למה דווקא אני?
זו בטח טעות. אני לא אמורה להיות פה. זו מחשבה שלא מרפה ממני. אני מרגישה טוב, מסביבי חלק מהאנשים משתעלים (עכשיו אני מבינה מה זה השיעול היבש שמדברים עליו), ולי – כלום.
עוברים עוד יומיים ואני מקבלת מסרון מקופת החולים: "שלום רב, ברצוננו לעדכן כי תוצאת הבדיקה לקורונה שנלקחה לך היא שלילית, כלומר ללא קורונה (…)" אני המומה ומדווחת ישר לרופאים. מבוכה. עשר שעות מטלטלות של חוסר ודאות שבהן הרופאים מבררים את הנושא מול קופת החולים ומשרד הבריאות וחוזרים אליי עם תשובה: זו טעות של הקופה. הם קיבלו נזיפה. לפחות אני לא פה סתם, רק זה היה חסר לי.
מספר המזל
כולם שואלים אותי מה מספר החולה שלי. אני לא יודעת למה זה חשוב אבל אני שואלת את ד"ר אלי.
"מה המספר של תרצה?" הוא שואל את הצוות שב"מפקדה" במירס. 326, עונים לו.
מזל טוב. לכל איש יש שם ולכל חולה יש מספר שנתן לו משרד הבריאות ונתן לו מסלולו.
תמר, שמאושפזת איתי בחדר, אומרת לי שאחרי השחרור הולכים למלא לוטו עם המספר הזה, לי זה מזכיר בעיקר את הפרות ברפת.
מסלול הדבקה
אחד הנושאים המדוברים בין המאושפזים במחלקה הוא רגשי האשמה.
התחושה הזו שהתהלכת בעולם בלי שיהיה לך מושג מכלום, והשפעת על אחרים לאחר מכן.
יש "תחרות" במחלקה, כמה אנשים כל אחד הכניס לבידוד. מנסים להתייחס לעניין בהומור כי לא כל כך נעים לחשוב על זה. ליאת הכניסה כ־4,000 איש לבידוד, ביניהם "ערוץ הכיבוד" ומרגי. אני לשמחתי לא מתקרבת לזה. עיקר הדאגה הוא שמא מישהו נדבק.
אנחנו יודעים שאנחנו לא אשמים ולא היה לנו מושג, ומתמקדים במחשבות חיוביות.
״פה ושם בצד הדרך נשארו לי סימנים…״
המפץ הגדול
בדיקה ראשונה מאז שהגעתי לפה – חיובית. הנגיף עדיין קיים אצלי בגוף. הזמנתי משלוח של משהו שהייתי צריכה. השליח מתקשר ואני מנחה אותו להעביר את החבילה לצוות המחלקה שנמצאים מחוץ לשטח ההסגר, אחר כך הם מעבירים לנו את החבילות באמצעות תאים דו־צדדיים – הם מניחים מהצד שלהם, סוגרים את דלת התא, ואז אנחנו פותחים את התא בצד שלנו ולוקחים.
כך גם מועברות לנו הארוחות. השליח לא מסכים בשום פנים ואופן להתקרב בכלל לאזור של המחלקה. הוא מעלה על הקו את הבוס שלו שאומר לי שהוא לא מוכן לסכן את העובד שלו. לא עוזר כמה אני מסבירה שאין שום קרבה אלינו ושכל החולים פה מקבלים ככה חבילות כל הזמן, הם בהיסטריה ולא מוכנים לשמוע.
אני אומרת להם – טוב, אם ככה, אז אין לי מה לעשות. תחזירו את החבילה בחזרה. התסכול גואה. אני מתפוצצת מעצבים על המצב ההזוי הזה, חאלס קורונהה! עזבי אותי כברר!
שגרת בוקר
פעם ביומיים־שלושה, כל הזכאים עושים בדיקה למעקב אחרי מצב הקורונה – זכאי הוא מי שמרגיש טוב ללא חום או שיעולים. אם יוצאת תוצאה שלילית נערכת למחרת עוד בדיקה, ואם גם היא שלילית – משתחררים הביתה! כן, אנשים אשכרה יוצאים מפה וזה ממש מעודד.
הבדיקה מתבצעת כך: הכנסת מטוש עמוק לנחיר שמאל, הכנסת מטוש אחר עמוק לנחיר ימין, והכנסת מטוש שלישי עמוק־עמוק לתוך הלוע. לא הפרוצדורה הכי נעימה, אבל כל מה שעובר לי בראש הוא שרק לא יצא עם המטוש איזה גוש נזלת מביך.
פריים טיים
חלק מהבדיחות כאן הן על כך שאנחנו בסוג של האח הגדול. אנשים מכל הסוגים סגורים ביחד בלי יכולת לצאת, ומעבירים את הזמן.
באחד הימים, כשכבר נמאס לי להיות בחדר, יצאתי למסדרון ולפתע קלטו עיניי לוח מחיק גדול שתלוי על הקיר. הוא משמש את הצוות כדי לכתוב הוראות טיפול בחולים ועוד. מעליו היה טוש, אז ציירתי מסר לצוות המהמם שלנו וחשבתי שהם יראו אותו כשהם ייכנסו למחלקה בפעם הבאה (ממוגנים מכף רגל ועד ראש בחליפה מיוחדת, משקפיים מיוחדים, מסכה ובנדנה לצוואר).
דקה אחרי שסיימתי קיבלתי טלפון מהרופא: "תרצה, כחלק ממדיניות האח הגדול, תסתכלי רגע על הקיר מול הלוח, את רואה שיש שם מצלמה? אז תודה בשם הצוות". אשכרה האח הגדול פה. בפעם הבאה אשים לב איך אני הולכת במסדרון.
עוד לא, עוד לא
בוקר של בדיקה הוא בוקר אופטימי במחלקה. כולם מחייכים לנבדקים ומאחלים בהצלחה והלוואי שתצא תשובה שלילית. לקראת אחר הצהריים כבר יש קצת מתח. מחכים לתוצאות, וכשהן מגיעות כולם מתרגשים עם השליליים ומשתתפים בבאסה של החיוביים. בדיקה שנייה, אני עדיין חיובית.
הקורונה שלי
השלב החמישי במודל חמשת שלבי האבל של קובלר־רוס הוא ההשלמה, ואני מרגישה שהגעתי לשלב הזה.
הקורונה מלווה אותי, ואני מתרגלת למציאות שלי פה. המזל הוא שאני לפחות מרגישה טוב. בשעות הערב אני רוקדת ריקודי עם, קוראת, צופה בסרטים ובעיקר מציירת. אני נכנסת לעולם של דימויים חזותיים, קווים וצבעים, לפעמים עד שהעייפות מכריעה אותי ואני הולכת לישון.
בימים הראשונים שעברו עליי פה היה מזג אוויר סגרירי. לאחר מכן מזג האוויר נהיה נעים יותר ואנחנו מעבירים את הזמן גם בחוץ. יש לנו חצר עם דשא וריהוט גינה וכמה עציצים שתמר קיבלה לפני שהשתחררה. מעבר לגדר המתכת הלבנה שהוקמה במיוחד עבורנו נמצא רחוב בן־גוריון, אנחנו רואים את בנייני האוניברסיטה ואת גגות האוטובוסים החולפים. גם קול הכרוז מגיע אלינו. זה קו מס' 4, שנדע.

געגוע לחבק
הלב שלי נמצא בבית. שם נמצאים אמנון, יותם, עלמה ואורי. אי אפשר לתאר את הגעגועים שלנו. הם מספרים לי ואני להם. אנחנו מדברים בשיחת וידאו ואני משתוקקת לקפוץ לתוך הטלפון, לחבק ולנשק אותם. מקנאה בהם שהם יחד. אמנון עושה להם קייטנה מעוררת השתאות. הם יוצרים, משחקים ולומדים, ולפעמים אין להם זמן לדבר איתי.
להשמין ביחד
לפחות אוכל לא חסר פה. אנחנו מקבלים שלוש ארוחות ביום, חלקן טעימות יותר וחלקן פחות, אבל לחם ומעדנים יש בשפע. אנחנו יכולים למלא את הסופרים עם הכמויות שיש פה.
חבל שאי אפשר להוציא מכאן אוכל לנזקקים. בין לבין אנחנו מקבלים מהמשפחה ומחברים גם משלוחים של פינוקים, עוגות וממתקים. נשלח לכאן מגש פירות מושקע מתורם אנונימי והגיעו גם ספרים, פאזלים ומשחקים שעוזרים להעביר את הזמן.
ים של דמעות
לפעמים העצב שוטף, ואני טובעת בים של געגוע. מערבולות של תסכול וגלים של צער. אני בוכה. מתפרקת. אני שוהה במקום הזה, נותנת לעצמי את הזמן לעלות בחזרה לאט־לאט למעלה. החברים באשפוז הם שמבינים אותי הכי טוב ואנחנו מעודדים ומשמחים זה את זה, יושבים ומדברים עד שהעצב חולף ושגרת האשפוז שוב תופסת את מקומה.
רואה להם בעיניים
הצוות נכנס לכאן ממוגן כולו, אנחנו רואים רק את העיניים שלהם. עיניים טובות. כחלק מהרצון שלי להביע את הכרת התודה לצוות באמצעות האיור אמרתי לאייל, אחד האחים, שיציע לצוות שישלחו לי תמונות שלהם ואני אכין להם איור אישי שלהם.
אייל התלהב מאוד ושלח לי תמונה. איירתי אותו לפי איך שהוא נראה בתמונה ששלח לי (וכנראה גם במציאות שבחוץ) אבל הוספתי איור של איך שאנחנו מכירים אותו כאן במחלקה, מסכה ועיניים.
לסיים עם איור שבו אני משתחררת הביתה. נכון לכתיבת שורות אלו זה עוד לא קרה, אבל מי יודע, אולי עד שתקראו כבר אהיה בבית. אני מקווה ומצפה לזה מאוד.
*תרצה ירחי־מאיר, 29, נשואה לאמנון (אח בטיפול נמרץ ילדים בבית החולים סורוקה) ואמא לשלושה: בן 7.5, בת 5 ובן שנתיים. מאיירת עצמאית ומורה לחינוך מיוחד ולאמנות.
