כשיורם עשת אלקלעי פקח את עיניו בבית החולים הוא היה בטוח שהגרוע מכול אכן קרה והוא נפל בשבי המצרי. חיזוק לכך הוא קיבל מן העובדה שהיה קשור למיטה, צמא עד מוות ולא רואה כלום. למעשה, הוא היה לאחר ניתוח קשה במוחו והכרתו עדיין הייתה מעורפלת. יורם, שהיה בכוח הצנחנים שצלח את התעלה בסירות, נפצע קשות מרסיסי פגז במוחו, בריאות וביד, ביומה ה־12 של מלחמת יום הכיפורים.
"לאחר שנים, שאלתי את הרופא שנתן לי בתאג"ד את האינפוזיות האחרונות שהיו לו, למה נלחמת עלי כל כך?", מספר לי יורם, שמתקרב לשנתו השבעים. "והוא השיב: כי השתוללת כמו משוגע. אמרתי לעצמי – אם הוא נלחם על חייו, אז גם אני אלחם בשבילו". וכך, למרות שהרופא ננזף תוך כדי עבודתו על ש"בזבז" אינפוזיות יקרות על כמעט־הרוג – אפילו דופק לא היה לו – הוא לא ויתר ושלח את יורם לבית החולים, במצב שבו ניתן אולי יהיה להצילו.
לאחר הפציעה המציאות לא ממש האירה לו פנים. הוא גילה, בתהליך ארוך ועיקש, את מחירה של פציעתו. הוא איבד את היכולת לקרוא, שכח את סדר המספרים, לא היה יכול לכתוב (ידו הדומיננטית שותקה) וסבל מעיוורון חלקי. כמה "חידושים" בדיאגנוזה של פגועי מוח רשומים על שמו, כמו למשל הסינדרום הקרוי "הזנחת צד", שבו המוח אינו מכיר בקיומם של הגפיים השמאליים.
אך לא אדם כמו יורם, קיבוצניק מאורים, מדריך בבית ספר שדה בערבה ולוחם בצנחנים, יוותר לעצמו כל כך מהר. עוד בהיותו מאושפז בבית חולים החל בלימודים אקדמיים – תחילה בגיאולוגיה, ומשנכשל בכך בגלל הנזקים למוחו למד ארכיאולוגיה. כמה שנים אחרי סיום התואר חזר ללימודי הגיאולוגיה, השלים דוקטורט בתחום זה והיה לגיאולוג במכון הגיאולוגי בירושלים. בהמשך פנה יורם לתחומי החינוך והלמידה והתמנה לפרופסור מן המניין במחלקה לחינוך ופסיכולוגיה באוניברסיטה הפתוחה.
את סיפור השיקום הוא מגולל בספרו הראשון "אדם הולך הביתה" (כתר, 2010), שכתיבתו הייתה, לדבריו, מעשה שיקומי בפני עצמו. שכן התהליך לא כלל רק שיקום יכולות מוטוריות וקוגניטיביות שנפגעו, אלא גם את הצורך להתמודד עם טראומת המלחמה, שכללה מראות קשים ומעשים שעשה, שחרתו בליבו תחושות נוראיות. במעשה כתיבת הספר, כארבעה עשורים לאחר המלחמה, באומץ נפשי בלתי רגיל, הציף יורם את אותן תמונות נוראות, עמד מולן ואף יכול להן. "היום אני מסוגל לחייך אל החייל השרוף", אומר לי יורם, כשכוונתו לאחת מאותן תמונות טראומטיות שנצרבו בו אז, ולא חדלה משך זמן רב לייסרו.
היפוך סדרי עולם
אני פוגש את יורם לשוחח עימו על ספרו האחרון, "ציר תמר". אומרים שספרו הראשון של סופר הינו לעולם סיפורו האישי, ואילו בספר השני הוא כבר מרשה לעצמו לספר את סיפורם של אחרים. אך במהלך קריאת הספר הייתה לי הרגשה שגם הספר השני עוסק בסיפורו האישי של יורם, אם כי במלבוש אחר.
הספר החדש כתוב מעשה אמן – הן בתיאורים חדים של הרגשות, הן בטוויית העלילה והן בשרטוט הריאליה של הסיפור על כל היבטיה. במוקדו עומד סיפורן של שתי נשים שכולות בסוף שנות השישים: תמר מקיבוץ צוקי ערבה, שאיבדה את בנה דידי בן ה־12 בפיגוע ירי; וסועאד משכם הירדנית שבנה נביל הוא זה שירה באוטובוס של דידי, ונהרג בעצמו על ידי צה"ל במהלך הפיגוע. הספר מדלג בפרקיו בין שני צירי האבל – של סועאד ושל תמר – ויוצר סימטריה מסוימת בין שתיהן, עד שלבסוף הצירים המקבילים נפגשים.
מה הביא אותך להיכנס בעובי הקורה של האנטומיה הנפשית של השכול?
יורם נושם עמוקות, וצולל אחורה בזמן. "שנים רבות שכנה המלחמה בביתנו, נוכחת־נפקדת. לכאורה היא כאילו הייתה נחלת העבר, אך למעשה כל הזמן היא הייתה שם ובאה לידי ביטוי בנכות הפיזית שלי, בסיוטים ובהתפרצויות. אבל כולנו – אשתי, אני וגם שני בני – היינו אילמים כלפיה. היא לא הייתה נושא לשיחה. איש לא ידע כיצד לדבר עליה. לא אני ולא בני הבית האחרים. הכתיבה של ספרי הקודם 'אדם הולך הביתה' הייתה עבורי תהליך תרפויטי שפתח אצלי את ערוצי הדיבור עם החוויה הטראומטית של המלחמה ושל תוצאותיה, הפך אותה נגישה עבורי מבחינה רגשית ואִפשר לי לפנות לכאב ולטראומות של אחרים.
"רציתי לכתוב ספר על הטרגדיה האנושית הכי נוראה שיש, האסון הכי גדול שיכול לקרות לאדם. נדרשתי לכמה שנים בשביל לתפוס שזוהי חוויית מותו של ילד עבור הוריו, היפוך סדרי עולם, כשאב ואם קוברים את בנם. לשם כך גייסתי את כל משאבי הנפש שלי וניסיתי לחיות את חוויית אובדן הילד. מתוך חרדה פן לא אדייק בתיאור חוויית השכול, לאחר שהכתיבה הסתיימה ביקשתי משתי אימהות שכולות לקרוא את הספר ולהעיר. הייתה חשובה לי מאוד האמינות של תיאור חוויית השכול האימהית, דווקא מכיוון שהסופר הוא גבר".
אני מתקשה להאמין שזהו רק עניין אינטלקטואלי שלך בחוויית השכול. למעשה, תמר מאבדת לא רק את בנה, אלא גם את כל אוהביה. לא נותר לה דבר בעולם הזה. משום מה מצלצל לי מוכר מהחוויות המתוארות בספרך הקודם.
"כנראה שאני נמשך אל המקום הזה, אל התחתית של התחתית, המקום שבו כל עולמך נחרב ולא נותרה ממנו אבן על אבן, סוף העולם, היכן שכבר אין לאן לרדת. בנקודה זו, או שאתה מחליט לוותר על החיים, או שאתה אוחז בהם למרות הכול. אני זוכר שתוך כדי האשפוז, כשאני עוד מתמודד עם העובדה שאיבדתי את היכולת לקרוא ולכתוב, ובקושי שולט על גופי, גיליתי גם שרבים מחבריי נהרגו. זו תחושה שהכול, הכול קורס. כלום לא נשאר לי בחיי. תוך כדי כתיבת הספר החדש הבנתי שמה שמעסיק אותי בעצם זה מה עושה אדם כשלא נותר לו כלום בעולמו. יש לי חיבור מאוד חזק לאותו הרגע, שבו הכול תלוי על בלימה".
לא רוצה להיות גיבור
מה שמחזיק את תמר בחיים במידה רבה הוא הריטואלים שיצרה לעצמה: בזמן שכל חברי הקיבוץ נפגשים עם משפחותיהם אחר הצהריים היא עולה לקברי יקיריה, משוחחת עימם, מטפחת את חלקתם ואוכלת שם את הכריך שלה.
"אני מאוד מאמין בריטואלים, המשמשים מעין שלד ומעטפת המחזיקים את האדם באותם רגעים של 'סוף העולם'. גם את חוויית השיקום שלי אני מתאר דרך ריטואלים רבים של הליכה על חבל דק־דק, שהולך ומתעבה עם הזמן. צריך לדעת לייסד את הדרך המסוימת שלך, האיטית אך הבטוחה, על מנת להישאר בשפיות, דבר ראשון, ואולי אף להתקדם.
"בעיניי תמר היא בת נאמנה לשושלת של דמויות נשיות מקראיות: בנות לוט, תמר אשת ער ורות המואבייה, שעולמן חרב עליהן, אך הן מרדו בנורמות החברתיות המקובלות, ובזכות מעשים שאולי חרגו מאמות מידה מוסריות מקובלות (גילוי עריות, זנות ופתיינות) הצליחו לזכות בחייהן ואף זכו שצאצאיהן יהוו חוליות בשושלת בית דוד. גם ב'ציר תמר' שתי האימהות בוחרות בחיים תוך מרידה בחברה הסובבת אותן ומנסה להכפיף אותן לחוקיה. וכך הן מצליחות לצמוח מתוך השכול לחיים חדשים".
אז בוא נדבר על המרד האישי של תמר שלך. אתה מתאר בספרך את סירובה העיקש של תמר לכך שבנה יוכר כמי שנפל במערכות ישראל. היא מסרבת "להעניק" לקיבוץ חלל הרואי נוסף. היא מתעקשת לבטא את האבל שלה כאבל אישי דווקא, וכל זאת במסגרת הלוחצת של קיבוץ.
יורם מיד שולף את הסלולרי שלו. "אני רוצה להראות לך משהו". הוא מראה לי הודעת טקסט שקיבל מהקצח"ר, המודה לו על תרומתו למולדת. "הוא לא מכיר אותי בכלל, זה סתם, כמו המכתבים האלה מן הבנק שאומרים לך שנה טובה לכבוד היום־הולדת. המכתב הזה מקומם, כי הוא בדיוק מאותם מעשים המנסים לנכֵס אותי לתוך אתוס הרואי של גיבורי מלחמה. הוא מקומם, כי אני לא חש גיבור ולא רוצה שינכסו אותי בצורה כל כך לא אישית. ובהקשר של 'ציר תמר', אני חושב שהאבל על מות בנה של תמר בפרט ושל כל ילד בכלל הוא כל כך איום ונורא; והחברה הישראלית, בוודאי באותם הימים, הייתה כל כך ערלת לב אליו, עד שאין מוצא חוץ מלדחות בשתי הידיים את ניסיון הניכוס של האבל אל הסיפור הקולקטיבי.
"כנכה צה"ל מאוד לא נוח לי להשתתף בכל מיני טקסים שמכתירים אותי בכל מיני כתרים, כמו 'מופת שיקומי'. חשוב לי מאוד הצד האנושי והאישי. אני ער לכך שהרבה אנשים נלחמים על כך שבנם יוכר כחלל צה"ל, וכך גם נכים רבים נאבקים על כך. אכן, קיימת היררכיה בין סוגי השכול והאבל בישראל. זו מציאות שמאוד לא נוחה לי וניסיתי לבטא את זה דרך המרד הגדול של תמר בקיבוץ".
הרושם שלי הוא שהספר שלך – כמו יצירות רבות כיום, כולל הסדרה "קיבוצניקים" – יכול להיקרא ככתב פלסתר על הקיבוץ. כל הדמויות שם, למעט אחת נדמה לי, הן רכלניות, עדריות, עוסקות בקטנות וחסרות כל רגישות לאבלם של ההורים.
"זה לא נכון להאשים בכך את הקיבוץ. זו הייתה החברה הישראלית בכללה באותם ימים ובחלקים מסוימים עד היום. אתה יודע איך כינינו את ניצולי השואה? קראנו להם סבונים, צאן לטבח ושאר מחמאות מעין אלו. הערצנו את מרדכי אנילביץ, ולא הייתה בנו חמלה לאלו שעמדו בגבורה בתור למשרפות ושרדו. העניין הוא שבחברה האידיאליסטית של אותם ימים, שהעמידה את ההקרבה במרכז הווייתה, לא היו לנו וגם לא לחברי הקיבוץ ב'ציר תמר' כלים להבין את גודל האסון שנפל על הצד השני. אך גם לצד הסובל לא היו כל כלים להבין את עצמו, כך שהדברים הזינו האחד את השני. זה חוזר לחוויית מעשה הכתיבה שלי בספרי הראשון, 'אדם הולך הביתה', שנעשה רק כארבעה עשורים לאחר הפציעה – היכולת סוף סוף לאמוד ולעמוד על עומק התהום שנפערה תחתיי".
מפצוע לנכה
הבנת הטראומה של עצמך פתחה אותך לעיסוק בטראומה של האחר, אבל לא רק האחר הקרוב, האם השכולה הישראלית, אלא גם אל השכול הפלשתיני. אני לא זוכר שקראתי ספר ישראלי שמתאר באופן כל כך אמפתי ומדויק את כאב השכול והצער במשפחה פלשתינית.
"הבחירה לעסוק בכאב השכול של האחר הכי רחוק שאפשר – הפלשתיני ומי ששייך לצד השני של הסכסוך – חייבה אותי בהשקעת מאמצים גדולים בשביל לדייק ככל האפשר בתיאורי הניואנסים של התרבות וכללי השיח בחברה הפלשתינית של אותם הימים. לשם כך, לאחר שסיימתי את כתיבת טיוטת הספר נעזרתי בערבי־ישראלי, שהוא אגב עושה עבודת דוקטורט על 'ספר יצירה', שעזר לי לדייק במאכלים, בריחות, בצבעים ובמראות של האזור ההוא, של התקופה ההיא ושל המנהגים. היה חשוב לי להציג את השכול במערומיו, מעבר לצבעי הלאום. כמו תמר, גם סועאד, ששכלה את בנה, מתנגדת להפיכתו לשהיד. גם היא לא רוצה שינכסו לה את השכול לצורכי הלאום. אני באמת מאמין שמאנשים כאלה, שהפנימו את גודל האסון שניחת עליהם, יכול לצמוח דיאלוג אמיתי".
גם כאן אני שומע את ההדהוד של ספרך הראשון, שעסק בשיקום האישי שלך מאותה פציעה.
"אתה עולה כאן על נקודה מעניינת", אומר עשת־אלקלעי. "זה אכן אחד הלקחים הגדולים שלי מן התהליך הארוך שעברתי. לקח לי כחמש עשרה שנים, מאז הפציעה, לעבור מזהות של 'פצוע צה"ל' לזהות של 'נכה צה"ל'. הפירוש של להיות פצוע הוא בעצם לומר 'זה זמני, עוד מעט זה יחלוף', ולהצהיר שאני נכה זה לקבל על עצמי את הדין ולומר – 'ככה זה, זו המציאות, ומכאן יש להתקדם'. מבחינתי, זהו הרגע שבו מתחילה עבודת השיקום האמיתית. נכון, המנגנון שאומר 'אני פצוע' הוא חשוב מאוד בהתחלה, אבל הרסני מאוד בהמשך. אם אני לא מצליח להשתחרר ממנו, הוא בעצם לא יאפשר לי להתקדם.
"החוויה הקשה והמעמיקה הזו של שינוי זהות עצמית מפצוע לנכה הביאה אותי גם לתובנות רבות ברמה החברתית וברמת הזהות הלאומית. היה לנו סיפור של חברה פצועה ונאבקת על נפשה, שהחזיק אותנו והביא אותנו להישגים אדירים. אבל כעת, אחרי עשרות שנים, אולי הגיע הזמן לאפשר לעצמנו מבט נוסף, לא במקומו, אלא בצידו, על המציאות שאנו חיים בה. לצד האומני־פוטנטיות הישראלית, גם להבין את המגבלות ולראות מה ניתן לעשות, בנתונים הקיימים של מציאות חיינו החברתית והפוליטית".
רק השכול עשוי לחבר בינינו? אתה לא מאמין בגשרים על בסיס החלקים הבריאים יותר של הנפש האנושית?
"כגיאולוג שחקר במשך שנים רבות תופעות של אירועי אסון בתולדות כדור הארץ, פיתחתי את התובנה שהאבולוציה מוּנעת על ידי אסונות גדולים. רק האסונות הגדולים שנפלו על כדור הארץ, כמו פגיעת מטאוריט, הביאו לשינויים משמעותיים באורגניזמים החיים כאן. הקטסטרופות הגדולות הובילו לשינוי המערכות האקולוגיות וליצירת מינים חדשים, גמישים ועמידים. התובנות האלה הביאו אותי, לצערי, לחרוד מפני כך שגם הפתרון לסכסוכים הבין־לאומיים והתוך־לאומיים שלנו יהיה מלווה בקטסטרופה גדולה, שתאלץ את הצדדים להתכנס לתוך אבלם, מחד גיסא, ולפתח אמפתיה לצד השני, מאידך גיסא".
הלוואי שגם בצד השני, הפלשתיני, יהיו מחשבות כאלה.
"איני יכול לדבר בשם הפלשתינים, אבל יש לי פנטזיה שהספר יתורגם לערבית. אולי אם יקראו אותו פלשתינים כאן, או ברחבי העולם הערבי, דווקא משום שהוא מבטא אמפתיה גם לצד 'שלהם', הדבר ישפיע על הסיפור שהם מספרים עלינו הישראלים. אולי פתאום יאמרו – הם לא כאלה מפלצות כמו שמספרים לנו בבתי הספר ובתקשורת. וממש באותה המידה, אני מקווה שרבים בציבור היהודי יקראו את הספר ומשהו בליבם ייפתח אל כאבו של הצד השני. אני חושב שההומניזציה של היריב, גם שלנו אותם וגם שלהם אותנו, היא שלב חשוב ביותר בדרך לפיוס אמיתי. אני לא מאמין, כמו שרבים בקרבנו מאמינים, שאם נטה אוזן גם לסיפור שלהם זה יחליש אותנו. אני מאמין שהאתגר הוא להיות חזקים כארז, אבל בו בזמן גם להיות רכים כקנה. כך נוכל, בבוא היום, להגיע לפיוס עם עצמנו ואולי גם עם שכנינו".
אתה אכן מאמין שבתוך האינטנסיביות של "הסיפור הגדול" שבו שני הצדדים חיים יש אפשרות לאדם הבודד להבקיע חלון ולבחור אחרת ממה שמצופה ממנו?
"אני אענה לך לא כחוקר, אלא שוב, כמי שחווה את הדברים על בשרו. לספרי הקודם קראתי 'אדם הולך הביתה', שם שממבט ראשון נדמה שהוא מדבר עליי, על החזרה שלי הביתה. אבל בעצם, שמו של הספר נלקח משמו של אחד הפרקים בו, הקרוי 'אדם הולך הביתה'. בפרק זה אני מתאר איך ממש לקראת סיום המלחמה, ממערב לתעלה, ראיתי חייל מצרי הולך לבדו מערבה ורגע לפני שלחצתי על ההדק תפסתי פתאום שבשבילו המלחמה נגמרה והוא פשוט הולך הביתה. ובאותו הרגע, הוא התהפך בעיניי מאויב לאדם וכבר לא יכולתי לירות בו.
"אני חושב שזהו האתגר הגדול המוצב לפתחו של אדם בכל רגע ורגע, אתגר מורכב מאוד. האם אתה מסוגל להתעלות לרגע מעל 'הסיפור הגדול' שלך ולראות את הסיטואציה שבה אתה מצוי. כך גם בעיניי ספרי השני. אין לי יומרות להציע פתרון שעוד לא הוצע לסכסוך. אבל אני מציע בכל זאת להסתכל שוב בין הכוונות, לראות האם בכל רגע ורגע הסיטואציה שבה אנחנו נמצאים חייבת להיקרא בקונטקסט של הסכסוך או שמא יש כאן הזדמנות בכל זאת לגלות חמלה, להיות לרגע רך ככקנה, לפני שחוזרים להיות קשה כארז".
