עאישה מאליק היא סופרת, יחצ"נית ועורכת עיתון, תושבת לונדון ממוצא מוסלמי־פקיסטני. בתמונות שלה באינטרנט היא עוטה חיג'אב, אבל הכתיבה שלה נעדרת סממנים לשוניים אתניים, מן הסוג המאפיין בדרך כלל את כתיבתם של סינים או הודים, למשל, שהם מהגרים או בני מהגרים מן הדור הראשון. רק כשהיא מצטטת דיבור ישיר של דוברי השפות הפקיסטניות, שעדיין אינם שולטים באנגלית, מופיעים משפטים משפות אלו. עם זאת, בריאיון איתה על אודות ספריה הקודמים ציינה מאליק כי מעניין אותה במיוחד להציב במרכז ספריה גיבורות מוסלמיות. הפעם היא צירפה לגיבורות המוסלמיות גם גבר, מוסלמי־פקיסטני בשם בילאל השאם. הוא זה שעומד במרכז עלילת הספר הנוכחי, הרביעי מפרי עטה.
באורח יוצא דופן למדי הספר נפתח בסצנת מוות: מותה של סכינה, אמו של בילאל: "…וכעת הטיל עליה המוות את הצל האחרון. היא לפתה את ידו של בנה, בילאל, בכף ידה הצנומה… הביטה בבנה ושמץ פליאה בעיניה: 'מי אתה?', שאלה לבסוף. בילאל נראה המום… היא אחזה בזרועו. בקושי הייתה מסוגלת לראות את הילד הקטן שלה… 'תקשיב לי', אמרה, ונימה של דחיפות בקולה…. 'תבנה להם מסגד, בני, תבנה להם מסגד… תראה לאנשים האלה את האסלאם שלנו…'. וכך הלכה…".
בילאל המום ומבולבל מדברי אימו. הוא איש אמיד בעל משרד גדול של רואי חשבון, שהחליף את לונדון הרועשת ומזוהמת־האוויר באווירו הצח ומרחביו הירוקים של הכפר האנגלי הטיפוסי "אחרית בבל" (Babel's End). הוא אומנם רואה את עצמו כמוסלמי, אבל חילוני לגמרי ואנגלי לכל דבר ועניין מלבד הדת. אשתו מַרים לבושה בטי־שרט וג'ינס כמו כל הנשים ב"אחרית בבל", ואינה מכסה את ראשה. ובילאל שותה משקאות חריפים עם שכניו בפאב המקומי. חוץ מאיסור החלאל – ההימנעות מבשר חזיר – שאשתו מקפידה עליו, בילאל אינו מקפיד על מצוות האסלאם ועל שגרת חמש התפילות ביום.
אבל עכשיו מרחפת סביבו רוחה של אִמו המתה ועמה הציווי האחרון שלה, והוא אינו יודע מה לעשות. הוא מתלבט בינו לבין עצמו, ואפילו מנסה, לשווא, לקבל עצה מידידו ריצ'רד, הכומר המקומי! הכומר, שבעצמו מתמודד עם חולשת אמונתו הדתית ועם תחושת כישלון במילוי תפקידו, תומך בבילאל, לא ברור לגמרי מדוע.
ירושלים של אנגליה
לצד ההיכרות עם בילאל ומשפחתו המורחבת, אנחנו מתוודעים לאורך מאה העמודים הראשונים של הספר אל מועצת הכפר ואל יושבת הראש שלה, שלי הוקינג, האוחזת במושכות של הנהגת הכפר ביד רמה. נוסף אליהם אנחנו פוגשים קבוצה גדולה למדי מתושבי "אחרית בבל" בני כל הגילים, על שיגיונותיהם, מצוקותיהם וחיי המשפחה שלהם. כצפוי, מאחורי החזות החיצונית השלווה של "ארצנו הירוקה והנעימה", כמילותיו של המשורר ויליאם בלייק, שקרא לבנות את ירושלים־של־אחרית־הימים ב"אנגליה הירוקה והנעימה", רוחשים שם יצרי אנוש המוכרים והרגילים: אהבות, שנאות וקנאות וכל שאר הרגשות והמכאובים, שהקרבה היתרה בתוך כפר קטן ומעוט־תושבים מגבירה ומעצימה אותם והופכת אותם לנחלת הכלל.
מראשיתו, וביתר הרחבה במאה העמודים הראשונים המשמשים כעין מבוא לעניין שיהווה את מרכזו של הספר, ולמרות שהוא נפתח בסצנת מוות ובצוואה בעלת פוטנציאל נפיץ של מהגרת שתקוותיה מארצה החדשה לא התממשו – ניכר שהספר אינו נושא אופי של דרמת מהגרים רצינית בעלת ממדים חברתים וטרגיים. למעשה, מן ההתחלה ברור שלפנינו "רומן רומנטי" (Chick־Lit) מובהק. הסופרת, שמתמחה בסוגה ספרותית זו, מתבלת את כתיבתה לכל אורכה במנות משמעותיות של מתקתקות, רכות וכוונות טובות, כיאה לרומן רומנטי, שכוונתו לסחוט מדי פעם דמעה מעיני הקוראים, ובעיקר הקוראות, אבל לא להדיר שינה מעיניהם ומעיניהן.
אמנם, כצפוי בסוגה ספרותית זו, מאחורי ענפי העצים והעלים המרשרשים, ומאחורי החיים הביתיים הגדושים מיני־דרמות והנוער המשועמם המחפש ריגושים, מאליק אינה שוכחת את הצוואה של סָכינָה, שבה נפתח הסיפור, ואת הסוגיה הרצינית שהיא מתכוונת להעלות לפני הקוראים. היא אפילו מציבה מוטו מאיים בפתח הספר: "… האם תהיו מסוגלים להבין את בני ארצכם אם רובם ינשלו אתכם יום אחד מזכויותיכם, במטרה להגן על זכויותיהם?" (מתוך: "שאלון בנושא פליטות ובנושא מולדת" של הסופר השווייצרי מקס פריש, 1911־1991).
הטוב, הרע והפלילי
בכפר "אחרית בבל" הדברים לא יגיעו לעולם לכדי קיצוניות כזאת. לא כאשר שרביט הניצוח נתון בידיה של עאישה מאליק. כאשר בילאל, בחליפה רשמית אפורה־כהה, גזורה היטב ("גזרת החליפה של הגבר מלמדת על מעמדו בחיים"), מתיישב במושבי הקהל באולם הכנסים, לקראת אספת התושבים שכונסה על ידי מועצת הכפר לדון בסדר היום שנקבע מראש, הקורא, שיודע כבר למה לצפות, מוכן לפיצוץ – שהרי גם החיים ברומן הרומנטי מלאים, כידוע, סכנות.
תושבי הכפר מוזמנים להתייחס לסעיפים שעל סדר היום, ואז בילאל קם ממקומו ומבקש להתייחס לסעיף "בנייה של דברים חדשים". הניסוח הזה אינו מעורר תגובה או עניין בקהל. בילאל הנרגש שומע רק "ישבנים זעים בשעמום על כיסאות". אבל לאחר היסוסים, גמגומים והקדמות, הוא מגיע סוף־סוף לעניין, להצעה לבנות מסגד בכפר.
בילאל עצמו אינו כה בטוח ברעיון הזה, וההיסוסים וחוסר הביטחון שלו באים לידי ביטוי גם בנימוקים שהוא מגייס כדי לשכנע את התושבים: רב־תרבותיות, אחדות, סיפוק צורכי התושבים המוסלמים. הנימוק האחרון הוא האבסורדי מכולם: כמה מוסלמים יש בכפר, הוא נשאל, והתשובה המביכה: רק הוא ומשפחתו. אך די במילים "לבנות מסגד בכפר" כדי לגרום לכל התושבים להתייצב, כמו על פי אינסטינקט, משני צידי המתרס – לצד בילאל והמסגד או נגדם.
מרגע זה הכול משתנה. בילאל כבר אינו חלק מן הקהילה. הוא זר. מוסלמי. שחום־עור. כך גם אשתו ובנו החורג, שעד כה איש לא הבחין בצבע עורם, או לפחות לא התייחס אליו. וכמובן, לא חולף זמן רב והסוגיה חורגת מגבולות הכפר. למשל משום שמסגד זקוק לאימאם, ואימאם צריך להביא ממקום אחר. או משום שכדי לבנות מסגד נחוצים כסף ואישורים של רשויות דתיות שונות וכיוצא באלה. בקיצור, לא סתם הספר מחזיק יותר מארבע מאות עמודים. כי התהליך, בכפר ומחוצה לו, מורכב ומפותל וזרוע מוקשים, ועאישה מאליק נחושה לתאר לקוראיה את כולו. על הרע, הטוב ואף הפלילי שמשולבים בו.
צמר גפן מתוק
למרבה ההפתעה, אפילו מנקודה זו ואילך, כשהעניינים נעשים רציניים וקורים דברים שאפילו מצריכים התערבות המשטרה ושלטונות החוק, מאליק אינה מורידה את מפלס הנחמדות ואינה מעלה את רמת העומק והרצינות של הספר. וזאת למרות שהיא מגלה יכולת לא מבוטלת להבין ולבטא בסיפור את הפסיכולוגיה של המהגרים (דודתו הקשישה ומשפחתו של בילאל), מצד אחד, ושל החברה שקולטת אותם, מהצד האחר.
בתוך רפידת "שערות סבתא" מצמר־גפן־מתוק אנחנו עדים לתחושות הבושה, חוסר הביטחון ואף השנאה – או הבוז והנחיתות – העצמיים של המהגר שמודע לכך שהוא רוצה/לא רוצה להידמות למקומיים; צופים בתגובות האמביוולנטיות של מי שחשים חובה עקרונית לקלוט את המהגרים, אבל יש להם הסתייגויות או לבטים, ואפילו נקודות התנגדות מוצדקות; ופוגשים גם את מי ששונאים זרים, או סתם מחפשים לעורר מהומות למען התענוג והמתח. ולמרות שרמת הכתיבה של מאליק איננה ספרותית, יש בספר תובנות ותצפיות חברתיות דקות ומעניינות, גם אם הן כתובות במשלב לשוני יומיומי ומצופות במעטה סכריני דק.
הפתרון שנמצא בספר כדי למנוע את הקונפליקט ולקיים את צוואתה של סכינה, אמו של בילאל, מגוחך ושרירותי למדי ולא משכנע ביותר. ובוודאי שאינו מציע מתכון לפתרון אוניברסלי במקרים דומים של סוגיית פליטוּת והתנגשויות בין־תרבותיות ובין־עדתיות. אבל הוא מצביע על כך שהמוטו בראש הספר, שרומז על מצבים קיצוניים, אינו חייב להתרחש. ואולי אפשר בכל זאת לקחת דוגמה מהרומן הרומנטי הזה, לפחות באותם מקרים – והם הרוב – שאינם באמת בגדר סוגיות של חיים ומוות?
ארצנו הירוקה והנעימה, עאישה מאליק, מאנגלית: תומר בן אהרוןתמיר וידיעות ספרים, 2020, 448 עמ'
