הבוקר עולה על שכונת טינק שבניו־ג'רזי, ובבית משפחת דיוויס מתארגנים לקראת יום הלימודים שעומד להתחיל. בתי הספר בעיר המנומנמת הזו – שעלתה לאחרונה לכותרות כשהפכה לאחד ממוקדי הקורונה הראשונים שהתפרצו במדינה – נסגרו כבר לפני שבועיים, אבל זה ממש לא אומר שהתלמידים שלהם הפסיקו ללמוד.
ילדי המשפחה, בני 11, 9 ו־5, כבר התלבשו וסיימו את ארוחת הבוקר וכעת הם יושבים מוכנים, כל אחד ליד המחשב הנייד האישי שלו. האוזניות על האוזניים וספרי הלימוד הרלוונטיים מוכנים בערימה שלצידם. בעוד כמה דקות המורות והגננת יעלו לשידור זום, שיחל בתפילת שחרית משותפת ויימשך עד לשעות הצהריים המאוחרות. "לכל ילד יש מערכת שעות מסודרת עם חלוקה לפי שיעורים והפסקות, משעה 9:00 ועד 15:00", מספרת אם המשפחה, ליטל דיוויס, בשיחת טלפון מטינק המבודדת. "יש שלושה שיעורים פרונטליים, עבודה עצמית, שיעור ספורט יומי, ארוחת צהריים ואפילו זמן לאכילת 'סנאקס' (נשנושים). בסוף היום השיעורים יותר קלילים כמו יוגה, מוזיקה או אמנות".
והילדים מוכנים ללמוד כל כך הרבה שעות?
"כן, הם אפילו די אוהבים את זה. זו האינטראקציה היחידה שיש להם עם החברים אז בסך הכול נחמד להם, וכשהם רואים שכולם מחוברים הם מבינים שזו הנורמה ומקבלים אותה. כשהמורה מדברת הילדים עצמם ב'מיוט' והם למדו לתקשר עם שפת הסימנים של אצבע למעלה או למטה. כשהם רוצים לענות או לשתף במשהו את כל הכיתה הם מצביעים והמורה נותנת את רשות הדיבור ופותחת להם את המיקרופון. האמת שיש בזה אפילו משהו נוח יותר משיעור רגיל. אפשר לראות פתאום מורה שבאמצע השיעור צריכה להחזיק את התינוק הקטן שלה או איזה ילד שנכנס אליה לחדר, אבל כולם מבינים את זה. יש בכך משהו מקרב וטבעי, כולנו באותה סירה וזה מאוד מנחם".
מה זה מצריך מכם?
"כל ערב אנחנו נכנסים למייל עם הוראות מדויקות מה צריך להכין למחר. למשל: חומש שמות, חוברת כחולה, רשימת דפים להדפסה ואיזה ציוד נדרש שיהיה בקלמר. הכול מאוד־מאוד מפורט. אם הילדים לא הצליחו להעלות את המשימות שלהם לבדיקה של המורה אנחנו דואגים גם לזה ושולחים אליו".
ובמהלך היום?
"אנחנו צריכים לפקח על ניהול הלו"ז. במהלך היום אני מזכירה להם לפעמים לחזור למחשב בסיום ההפסקה, שלא לדבר על להיות מוכנה עם ארוחת צהריים בדיוק בשעה 12, אחרת הם יצאו מהלופ ויפספסו את המשך השיעורים. מבחינת עבודה, הגדולים אצלי די עצמאיים, אבל עם הקטנה אני צריכה יותר להיות נוכחת ברקע".
נשמע די מעיק.
"אין ספק שזה דורש מעורבות גבוהה של ההורים, אבל מצד שני גם להעסיק את הילדים זה לא פשוט אז ככה לפחות עד שעות הצהריים יש להם עיסוק מאוזן ומוצלח. קיים גם קושי טכנולוגי, יש הורים שהם מאותגרים יותר בתחום. פתאום נגמר הדיו במדפסת או בעיות טכניות אחרות. אז נעזרים בילדים או מתייעצים עם בית הספר או הורים אחרים. כולם מבינים שלמרות החסרונות זה עדיף על האלטרנטיבה".
הרב תומר רונן, מנהל "ישיבת העתיד": "בהתחלה התרחשו פה ושם תקריות אבל הוצאנו סט כללים להתנהגות בשיעור ואנחנו מיישמים אותם. כאמור יש כללים ברורים מאוד: אסור לאכול מול המסך, אסור לישון מולו. למדנו איך אפשר להשתיק תלמיד מרחוק וכמובן אנו זוכים לגיבוי של ההורים"
ישיבת העתיד
למידה מרחוק אולי נשמעת לישראלים כמו חלום אוטופי, אבל בעוד כאן מדשדשים עם הנחיות שמשתנות חדשות לבקרים, תיווך מסורבל ולימוד שמושתת בעיקר על המוטיבציה האישית של כל מורה – במדינות רבות מדובר בתופעה רווחת, שללא ספק תופסת תאוצה עם התפרצות משבר הקורונה הגלובלי והריחוק החברתי שהוא כפה על כולנו. אוניברסיטת MIT שבארצות־הברית הייתה הראשונה שהעניקה רישיון לשימוש חופשי בחומרי הקורסים שלה כבר בשנת 2002, כשהעלתה 50 קורסים נבחרים לרשת, ומאז הלכו בעקבותיה כמעט כל מוסדות הלימוד המרכזיים. דוגמה ללימוד מרחוק בגיל הרך וביסודי ניתן למצוא אצל שליחי חב"ד ברחבי העולם, אשר מחנכים את ילדיהם בבית ספר אינטרנטי (חיידר נט ובית ספר נט) יעיל ומנוסה כבר שנים רבות.
הרב תומר רונן, מנהל "ישיבת העתיד", בית הספר שבו מתחנכים שלושת ילדי משפחת דיוויס, הבין שהצלחת הלמידה תלויה בראש ובראשונה בשני גורמים: פלטפורמה נוחה למשתמש ורתימת ההורים למיזם. אפרופו השם הקולע "ישיבת העתיד" – אל תיתנו למילה "ישיבה" לבלבל אתכם. בארצות־הברית כמעט כל בית ספר יהודי מתקרא "ישיבה", אך מדובר בבית ספר שכולל לימודי גן ויסודי עם 550 תלמידים מגיל שנתיים ועד כיתה ח'.
הנהלת בית הספר נערכה מראש, כולל החלטה לדאוג לכך שלכל ילד יהיה מחשב, כרום בוק או טאבלט: "כבר לפני שלושה שבועות, עוד לפני שסגרנו את בית הספר, הבנו שזה הולך ומתקרב", מספר הרב רונן, "הקמנו אתר ייעודי שמרכז בתוכו את כל הקישורים לכל ילד, מורה והורה. תדרכנו את המורים, קיימנו פעילות ניסיונית, וברגע שבית הספר נסגר – יכולנו כבר לצאת לדרך. ביום האחרון ללימודים אמרנו להם להתארגן כמו לסוף שנה, ביקשנו מהתלמידים שייקחו את כל הספרים והמחברות שלהם הביתה. בשבוע הראשון התחלנו עם כמות קטנה של שיעורים ולאט־לאט עלינו בהדרגה. בנינו מערכת נוחה מאוד לתפעול ולשימוש, פשוט ללחוץ ולהתחיל ללמוד".
במקום להציף את קבוצות הווטסאפ, המוצפות במיוחד ממילא בימים אלו, המורים מתקשרים עם ההורים בפלטפורמה שעדיין נותרה פופולרית בארה"ב: הדואר האלקטרוני. "פתחנו אימייל מיוחד להורים שבו אנחנו משתפים אותם בתהליך, עונים על כל שאלה ושולחים עדכונים שוטפים. בהתחלה הסברנו לכל משפחה כיצד היא נדרשת להתארגן – מחשבים לכל ילד, מדפסת שעובדת. למשפחות גדולות עם שלושה־ארבעה ילדים שהיה חסר להן ציוד, סייענו עם ציוד מבית הספר שהושאר בפתח הבית.
"חלק מההצלחה נובע מהמענה המיידי שהצוות אצלנו מספק להורים לכל בעיה ושאלה, בין אם היא טכנית או לימודית. יש לנו צוות שנכנס לחדרי הלימוד הווירטואליים ובודק אם מישהו זקוק לעזרה. בסוף כל יום אנחנו מקיימים פגישות סיכום עם צוות המורים, לומדים מטעויות, משתפרים ומיישמים".
חן שאומן, מורה ב"ישיבת הרמב"ם" : "אם ילד לא מתנהג כמו שצריך מעבירים אותו ל'חדר המתנה'. הייתה ילדה שעשתה פרצופים למצלמה ולא הפסיקה, אז פשוט הסרתי לה זמנית את אופציית הווידאו. רואים שלקראת סוף היום קשה להם יותר, במיוחד בכיתות הצעירות"
למה בעצם חשוב כל כך להמשיך לקיים יום לימודים מלא בזמן הסגר?
"זו תקופה של אי־ודאות גדולה, הכול מפחיד ולא ברור. מעבר לשמירה על הרצף הלימודי, אחת המטרות הייתה ליצור קשר יומיומי בין המורים לתלמידים ולכן בחרנו ב'זום'. יש כאלה שהולכים על שיעור פרונטלי מוקלט אבל זה הרבה פחות אפקטיבי לטעמי. בזום יש אפשרות להגדיר הוסט (מארח), כלומר יוזם השיחה, להשתיק את כולם. גם כשעורכים תפילה החזן מוביל ושאר התלמידים על 'השתק'".
איך מתמודדים עם הפרעות של ילדים?
"בהתחלה התרחשו פה ושם תקריות אבל הוצאנו סט כללים להתנהגות בשיעור ואנחנו מיישמים אותם. כאמור יש כללים ברורים מאוד: אסור לאכול מול המסך, אסור לישון מולו. למדנו איך אפשר להשתיק תלמיד מרחוק, וכמובן אנו זוכים לגיבוי של ההורים".
לא מסורבל ללמד דרך מסך?
"הרבה מבתי הספר משתמשים בגרסה החינמית של זום אבל לי היה ברור שכדי שהעסק יעבוד כמו שצריך ובאופן המיטבי – נשלם כסף, ורכשנו חשבון 'פרו'. המטרה היא שלמורים תהיה כמה שפחות התעסקות עם הקטע הטכני וזה מאפשר חיים הרבה יותר קלים. אחד מהאתגרים הגדולים במעבר ללימוד שמצריך אוריינטציה טכנולוגית גבוהה, הוא שהמורה לא ילך לאיבוד. יש התנגדות טבעית ואנושית ואנחנו מסייעים לנטרל אותה".
ואיך הילדים הגיבו לשינוי הדרסטי באופן הלימוד?
"גם ביומיום אנחנו משתמשים במסך הכרום בוק, כך שהמעבר היה די חלק. יש ילדים שהיה להם קשה לשבת בבית כל כך הרבה שעות אז באמת התחלנו עם למידה מאווררת והרבה הפסקות. אורך שיעור הוא שלושים דקות במקום 45, כי גילינו שמדובר בפרק הזמן הכי אפקטיבי. הכול מתומצת וכולם ממוקדים. השיעור מתחיל בלמידה פרונטלית של המורה מול הכיתה ואז מתחלקים לקבוצות לימוד, נכנסים לקבוצת זום קטנה יותר והמורה יכול להיכנס ולראות מה המצב בכל קבוצה. אין תחליף לשיעור אמיתי, אבל אנחנו מגיעים לדבר הכי קרוב שיש".
לומדים אצלכם גם ילדי גן. מה קורה איתם?
"ביומיים־שלושה הראשונים לא לימדנו את הגילים הממש צעירים, אלא רק את גילי טרום־חובה וחובה. היו להם שלושה מפגשים במהלך היום. למשל, תפילה ושעת ריכוז באנגלית ובעברית. אבל אז ההורים של הקטנים אמרו שהם גם מעוניינים, אז הוספנו שיעורים גם להם".
אתה סבור שתוכלו להמשיך כך לאורך זמן?
"שאלתי את המורים ורובם ענו שהם מתקדמים בקצב טוב ומאמינים שגם אם נלמד באופן הזה תקופה ממושכת, נצליח לסיים את השנה בהצלחה. זה בהחלט תרחיש שאנחנו נערכים אליו".
נולדו עם מסך ביד
ומה לגבי המורים? אהרון אקילוב, מורה ב"העתיד", מספר שבתחילה לא מעט מהם נרתעו מהרעיון: "התגובה הראשונית של מורים רבים הייתה להתמרמר או להילחץ מזה, אבל ברגע שזה קרה פשוט נרתמנו, מי מרצון ומי מתוך הכרח. במקרה הפרטי שלי גם אשתי מורה, אז החוויה כפולה. עד שלוש בצהריים אנחנו בזומים, כל אחד בחדר משלו, ואחרי שמסיימים יש עוד ישיבות המשך עם שאר הצוות החינוכי, שלא לדבר על ההכנות שנדרשות בשביל היום שלמחרת. אשתי מותשת, הולכת לישון כל לילה באחת".
ומי נמצא עם הילדים שלכם?
"יש לנו שני ילדים בני חמש ושלוש ואין לנו יותר מדי אפשרויות. הסברנו להם מה הם צריכים לעשות כשאנחנו מלמדים וגם בנינו חמ"ל של תחנות עם חומרי יצירה וספרים, והילדים עוברים מתחנה לתחנה. כששנינו מלמדים פרונטלית הם מול הטלוויזיה".
עד כמה זה שונה מללמד שיעור רגיל?
"בהתחלה זה היה קצת מוזר, אבל התרגלנו והיום זה כבר ממש זורם. שמעתי על מורים שקצת הסתבכו עם הפן הטכנולוגי ואז הילדים, שנולדו עם מסך ביד, הסבירו להם. מאחר שאנחנו שולחים הנחיות ברורות להורים, הילדים מגיעים לשיעור מוכנים ויודעים בדיוק מה צריך להיות. ברור שבקצוות נמצאים הילד שלא קיבל את המייל והילדה שחסר לה דף, אבל בגדול אנחנו מצליחים לנהל את השיעור, כי כולם פשוט מגויסים לזה".
קורה שלא מתייצבים?
"כן, אבל יותר בשוליים. נגיד תלמיד או שניים ביום, וזה בסדר, זה מובן. מדי פעם אנחנו מוציאים מיילים להורים ומסבירים על חשיבות הנוכחות".
מאתגר להגיע אל כל ילד דרך המחשב.
"גילינו שיש ילדים שהם שקטים ופסיביים מאוד, זה קורה בכל שיעור ובטח באופן למידה כזה. יש בזום אפשרות להרים יד וירטואלית, אז לגבי הילדים שקצת נעלמים – אנחנו מוצאים דרכים להגיע אליהם כדי שלא ילכו לאיבוד. עבור ילדים שמתקשים יש לנו עובדת סוציאלית של בית הספר שעובדת איתם באופן פרטני".
ומה לגבי שעת חינוך?
"את נוגעת בנקודה רגישה", הוא מסגיר חיוך מבעד לטלפון. "ברוב בתי הספר כאן אסור לעסוק בחינוך, אבל תוך כדי השיעור אנחנו מנסים בטבעיות גם לדבר איתם על המצב ולאוורר רגשות. אם אני קולט שיש ילד שיותר מתקשה אני מבקש ממנו להישאר בסוף השיעור ומדבר איתו קצת אחד על אחד על הקושי".
איך מכינים מערכי שיעור חדשים?
"אנחנו די פועלים תוך כדי תנועה. למשל עכשיו כל התארגנות היא סביב פסח. אתמול שלחתי למנהל הצעה לרעיון של טקס יום השואה בזום. כל הזמן חושבים הלאה".
אקילוב סבור שצורת הלימוד החדשה יכולה להשפיע גם על העולם שאחרי הקורונה: "אם אנחנו הולכים לקראת תקופה ארוכה זה בהחלט יכול לשנות סדרי עולם, ויבינו שיש דברים שאפשר לעשות אחרת ובאופן מקוון, שאפשר להיות הרבה יותר גמישים. למשל עכשיו לקראת פסח פיתחנו להם תוכנה שבה הם יכולים לבנות משחקי מחשב עם נקודות ושאלונים. אז הם לא יוכלו להציג את זה בליל הסדר אבל הם יראו להורים שלהם את המשחק שהם בנו בערב החג, ,וההורים יהיו גאים לא פחות. אפשר ללמוד על מנהגי החג גם בדרכים לא קונבנציונליות".
כשהמורה מחייך
המציאות שמתרחשת ב"ישיבת העתיד" משותפת לבתי ספר פרטיים רבים ברחבי ארצות־הברית – מוושינגטון, דרך אוהיו ועד לוס־אנג'לס.
חן שאומן מלמדת ב־Gindi Maimonides Academy (ישיבת הרמב"ם) בלוס־אנג'לס, ומתארת מצב דומה בבית הספר שבו היא מלמדת עברית, ובו גם מתחנכים ארבעת ילדיה. "בהתחלה עבדנו עם גוגל מיטינג וגוגל קלאס, כי קיבלנו הכשרה על התוכנות הללו, אבל בפועל כשראינו שזה עובד פחות טוב עברנו לזום. אין ספק שמדובר בפלטפורמה עדיפה, כי למורה יש יותר שליטה על מה שקורה. אפשר גם לשתף את המסך והילדים יכולים לראות את החברים שלהם. בתחילת השיעור אני שמה את כולם על 'השתק' ומכנסת את הילדים לישיבה מסודרת עם עיניים אל המסך. אם ילד לא מתנהג כמו שצריך מעבירים אותו ל'חדר המתנה'. הייתה ילדה שעשתה פרצופים למצלמה ולא הפסיקה, אז פשוט הסרתי לה זמנית את אופציית הווידאו. רואים שלקראת סוף היום יותר קשה להם, במיוחד בכיתות הצעירות".
ואיך זה מהצד של האמא?
"אני רואה על הילדים שלי – זה נותן להם המון, לפגוש את הדמויות הקבועות האלה כל יום, לשמור על סדר יום בתוך כל התקופה הזו. כשאתה רואה את המורה שלך מחייך ושלו – זה מרגיע עבורם.
"מצד שני, אם ילד מפספס ולא מבצע מטלות, המורה יכולה לשלוח אליי הודעה 'למה לא העלית שיעורי בית' – תכפילי בארבעה ילדים, וזה יותר מורכב. ברור שאפשר להגיד שהיה יום קשה אז בואי נדלג. הם מבינים ואף אחד לא מכריח".
קל יותר ללמד כשלא צריך לצאת מהבית?
"כמורה זו עבודה מאתגרת יותר כי אתה פשוט עובד נון סטופ. אני לא יכולה להגיד לך שאני מעבירה שיעורי הקניה מסובכים, עכשיו זה יותר לשמר את הקיים".
אז לא מדובר בפתרון לטווח ארוך?
"יכול להיות שכן. אנחנו מלמדים ככה כבר שבועיים וזה עובד, וכל הזמן במגמת שיפור. זה תלוי מאוד גם בבתים. ההורים צריכים להיות סבלניים ולקבל את השינויים בצורה מבורכת. אגב, מבחינת עזרה של ההורים – בשאר המקצועות קל להם יותר לסייע לילדים, ודווקא בעברית זה מסובך יותר כי לא תמיד יש מענה בבית".
אהרון אקילוב, מורה ב"ישיבת העתיד": "ברוב בתי הספר כאן אסור לעסוק בחינוך, אבל תוך כדי השיעור אנחנו מנסים בטבעיות גם לדבר איתם על המצב ולאוורר רגשות. אם אני קולט שיש ילד שמתקשה יותר אני מבקש ממנו להישאר בסוף השיעור ומדבר איתו קצת אחד על אחד על הקושי"
הרועה של העדר
ומה חושבים על כך הילדים? נועם בן התשע מרוצה: "אפשר להיות הרבה יותר עצמאי וגם יש פחות זמן של לימודים ממש. אם בא לי לדבר עם חבר לבד, אנחנו נשארים בכיתת הזום אחרי שכולם יוצאים ומדברים רק שנינו".
ואילו תמה בת ה־11 דווקא מחכה לפגוש את בנות הכיתה באופן לא וירטואלי. "נכון שיש משהו כיפי בלימודים מהבית, המורים ממש עוזרים לנו וככה אפשר להתחלק לקבוצות קטנות ואין מי שיתפרץ פתאום ויפריע לנו ללמוד – אבל לא הייתי רוצה להמשיך באופן הזה לאורך זמן. אני מתגעגעת לחברות שלי יותר מדי".
ואי אפשר להתעלם מכך שמדובר גם בעניין של משאבים, צוות גדול ומושקע ותקציבים שלא קיימים בארץ. שהרי אפילו בארצות־הברית, בתי הספר הציבוריים עוד לא יישמו את הלמידה מרחוק במלואה. חלקם מעבירים הנחיות כיצד להתקדם בספרי הלימוד או שולחים דפי עבודה בדומה למתרחש אצלנו, חלקם משלבים גם לימוד של פעם או פעמיים בשבוע בלייב.
דיוויס מציעה עוד סיבות להצלחה: "אני חושבת שיש עוד עניין קריטי, והוא ההערכה הגדולה שיש כאן כלפי המורים. מתייחסים בכבוד רב לבקשות ולדרישות שלהם.
"עוד נקודה היא הפתיחות הגדולה שיש פה ללימודי אונליין. יש המון קורסים מקוונים, גם לסטודנטים וגם ללימוד עצמי או ללימודי תעודה. זה טבוע בתרבות, אנשים לומדים בהום סקול עם שיעורים מתוקשבים. גם את החוגים התחילו להעביר פה בזום, למשל חוג היפ־הופ ואפילו כינור".
אז לסיכום, זה שווה את המחיר?
"זה לא פשוט, אבל מעבר לכל מה שכבר נאמר, אתה מרוויח עוד משהו – לראות איך הילד שלך לומד ואיך הוא מתמודד עם אתגרים. במקום כמה משפטים שהמורה מספרת באספת הורים, אפשר לראות ברמה היומיומית איך הוא מתנהל. גם חברתית, אגב. למשל, הבת שלי פתחה ערוץ נפרד בזום כדי לעזור לחברות שמתקשות. זה משהו שלא הייתי חשופה אליו וממש חימם את הלב. נחשפים כך יותר גם למורה ולעבודה שלו. לכמה שאין תחליף ליחס אישי, ומבינים שהוא הרועה של העדר. תקופת הבידוד, עם כל הקושי, טומנת בחובה עולם שלם של הזדמנויות".
