ממש בסוף שיחתנו, כשאני כבר עומד ליד הדלת, לפרופ' הלל פורסטנברג חשוב לומר לי עוד משהו. "אתה יודע על שם מי נקרא פרס אבל", הוא שואל. "כן", אני מצטט מוויקיפדיה, "על־שם מתמטיקאי נורבגי חשוב". אבל פורסטנברג מתעניין לא בזהות של בעל השם, אלא במקורו של השם: "הוא נקרא אבל, כי אבא שלו היה כומר, ובעצם התכוון להנציח את דמותו של הבל מסיפור קין והבל. זאת אומרת שהפרס שזכיתי בו הוא בעצם פרס הבל". ואז מזכיר את הפסוק המפורסם מקהלת: "הבל הבלים אמר קהלת, הכל הבל".
פורסטנברג לא התכוון כמובן להעליב את נותני הפרס, אלא לומר שאחרי הכול, לא הפרסים הם מה שחשוב אלא העבודה המתמטית שהוא ואחרים עשו ויעשו. וכך, כשכל העולם – נשיא המדינה, ראש עיריית ירושלים, האוניברסיטה העברית – חוגגים סביבו את ההודעה שקיבל בשבוע שעבר, על הזכייה בפרס אבל, הפרס היוקרתי ביותר בעולם המתמטיקה, פרופ' פורסטנברג מרחוב אלפסי בירושלים נשאר צנוע כהרגלו. ברגע מסוים של השיחה הוא אפילו אומר: "ברור לי לגמרי שברגע זה נמצאים בעולם לפחות 100 מתמטיקאים שראויים לפרס הזה לא פחות ממני". הוא טוען שהופתע מכך שקיבל את הפרס: "אבל דווקא אחרי שקיבלתי את כל הפרסים החשובים האחרים – פרס ישראל ופרס א.מ.ת ופרס וולף – הייתה לי תחושה שאולי לפרסים האחרים אני ראוי, אבל פרס אבל אולי כבר מכובד מדי".
תלמידו וחברו הקרוב, פרופ' אלכס לובוצקי (שגם הוא כבר הספיק לזכות בפרס ישראל למתמטיקה), אומר ש"בעולם המדע אפשר למצוא לא פעם חוקרים דגולים שדווקא גדולתם עושה אותם בלתי נסבלים. הם כל כך גדולים בעיני עצמם, עד שקשה להם לחלוק את גדולתם עם אחרים. הלל הוא ההיפך מזה: תמיד בענווה; תמיד יש לו נדיבות לחלוק איתך זמן וידע. במחלקה שלנו הוא אף פעם לא סירב ללמד גם קורסים שנחשבים בסיסיים ופשוטים, וזה יצר נורמה שבגללה אף אחד לא מסרב ללמד קורסים כאלה. כי אם הלל מסכים, איך מישהו אחר יסרב? בגלל זה, כשנפוצה הידיעה על הזכייה שלו, הייתה שמחה גדולה בכל הקהילה המתמטית, בארץ ובעולם. כולם אוהבים אותו, וכולם מפרגנים לו".
למעשה, אומר לובוצקי, הלל הוא אדם כל כך טוב, שזו גם חולשתו היחידה. "בתקופה מסוימת ערכתי את כתב העת של המחלקה למתמטיקה, וביקשתי מהלל שיחווה דעה על כמה מהמאמרים. מהר מאוד הבנתי שזה מאוד בעייתי. כי הלל כל כך רוצה לפרגן, שהוא מוצא חיוב גם במאמר גרוע, וזה רק מפריע לך כעורך".
מקביל לנובל
פרס אבל נחשב לפרס הנובל של המתמטיקה. על הסיבה לכך שאין פרסי נובל במתמטיקה מתהלכות אגדות אורבניות שונות, שהבולטת שבהן טוענת שאלפרד נובל, מייסד הפרס, זעם על המתמטיקאים משום שאשתו בגדה בו עם אחד מהם. אבל לובוצקי, ענייני כדרכם של מתמטיקאים, מבהיר שאדון נובל בכלל לא היה נשוי. לדעתו, הסיבה פרוזאית הרבה יותר: "נובל ייסד את הפרס כדי לפצות את העולם על כך שהמציא את הדינמיט. הוא גרף המון כסף מההמצאה הזו, אבל השימושים הנוראים שלה גרמו לו ייסורי מצפון. היה חשוב לו שהפרס ישמש למחקרים שימושיים שיעשו טוב לעולם, ובתקופתו מתמטיקה נחשבה למדע מאוד פילוסופי ולא מעשי. רק במהלך המאה ה־20 התברר שזה המדע הכי שימושי, משום שבזכותו יש לנו את כל עולם המחשבים".
במהלך המאה ה־20 כבר עלה בנורבגיה, ארצו של נובל, הרעיון לייסד פרס גם במתמטיקה, ולמשך כמה שנים אפילו חולק פרס כזה, שנקרא על־שם מתמטיקאי נורבגי דגול אחר, סופוס לי. אבל הפרס ההוא לא החזיק מעמד, ורק ב־2003 התחילה האקדמיה הנורבגית למדעים, זו שמחלקת גם את פרסי נובל, לחלק גם את פרס אבל, בסכום דומה לזה של פרס נובל (830 אלף דולר; פורסטנברג יצטרך לחלוק אותם עם הזוכה השני בפרס, פרופ' גרגורי מרגוליס מארה"ב), ובטקס בעל אופי דומה, שאותו מארח מלך נורבגיה. כך שהפרס הוא רק בן 18 שנים, והאקדמיה הנורבגית עושה מאמץ להספיק לחלק אותו למתמטיקאים הגדולים ביותר בדור האחרון, שעד לפני 18 שנה לא זכו לפרס הולם ליוקרתם המדעית. פורסטנברג הוא הישראלי הראשון שזוכה בפרס הזה.
ועכשיו, אחרי שחתן הפרס כבר קיבל את ההודעה (הפרס עצמו אמור להיות מחולק במאי, בטקס חגיגי עם מלך נורבגיה, אם הקורונה תאפשר זאת), לובוצקי מוכן להודות שהוא בעצם ידע על כך כבר הרבה זמן מראש. "בתפקידי כיו"ר איגוד המתמטיקה בישראל, אנחנו מנסים כבר כמה שנים לקדם את המועמדות של הלל לפרס הזה. כבר לפני כמה שבועות התקשרו אליי מהאקדמיה הנורבגית, בישרו לי שהלל הולך לקבל השנה את הפרס, וביקשו את עזרתי בהכנת 'תיק עבודות' וחומרים עליו, הכול כמובן בתנאי חשאיות גמורה. אני אפילו ידעתי שהם מתכוונים להודיע לו על הפרס ב־16 במרץ, כי הם ביקשו ממני שאהיה לידו בזמן קבלת ההודעה.
אני יותר מפחד מהמתח בין דתיים לחילונים מהמתח בין יהודים לערבים. מפריע לי שבחורים צעירים לא הולכים לצבא בשם התורה. מצד שני אני מרגיש שהיחס לחרדים נעשה דומה לאנטישמיות
"ביקשתי מהאקדמיה שבניגוד למנהגם יודיעו להלל על הפרס בערב, כי אם אציע להלל לפגוש אותו פתאום בשעות הבוקר זה ייראה לו חשוד. אז קבענו לבקר אותו בערב ה־16 במרץ, וזה כמעט השתבש, כי באותו בוקר רחל אשתו התקשרה ובישרה לי שהלל חולה. אז צלצלתי לבתו הרופאה. לא הייתה לי ברירה, וסיפרתי לה במה מדובר, ואמרתי לה שתבוא לבקר אותו בשעות הערב, כאילו כדי לבדוק אותו, אבל בפועל כדי לוודא שיהיה בבית ולתת לי את התירוץ לביקור. וכך עשינו. למותר לציין שהוא היה מופתע לחלוטין. בגלל שהוא ממילא לא כל כך שומע טוב, כשהוא קיבל את הבשורה הוא חשב שהוא לא שומע טוב והעביר את השיחה מנורבגיה לאשתו".
על אילו מחקרים ותגליות קיבל פורסטנברג את הפרס? לעיתונאי בוגר מדעי הרוח די קשה להבין. אפילו ההסברים של פורסטנברג עצמו לא ממש הועילו, והוא באמת השתדל. הצלחתי רק להבין ממנו שזה קשור לחיבור ייחודי שעשה בין תחומים שונים של עולם המתמטיקה. הוא אפילו הסביר לי את זה במשל: "תחשוב על עולם הגיאומטריה, שיש בו הרבה מאוד צורות, ותחשוב על אסטרונומיה, שלכאורה זה תחום אחר לגמרי של המדע. אבל הנה מתברר שכמעט כל צורה גיאומטרית שתעלה על הדעת ניתן למצוא גם בעולם הכוכבים, ואולי יש בזה כדי לסייע לנו לחקור גם את הכוכבים".
המשל ברור. אבל מה הנמשל? כאן שוב בא לעזרתי לובוצקי: "הלל עסק הרבה בחקר המספרים הראשוניים [המספרים שמתחלקים רק בעצמם וב־1]. כבר מזמן ידוע שיש אינסוף מספרים ראשוניים. ברור גם שחוץ מהמספר 2 כל המספרים הראשוניים הם אי־זוגיים, שהרי מספר זוגי מתחלק בנוסף לעצמו גם ב־2. אבל האם יש דפוסים קבועים לפער שבין המספרים הראשוניים השונים? לכאורה לא, אבל בזכות הרעיון של הלל על השימוש בתחום מתמטי אחד לתחום מתמטי אחר, מתמטיקאי אחר לקח את 'תורת החבורות', שעוסקת בהפרשים בין סדרות מספרים שונות, והוכיח שישנן גם סדרות בעלות הפרשים שווים בין שני מספרים ראשוניים, אם כי לא מדובר במספרים ראשוניים עוקבים". בעצם, מסכם לובוצקי, "הלל הוא מהבודדים בעולם שעושה מחקר בינתחומי חשוב בתוך עולם המתמטיקה".
פורסטנברג אומר שגם ילדיו לא ממש הבינו בילדותם במה בדיוק אבא עוסק: "הם ידעו שאני 'מתמטיקאי', אבל במה בדיוק אני מתעסק היה קשה להם לומר. הם חשבו שזה משהו כמו חשבון".
בין רבנות למתמטיקה
הלל פורסטנברג נולד ב־1935 בברלין שבגרמניה הנאצית. זמן קצר אחרי ליל הבדולח הצליחה משפחתו לברוח מגרמניה. תחילה ברחו לאנגליה, שם גרה דודה שהצליחה לגייס כסף ואישורים להביא אותם לשם. אבל פורסטנברג האב רצה מאוד להגיע לארה"ב, ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, שם התגורר אחד מגיסיו, שאיתו היה לו קשר אמיץ. מכיוון שלא היה אדם בריא, ומכיוון שידע שהאמריקאים מאוד לא אוהבים מהגרים חולים שיהיו לנטל, הוא התנדב לעבור ניתוח באנגליה לפני שיגיש בקשת הגירה לארה"ב. הניתוח אמנם הצליח, אבל החולה מת מהסיבוכים שאחריו. משפחת פורסטנברג הצליחה לקבל את הוויזה המיוחלת, והאם ושני הילדים, הלל ואחותו הגדולה רות, הגיעו לארה"ב. פורסטנברג: "לא סיפרו לי שאבא מת עד שהגעתי לשלב שאני יכול לומר קדיש. אמרו שנסע לאוסטרליה".
המשפחה דלת האמצעים חיה קצת יותר משנה בחווה לגידול עופות של אחד הקרובים בניו ג'רזי, ואז עברו לניו יורק, לשכונת וושינגטון הייטס. האם עבדה קשה כפועלת במפעל לייצור בגדים, ומעולם לא התחתנה שוב, אבל עשתה הכול למען חינוכם של ילדיה. פורסטנברג אומר בחיוך: "כנראה שאחותי הגדולה היא שפתחה לי את הדלת לעולם המתמטיקה. כי כשאני למדתי בבית הספר חיבור, היא כבר לימדה אותי כפל, ובכל שלב לימדה אותי כמה צעדים קדימה". אבל למען האמת, גם הוא עצמו היה ילד סקרן, שמעיד על עצמו שבילה את עיקר זמנו הפנוי בקריאת ספרים: "הייתי מחליף המון ספרים בספרייה העירונית. תחילה סיפורי מעשיות, כמו כל הילדים, אבל אחר כך אלה היו ספרי מתמטיקה ופיזיקה".
כבן למשפחה דתית הוא למד במקביל לבית־הספר הציבורי הכללי גם בבית־ספר יהודי של ימי ראשון, ושם הורחבה השכלתו היהודית. כשהגיע לגיל תיכון רשמה אותו אימו לבית־ספר למסחר, כדי שילמד מקצוע ויוכל לעזור מהר ככל האפשר בפרנסת המשפחה. הוא למד שם יום אחד בלבד: "הרב של בית הספר שכנע את אמא שהרבה יותר יתאים לי להיות רב מאשר מהנדס. אז היא העבירה אותי לתיכון שליד הישיבה יוניברסיטי". שם הצטיין פורסטנברג בלימודיו התורניים, אבל במקביל החל להתעניין גם במתמטיקה ובפיזיקה.
פורסטנברג המשיך את השילוב הזה גם בלימודיו הגבוהים, כשהמשיך את לימודי התואר הראשון והשני שלו, במתמטיקה כמובן, גם כן בישיבה יוניברסיטי, הפעם של הגדולים. אבל שם גמלה בליבו ההכרעה לטובת המתמטיקה: "כשאני חושב איך החיים שלי התגלגלו, אני מגלה שהייתה שם שורה ארוכה של הכרעות די מקריות, שיכלו להיות שונות לגמרי. את ההכרעה לטובת המתמטיקה, למשל, קיבלתי בגלל שני דברים, לכאורה צדדיים: האחד הוא שהרב [יוסף דב] סולובייצ'יק, שאצלו למדתי את לימודי הקודש ובעיקר גמרא, היה מבחינתי איש די מפחיד. הרגשתי שבשיעורים שלו אני מפחד לומר דעה עצמאית. במתמטיקה לעומת זאת לא הרגשתי שום תחושה כזו. להיפך. פרחתי עם המחשבות העצמאיות שלי. והסיבה השנייה היא שבישיבה יוניברסיטי עדיין למדו באותו זמן את לימודי הקודש ביידיש. אני אמנם נולדתי בבית שבו הוריי דיברו ביניהם גרמנית, שקרובה ליידיש, אבל מרגע שאבי מת כבר לא היה מי שידבר גרמנית עם אמא, כך שלא הכרתי את השפה".
הגורם השלישי, והמכריע ביותר, היה העובדה שבאותם ימים הישיבה יוניברסיטי דרשה מתלמידי הרבנות שלה להתמקד אך ורק בלימודי הקודש, ולא ללמוד במקביל שום דבר אחר. לפורסטנברג זה לא התאים, והוא הכריע לטובת המתמטיקה, באוניברסיטת פרינסטון.
"אלמלא הדרישה הזו, יכול להיות שהייתי נשאר בלימודי הרבנות. אבל לא יכולתי ללמוד במקביל שום דבר אחר. מכיוון שהייתי תלמיד מצטיין, קיבלתי הצעות מחמש אוניברסיטאות שונות. דווקא לא חשבתי שאלך לפרינסטון, כי ידעתי שהחיים היהודיים שם ממש קשים. אין אוכל כשר בקמפוס, ואפילו לא מקובל להסתובב בכיפה. בפרינסטון חלק מתהליך הקבלה היה ריאיון. התלבטתי אם להגיע בכיפה, והחלטתי שכן, כי אין לי מה להפסיד, ממילא בוודאי לא אלך לשם. ואז יצא שאחד המראיינים שלי היה פרופ' סלומון בוכנר, יהודי שאמנם לא היה דתי אבל אבא שלו היה רב בקרקוב. הוא נורא התרגש למראה הכיפה שלי, והרחיב את השיחה שלו איתי. סיפרתי לו שאני לא חושב להגיע לפרינסטון, כי קשה שם לחיות כיהודי. ואז הוא אמר לי: אדם צעיר כמוך לא צריך לראות בזה בעיה. הוא בעצם אתגר אותי לעמוד במבחן הזה".
התוצאה הייתה שפורסטנברג למד בפרינסטון, אצל אותו פרופ' בוכנר, וסיים את הדוקטורט בגיל 23 (!). אחרי כמה שנות הוראה בפרינסטון, באוניברסיטת מינסוטה וב־T.I.M הוא ואשתו רחל החליטו לעלות לארץ. "רחל הייתה שנה בארץ אחרי התיכון, ומאוד אהבה את הארץ, במיוחד את ירושלים, ומאוד רצתה לעלות. האמת היא שגם אני רציתי לעלות, כי אחותי כבר עלתה, וגם ידידי ישראל אומן [לימים מתמטיקאי דגול בפני עצמו, שבגלל היעדר פרס נובל במתמטיקה זכה בנובל לכלכלה], שאותו הכרתי בפרינסטון, מאוד עודד אותי לעלות. אבל אחרי שאחותי עלתה חששתי מאוד להשאיר את אמי לבדה בניו יורק.
"ב־1965 קיבלתי הצעה ללמד באוניברסיטה העברית, ונסענו לארץ. אמרנו לעצמנו ולאמא שזו רק נסיעה לבדוק אם בכלל מתאים לנו שם. אלא שזמן קצר אחרי זה אמא החליטה שהחיים בוושינגטון הייטס כבר נעשו קשים מדי בשבילה, כי השכונה נעשתה מאוד ענייה ואלימה. ואז הדוד שלי שכנע אותה שאם כבר לעזוב, כדאי לעזוב לארץ, ליד הילדים".
כך השתקע פורסטנברג בארץ, בדירה מרווחת ויפה ברחביה, שהאוניברסיטה שכרה עבור מרצים שעלו מחו"ל, תמורת שכר דירה זעום. באותה דירה הוא חי עם משפחתו כבר 53 שנים, מאז עברו אליה בראשית 1967. אשתו רחל הפכה כאן לעיתונאית, שכתבה בג'רוזלם רפורט ובעיתון הבינלאומי של נשות הדסה. היא התמחתה במיוחד בכתבות על סופרים ישראלים, שאותם הציגה לקהל דובר האנגלית, ובימים אלה היא עובדת על הכנת מבחר מהכתבות הללו לספר.
לזוג נולדו חמישה ילדים, שני הראשונים עוד בארה"ב. שולמית, חוקרת תרבות הרנסנס, שנשואה לרב יוסי לוי, מי ששימש שנים ארוכות כרב של פירנצה (בימים אלה היא מדאיגה את בני המשפחה, כיוון שהחליטה לחזור מאוניברסיטת ניו יורק, שבה היא מלמדת, לחיק משפחתה באיטליה מוכת הקורונה); ישעיהו – איש טלוויזיה, ששימש שנים ארוכות במאי בטלוויזיה החינוכית; עידית, רופאה בבית החולים סורוקה שבבאר שבע; אריאל – חוקר בתחום מדעי המוח, ויאיר – חוקר תלמוד, שניהם באוניברסיטה העברית. בקיצור: פורסטנברג הצליח לעניין ארבעה מתוך חמשת ילדיו בעולם המדע והמחקר, והחמישי ירש כנראה מהאמא את העניין בתקשורת.
מקצוע בודד
פורסטנברג מעיד על עצמו שלא פרסם הרבה מחקרים ומאמרים: "אילו היו שופטים אותי לפי כמות המאמרים, כנראה שלא הייתי מקבל אפילו פרופסורה". אבל לובוצקי אומר על כך ש"הוא קצת מגזים לגבי מיעוט המחקרים שלו. נכון שפרסם פחות מהמקובל, אבל כל מאמר שלו נחשב לאבן יסוד. משהו שמשאיר חותם בעולם המתמטיקה".
עד לפני שנתיים פורסטנברג אפילו המשיך ללמד: "הפסקתי כשהרגשתי שהשיעור כבר לא בא לי בקלות כמו בעבר. פעם נהניתי מהעובדה שלא הכנתי בדקדקנות את כל מבנה השיעור. את כל ההוכחות שרציתי להעביר. נהניתי מהזרימה הטבעית של השיעור. אבל בשלב מסוים זה כבר לא זרם, והרגשתי שאני צריך להכין מראש כל מילה. אז הפסקתי". את זמנו הוא מעביר כיום בקריאה, מחקר, לימוד חברותא בגמרא פעמיים בשבוע עם אחד מחבריו הוותיקים, ולפעמים הוא גם מעביר דרשות פרשת שבוע בבית הכנסת שבו הוא מתפלל כבר כמה עשרות שנים, בית כנסת "יד תמר" שבירושלים.
אני שואל אותו אם זה לא קצת בודד להיות מתמטיקאי, כמקצוע שאתה לא יכול לספר לחברים בבית הכנסת על מה בדיוק אתה עובד. כן, הוא מודה, "אני באמת לא יכול לשתף אנשים שלא מהמקצוע במה שעובר עלי ביומיום, כי אין סיכוי שיבינו. הפיצוי הם הכנסים הבינלאומיים שבהם אתה פוגש את הקולגות. אבל אני לא אדם בודד. יש לי הרבה חברים שאיתם אני מדבר על דברים אחרים. מצד שני, יש לי גם דילמה הפוכה: נניח שמישהו בבית הכנסת בשבת שואל אותי שאלה במתמטיקה. הרי אם אענה לו זה אני עובר על איסור 'עובדין דחול' [לעשות בשבת כמעשה יום חול]. אז אני בדרך כלל משתדל להתחמק משאלות כאלה".
פורסטנברג הוא מהאינטלקטואלים שלא נוהגים לחתום על עצומות ולהיות פעילים בזירה הציבורית. כשאני שואל אותו על כך, הוא אומר: "מתמטיקה זה 'חיי עולם'. כשאתה מפצח איזו שאלה או עולה על איזו תגלית, היא תהיה נכונה גם בעוד אלף שנה, בעוד בשאר המדעים בהחלט אפשרי שינוי. אני מאוד מעריך אנשים כמו חברי אלכס שמסוגלים להתעסק בענייני ציבור, אבל אני לא מרגיש מוכשר לכך. אחותי אמרה לי בשעתו 'טוב שלא נהיית רב, כי אתה לא יודע לדבר'. וזה נכון. אז אני לא מתאים גם לתחום הציבורי".
רק פעם אחת חרג במידה מסוימת מהכלל הזה, כששימש כראש החוג למתמטיקה שבו לימד: "היו לי שני הישגים בתפקיד הזה. האחד, שהצלחתי להעביר החלטה שתקבל תלמידה שלימדתי במכללה לבנות בירושלים [אחת המכללות לחינוך הפונה לנשות הקהל החרד"לי או החרדי־מודרני; י"ש]. באוניברסיטה חששו מתקדים, שמא אחר כך כל בנות המכללה ירצו ללמוד אצלנו. אבל זה היה תקדים חריג, ואותה תלמידה אכן הצליחה מאוד והפכה פרופסור למתמטיקה. ההישג השני היה שהגיע אלינו מישהו שאבא שלו לחץ שילמד מתמטיקה. אני חשבתי שזו לא סיבה ראויה, אבל כשראיתי את המבחן שעשה התברר שהוא יותר טוב מרוב התלמידים שלי. אז קיבלנו אותו, וגם הוא היום פרופסור למתמטיקה".
אבל עכשיו, כשהוא כבר חתן הפרס היוקרתי בעולם בתחומו, וכשהמראיין כבר שואל ישירות על דברים שמפריעים לו בחברה הישראלית, הוא מוכן לענות: "אני יותר מפחד מהמתח בין דתיים לחילונים מאשר המתח בין יהודים לערבים. אולי בגלל שאני קורא יומיום את 'הארץ'. אני גם לא כל כך מתרגש ממה שקוראים 'שחיתות', במיוחד לגבי עברות שוחד. דווקא משום שהמסורת היהודית כל כך מקפידה על זה, אני מבין שזה משהו שקרה וקורה בכל הדורות. בחברה הדתית מאוד מפריע לי שבחורים צעירים לא הולכים לצבא בשם התורה. וגם זה שעכשיו יש הרבה חרדים שלא מוכנים להפסיק את מסגרת הלימודים בישיבה או את התפילות במניין, ולא חושבים על טובת הכלל. מצד שני, אני מרגיש שהיחס לחרדים נעשה מאוד דומה לאנטישמיות, עם קריקטורות מאוד דומות".
לא מתייחס לפוליטיקה
ממש לפני שאנחנו מסיימים את השיחה, הוא רוצה לומר עוד שני דברים, שהם לכאורה כלליים מאוד אבל אי אפשר שלא לראות בהם סוג של אמירה נוקבת גם כלפי השיח הציבורי בפרשיות נתניהו. "דבר אחד: יש הבדל גדול בינינו לבין התרבות הפוליטית האמריקנית. בארה"ב, גם אם אתה איש ציבור חשוב, חזקה החפות תמיד תישמר לך. אתה תיחשב חף מפשע עד שיוכח אחרת. בישראל, אתה אשם אלא אם כן יוכח אחרת. והדבר השני: חז"ל לימדו אותנו שבית הלל זכו שתיפסק הלכה כמותם, משום שהקדימו את דברי בית שמאי לדבריהם. בישראל זה בדיוק הפוך: לא רק שלא תקדים את דברי הזולת לדבריך, אלא תשתדל לבטל לחלוטין את דברי הזולת כדי שדעתך תקבל".
יחד עם זאת, הוא לא מוכן להתייחס לעימות בין ראש הממשלה נתניהו לעיתונאית דנה וייס, לגבי מקור הישועה המיוחל מול הקורונה: הקב"ה או מכון וייצמן. אם השאלה ישירה, גם ההתחמקות תהיה ישירה. "אני פשוט לא רוצה להתייחס לשום דבר פוליטי", הוא אומר.
לובוצקי מוטרד מן העובדה שאין בצנרת פורסטנברגים חדשים: אנשים שבאים מלב עולמה של הציונות הדתית והופכים להיות אנשי מדע בולטים: "כשאני הגעתי לאוניברסיטה, בין המורים שלי שליש בערך היו דתיים. היום, אנחנו מאוד גאים שאנשי הציונות הדתית נמצאים בכל תחום, אבל בתחומים כמו מתמטיקה ופיזיקה הם הרבה פחות בולטים".
לובוצקי מודה שאין לזהות המגזרית חשיבות חברתית או מדעית. משפטן דתי יכול לבחון סוגיות משפטיות באור ובהקשרים שונים מזה של עמיתו החילוני, אבל מתמטיקאי דתי לא יעשה מתמטיקה אחרת מעמיתו החילוני. ובכל זאת, כמי שגדל בדור שרצה לראות את אנשי הציונות הדתית פורחים ובולטים בכל אחד מתחומי ההוויה הישראלית, זה קשה לו: "כנראה שהסיבה העיקרית היא שהיום אנשים מגיעים ללימודים בגיל הרבה יותר מאוחר. הם עשו כמה שנים בהסדר, אחר כך טיול בעולם, וכשהם מגיעים לאוניברסיטה הם כבר קרובים לנישואים, או לפעמים אפילו כבר עם שני ילדים, והם מחפשים מקצוע תכליתי. אז אם הם מתאימים לעולם המדעים, הם ילכו לתחום כמו מדעי המחשב, ולא למתמטיקה, שהיא מדע הרבה יותר מופשט. אולי זה לא כל כך חשוב לחברה שיהיו דווקא מתמטיקאים דתיים, אבל באופן אישי לי זה חסר".
