מזהה כמהות של המצווה וההיות־יהודי, כלומר, היציאה שלו מסדר העולם".
לאחוז בפשטות
אתה מדבר, אם אני מבין נכון, על קיום גלותי דווקא כאן.
"קודם כול, צריך להבין שאנחנו בגלות. גם התפיסה הזו מעורערת, הן על ידי אלו שרואים בגלות מושג מיושן ופרימיטיבי, כמו בתפיסה הציונית הקלאסית, והן על ידי אלו שטוענים שכבר התקדמנו לשלב הבא, של תחילת הגאולה, כמו הציונות הדתית. אני חושב, אגב, שזה המקור למשבר של הציונות הדתית היום, שהוא משבר קלאסי בכל תנועה משיחית, שבה המשיח לא בא והתקוות לא התגשמו. הסכנה המשיחית איננה בעוצמות שאתה מצליח לגייס ברגע המשיחי עצמו, אלא בהתפרקות הבלתי־נמנעת שמתרחשת כשמגלים שהבשורה לא התממשה, שעולם כמנהגו נוהג, שזאב לא גר עם כבש. האוטופיות לא מתגשמות, ואז מנסים, במין מאמץ פרשני־תיאולוגי סבוך, לאחוז בכל הקצוות, אבל זה מתפרק לנו בין הידיים, כי אנחנו חיים חיים בורגניים, והבורגנות היא ההיפך המוחלט של המשיחיות.
"המרחבים שבהם אנחנו מסוגלים לייצר מרחק מהמציאות ולהסתכל עליה הולכים ונעלמים. היום, אולי יותר מאי פעם, התפקיד של התרבות, של האינטלקטואל, של הספרות ושל האמנות הוא ליצור את המרחק הזה"
"בישראל קורים דברים נפלאים במובן הכי פרוזאי של המילה, ואני לא מזלזל בהם, אבל בסוף, אנחנו הייטקיסטים ורואי חשבון ועיתונאים ואנשי אקדמיה, ויש לנו משכורת וביטוח בריאות ואנחנו דואגים לפנסיה שלנו, וזה הכול אנושי, אנושי מדי, כמו שאומר ניטשה, ממש לא אוטופי וממש לא משיחי. יש כאן שגרה – שגרה מאוד ייחודית, אבל שגרה. וזה, אולי, מה שממוטט בצורה החזקה ביותר את התפיסה הקוקניקית, ואולי מקור המשבר בציונות הדתית. ואל מול זה, אני חושב שדווקא כדי להתקיים כאן צריך לנטוש את המשיחיות, אבל מבלי לאבד את התקווה המשיחית, שהיא במקום אחר, באותה השהיה שהמצווה מאפשרת ביחס לעולם. לחזור לפשטות היהודית שמנדלסון מציע".
*
שיינפלד, כאמור, הוא תלמידו של בני לוי, מי שהיה מזכירו האישי של הפילוסוף הצרפתי החשוב ז'אן־פול סארטר. בצעירותו היה לוי מהפכן מרקסיסט רדיקלי, אך בשנותיו האחרונות חזר בתשובה ועלה לירושלים, חי כאיש חרדי והקים את מכון לוינס. אני שואל את שיינפלד האם יש עוד מקום לאינטלקטואל המעורב, שמשמיע את דעתו בענייני השעה ומשמש מצפון מוסרי.
"אני חושב שהעידן הזה חלף", הוא אומר. "אין לאנשי רוח יתרון על פני אדם מן היישוב בכל מה שקשור לעניינים פוליטיים, במובן הפשוט של המילה. חלפו ימי 'פופוליטיקה', שבהם ישעיהו ליבוביץ' היה יושב בפאנל ומחווה דעה. בכלל, אני חושב שכשאתה צורך טלוויזיה, אתה לא במצב שמאפשר לך לחשוב באופן ביקורתי ורפלקסיבי באמת. זה הפרדוקס של העידן שלנו: אנחנו יודעים כל כך הרבה, מעודכנים כל הזמן, מוצפים בתמונות, מחוברים כל הזמן, ודווקא משום כך האדם מעולם לא היה פחות מסוגל לתפוס מרחק, לראות את המציאות, לפגוש בממשי, פשוטו כמשמעו. האינטלקטואל כן יכול להציע מרחבים אלטרנטיביים, מרחבים של ספרות, של אמנות, של פילוסופיה, של לימוד. מרחבים מנותקים.
"לספרות יש תפקיד גדול בעיצוב הרגישויות שלנו כבני אדם, והיכולות שלנו לדמיין ולהסתכל על המציאות מפרספקטיבות אחרות. מציאות שאין בה ספרות ופילוסופיה ולימוד היא מציאות מסוכנת, אבל לא משום שספרות ופילוסופיה אומרות לנו כיצד לחשוב ואילו דעות לאמץ, אלא כי הן נותנות לנו מרחק. אנחנו שקועים כל כך בתוך זרימה של מידע, של טכנולוגיה, ובמצב כזה כל דבר שמוציא אותנו קצת מהעולם הוא בעל ערך עצום.
לא מזמן ישבתי בקונצרט נפלא של סטודנט שלי לשעבר, קונצרט יפהפה, ולפניי ישב אדם שהתעסק בטלפון שלו כל ההופעה. אני לא רוצה להישמע מיושן ושמרן, אבל דבר כזה מכניס אותי לייאוש עמוק, עד כדי כך שאסתכן ואומר שהמעשה המהפכני ביותר היום, המשיחי ממש, הוא הפעולה הפשוטה הזו, והיוצאת דופן כל כך, של התנתקות מהסמארטפון. המרחבים שבהם אנחנו מסוגלים לייצר מרחק מהמציאות ולהסתכל עליה הולכים ונעלמים. היום, אולי יותר מאי פעם, התפקיד של התרבות, של האינטלקטואל, של הספרות ושל האמנות הוא ליצור את המרחק הזה. אם אינטלקטואלים יכולים לעשות את זה, מצוין. זה תפקידם היום. אבל אם מדובר בהבעת דעות, אין לכך שום ערך. אנחנו זקוקים לאנשי רוח שמסוגלים, בדרך שבה הם מדברים על המציאות, לייצר את המרחק הזה, את הפרספקטיבה הזו. גם קונצרט טוב יכול לעשות את זה".
