עלילות כמו זו שרקם עוזי וייל בספרו החדש אופייניות לספרי מדע בדיוני רך. בספרות הישראלית העכשווית אפשר למצוא כמותן בספריו של יואב בלום, למשל. מוצעת בהן מציאות פרדוקסלית, כזאת השולפת קורָה זו או אחרת מן המבנה שתודעתנו מארגנת בו את העולם. הן עשויות לספר לנו על עיר שתושביה יודעים את יום מותם (אצל אופיר טושה גפלה), על אפשרות להחליף גופים עם אנשים אחרים (אצל בלום) – וכאן, אצל וייל, על אפשרות לשנות את זיכרונות העבר שלנו, ואפילו של זולתנו, ושל כל הזוכרים בעולם גם יחד.
הפטנט העלילתי של המציאות החלופית הפרדוקסלית מכניס בסיפורים הללו עניין וייחוד מעצם מהותו; אך, חשוב מכך, הוא מאפשר לסיפור להפוך לתרגיל מחשבתי ואפילו פילוסופי. בספר שלפנינו, אשר כאמור עוסק באפשרות לשנות זיכרונות, נבחנות סוגיות שהן מעבר לשאלת הזיכרון. על פי חוקיות העלילה, שינוי בזיכרון יוצר שינוי במציאות העבר, וממילא גם במציאות ההווה שמאורעות העבר עיצבוה. היכולת להתערב בזיכרונות נולדה לשם טיפול פסיכולוגי בנפגעי טראומה, אך הדברים גולשים עד מהרה מרשות זיכרון־היחיד אל זיכרונותיו של הזולת ואף לזיכרון של רשות־הרבים, לידע הקולקטיבי.
התרגיל המחשבתי של וייל מלמד כנראה שאי־אפשר לשנות זיכרון בלי לשנות מציאות. אלא שווייל ירא מהחקירה הפילוסופית הרצינית. כל עוד מדובר ברובד התודעתי, כלומר בשינויי זיכרון גרידא ובכניסות של אדם לזיכרון רעהו, העלילה משוכללת ומאתגרת, משעשעת ומתעתעת. אך כשבאות ההשלכות של שינוי הזיכרון על המציאות (למשל, דוגמה מתחילת העלילה: מחיקת הזיכרון שלך שהתגרשת מאשתך מחייבת שגם במציאות תישאר נשוי לה, והיא לך, ובעלה החדש יתאדה) – או־אז מסקנות התרגיל המחשבתי של וייל מובילות לסתירות פנימיות. הוא מבצע עוד ועוד בלימות־חירום לפני שהשינויים נעשים מרחיקי לכת, כדי שהדברים יסתדרו איכשהו זה עם זה ותישאר עלילה.
כספר מדע בדיוני, כתרגיל חשיבה, יצירתו של וייל קלושה. אך ספק אם נכון לבחון אותה ככזאת. דומה שהפרט החשוב על הכריכה אינו הכותר, "האיש שמחק את העולם", אלא שם המחבר, "עוזי וייל". הסופר המוכּר גם כסטיריקן וכמתעד של הסנטימנט התל־אביבי פשוט בחר לשחרר הפעם את מרכולת כישרון־שנינתו במתכונת של מעין מדע בדיוני – ויותר מכך: הוא בחר לכתוב יצירה אישית מאוד, נוגעת ללב אפילו, כשהוא מרחיק את עדותו לא רק להומור כהרגלו אלא גם אל הפנטזיה. גיבור הסיפור הוא בן דמותו של וייל, שפע דמויות ואירועים מוכרים מעולמו של וייל ומעולמנו הישראלי משורבבים לסיפור, וניכר כי משחק־הזיכרון ההזוי שהוא הכין לנו נועד לעבד את זיכרונותיו. הוא עושה זאת בלשון מגזינית קלה, במבנה סיפורי רב־הברקות מקוריות, ובסוג ערמומי אך כובש של כנות.
