"יש מעט תענוגות שמשתווים להזדמנות לספר בדיחת שואה מול גרמני"

כאחת שינקה מהוריה את האהבה למשחק, נדמה שתמר עמית־יוסף פשוט נולדה להיות שחקנית – אבל מתברר שלא תמיד זה היה מובן מאליו. "תכלס, עד כיתה י"ב רציתי בכלל להיות מורה לתנ"ך", היא מפתיעה. אלא שהחלום להיות מורה נגנז, והחיים המשיכו בדרך שהייתה מבחינתה המסלול הטבעי.

עמית־יוסף בת ה־25 הופיעה לאחרונה במיני־סדרה המדוברת של נטפליקס, "המורדת" ("Unorthodox"), שם היא משחקת דמות בשם יעל ראובני – ישראלית שחיה בברלין ומנגנת בכינור בקונסרבטוריון למוזיקה. הסדרה הגרמנית מגוללת את סיפורה של אסתי שפירו, צעירה מחסידות סאטמר בניו־יורק, שמחליטה לברוח בחשאי לברלין ולעזוב את העולם החרדי. שירה האס מככבת בתפקיד הראשי בסדרה שנעשתה בהשראת ספרה האוטוביוגרפי של דבורה פלדמן.

רק פעם אחת לפני כן ניגשתי לאודישן באנגלית, והוא היה זוועה. זה היה הכי לא מתאים בעולם – לתפקיד של יסמין בסרט המצולם של 'אלאדין'. ניסו ללהק לתפקידים בסרט דמויות מזרח–תיכוניות. עכשיו, השורשים שלי ברוסיה, גרמניה, רומניה… לא ממש יסמין, כן? אבל אמרתי, נבוא בשביל הניסיון – וזה היה מפדח מכל בחינה

בתחילה עמית־יוסף לא האמינה שתקבל את התפקיד. "עשו אודישנים לכמה תפקידים בארץ. היה לי ביטחון עצמי ממש נמוך עם האנגלית שלי. רק פעם אחת לפני כן בחיים ניגשתי לאודישן באנגלית, והוא היה זוועה. זה היה הכי לא מתאים בעולם – לתפקיד של יסמין בסרט המצולם של 'אלאדין'. ניסו ללהק לתפקידים בסרט ההוא דמויות מזרח־תיכוניות. עכשיו, השורשים שלי ברוסיה, גרמניה, רומניה… לא ממש יסמין, כן? אבל אמרתי, נבוא בשביל הניסיון – וזה היה מפדח מכל בחינה. כשקיבלתי את האודישן ל'המורדת' אמרתי לעצמי: ניתן צ'אנס, כדי להוכיח לעצמי שאני לא פוחדת, שאני יכולה לעשות אודישן באנגלית. יצאתי בתחושה שהתפקיד לא שלי, אבל לפחות פתחתי לעצמי צוהר חדש. פתאום הודיעו שהבמאית מריה שרדר בארץ יחד עם אלכסה קרולינסקי (אחת מכותבות הסדרה, לצד אנה וינגר, ש"מ), המפיק ושירה האס שכבר לוהקה לתפקיד הראשי, והם רוצים להיפגש ולראות את ההתאמה בינינו. הייתי בהלם".

את האס היא הכירה שנים קודם לכן, כששתיהן למדו במגמת תיאטרון בתיכון לאמנויות תלמה ילין. האס צעירה ממנה בשנה. "זה היה סופר מרגש ומשמח, ושירה כל כך הרגיעה אותי באודישן הזה. האנגלית שלי סבבה, אבל זה בעיקר היה עניין של חוסר ביטחון. הם דיברו ממש מהר, באנגלית שבורה כזו, כי הבמאית היא גרמנייה ולהם יש אנגלית עוד יותר גרועה משלנו. לא הבנתי מה קורה ושירה הסתכלה אליי ואמרה: תעשי מה שאת רוצה, ויהיה סבבה".

המפגש בין הדמויות ששתיהן מגלמות בסדרה מתרחש אחרי ההגעה של אסתי לברלין, כאשר היא נקשרת לחבורת מוזיקאים צעירים שלומדים בקונסרבטוריון, ביניהם יעל הישראלית.

בסופו של דבר אפילו לא היית צריכה להסוות את המבטא הישראלי שלך, כי הוא חלק מהדמות.
"להפך, הייתי צריכה לתת אותו, להדגיש אותו", היא מחייכת. "רצו שאדגיש קווי אופי ישראליים מסוימים כדי לתת את הניגודיות למקום המופנם והצנוע שאסתי מגיעה ממנו".

איך היה עם שירה בצילומים?
"תמיד כשאני רואה אותה על המסך אני מתמוגגת ומחייכת באופן בלתי נשלט. גם כשאני רואה את עמית רהב שמשחק בסדרה את ינקי, בעלה של אסתי. תמיד הערכתי אותה מאוד, וגם היא אותי, וממש התרגשנו מההזדמנות לעבוד יחד לראשונה, אחרי שאנחנו מכירות מגיל צעיר".

למדתי ממש ברצינות כמה חודשים אצל מורה פרטי לכינור, אבל עדיין נשמעתי מחריד. מה שכן, זה נראה טוב בסוף, והבנתי איך צריכים להחזיק את הכלי הזה. רוב התזמורת הורכבה לא משחקנים, אלא ממוזיקאים. מה ששומעים בסדרה זה מה ששמעו כשאמרו לשחקנים: 'ועכשיו, אל תנגנו'

דיברתן קצת בעברית על הסט?
"תרגלנו יידיש יחד. אמנם הדמות שלי לא מדברת יידיש בסדרה, אבל למדתי במשך שנה יידיש בשביל הכיף, בקבוצה קטנה בתל־אביב. הלכתי בשביל הפולקלור ופשוט כדי ללמוד את השפה המדהימה הזו. אני ושירה עשינו אחת לשנייה בחינות על הסט. ניסינו להמעיט שם בשיחה בעברית, אבל לפעמים זה כל כך מתבקש כשאת רוצה להגיד משהו שהוא קצת מרושע, קצת רכילות או קצת סודי… קשה להתאפק.

"אחד השחקנים בסדרה, ארון אלטרס שמשחק את הדמות של רוברט (אחד המוזיקאים, ש"מ), הוא בן לאמא יהודייה, והוא חי בברלין אבל שמע אצל סבתא שלו עברית בבית. לקחתי אותו כפרויקט ודיברתי איתו רק בעברית בתקופת הצילומים. הוא היה מדבר אליי באנגלית והייתי עונה לו בעברית. הוא ממש נהנה מזה, זה היה בשבילו מאתגר, וכך הייתה לנו מין שפה סודית. ניסיתי גם לתרגל קצת את הערבית השבורה שלי עם אחד השחקנים שהוא סורי, אז בכלל היה ערבוב מדהים של שפות".

אור באפלה

כשגיבורת הסדרה יוצאת מהקהילה הסגורה שבה היא חיה ומגיעה לברלין, היא מתנהלת כמו יצור שהגיע מכוכב אחר. בתחילת הדרך נראה שהדמות של יעל עוזרת לאסתי להשתלב בסביבה החדשה, בכך שהיא מראה לה שהיא יודעת מה זה קיגל או מאחלת "לחיים", אבל עד מהרה היא גם מנחיתה אותה על קרקע המציאות ומבהירה לה עד כמה קשים החיים כשנוחתים בעולם לא מוכר בלי שרכשת כלים להתמודד איתו.

"בהתחלה כשקראתי את התסריט ראיתי את הדמות של יעל בתור ביץ', מהתחלה ועד הסוף. זה באמת היה כתוב ככה בהתחלה", מספרת עמית־יוסף, "חשבתי שהיא ממש אנטי לאסתי, ואפילו חשבתי שיש שם ניסיון להביא לידי ביטוי את הדעות הקדומות והכעס שיש להרבה ישראלים חילונים כלפי חרדים, ועוד יותר כלפי חרדים אנטי ציוניים שחיים בחו"ל. אמרתי לבמאית את מה שחשבתי על הדמות, והיא אמרה לי: ממש לא, תשכחי מכל מה שחשבת. הדמות של יעל מזהה את המקום שאסתי הגיעה ממנו, היא היחידה בסביבה שיכולה להבין בכלל את התרבות שאסתי באה ממנה, והיא רוצה לעזור לה. כשהיא מנפצת לה אשליה היא אולי עושה את זה בדרך חצופה ולא נעימה, אבל מתוך רצון להציל אותה. אני לא הייתי עושה את זה בדרך הזאת כנראה, אבל בסופו של דבר הכאפה הזאת באמת שינתה את המהלך של אסתי בסדרה".

קהילת חסידות סאטמר מוצגת בסדרה כחברה כוחנית מאוד. יכול להיות שהתסריט הרחיק לכת באופן הצגת הדברים?
"קודם כול, זה מבוסס על סיפור אמיתי. שנית, קשה לי להגיד כי אני לא מכירה מן הסתם, זו חברה סגורה מאוד. גם ינקי וגם אסתי לפני שהיא מורדת הם חלק מהחברה הזאת. יש דמויות שהן מאוד כוחניות ושליליות בחברה הזאת, ויש גם דמויות עדינות ורגישות – כמו בכל חברה. אני חושבת שיש לא מעט דמויות שכן מוצגות באור חיובי בתוך העולם הזה. כשאסתי צריכה בסדרה להסביר למה היא ברחה, היא אומרת: 'א־לוהים דרש ממני יותר מדי, הייתי צריכה למצוא את הדרך שלי'. כלומר – 'זה לא שהחברה היא רעה, פשוט אני לא מתאימה לזה'".

למדת לנגן בכינור במיוחד עבור הסדרה, נכון?
"למדתי ממש ברצינות כמה חודשים אצל מורה פרטי פה בארץ, וגם שם בברלין היו לי אימונים, אבל עדיין נשמעתי מחריד. התאמנתי כל כך הרבה. מסכנים השכנים שלי על מה שהם היו צריכים לסבול בחודשים האלה, וזה לא ממש השתפר. מה שכן, זה נראה טוב בסוף, והבנתי איך צריכים להחזיק את הכלי הזה. נהניתי מהנגינה, זה כלי כיפי. רוב התזמורת הורכבה לא משחקנים, אלא ממוזיקאים. מה ששומעים בסדרה זה מה ששמעו כשאמרו לשחקנים: 'ועכשיו, אל תנגנו'".

מה דעתך על הנהירה של ישראלים לברלין?
"ברלין הזכירה לי את תל־אביב מאוד, מה שגרם לי להרגיש שם מאוד בנוח. אחרי הצבא לא טסתי לחו"ל, ישר הלכתי לעבוד והתחלתי ללמוד. זו הייתה הפעם הראשונה שהייתי בחו"ל לבד, וזו חתיכת פעם ראשונה. בימים הראשונים היו לי סיורים, אבל בחרתי לא להתעסק בנושא השואה כשהייתי שם. בכל יום אמרתי לעצמי: היום אלך למוזיאון היהודי, אבל הרגשתי שאני לא מסוגלת לערבב בין החוויות האלה. הרגשתי שהנושא הזה כל כך גדול וחזק, שאם אכנס לזה לא אוכל לתפקד כמו שצריך בצילומים".

היית יכולה לחיות בברלין בעצמך?
"זו תהייה שהייתה לי. יש שם תיאטרון מדהים, ויש לי חברים שגרים שם. הרגשתי באמת בבית ובנוח בברלין, ומצד שני אין מה לעשות – את עולה שם על רכבת וזה מה שאת חושבת עליו. זה כן פתח לי תיאבון, ועכשיו הפנטזיה שלי היא כזאת: להשתתף בפרויקטים כאלה של חודשיים־שלושה מחוץ לארץ, ולחזור הביתה לתל־אביב, לישראל, להמשיך לחיות את החיים עם המשפחה שלי, עם הילדים שיהיו לי ועם השפה שלי – כי אני גם כותבת והשפה משמעותית מאוד עבורי".

הדמות של יעל מוצגת כקוסמופוליטית. היא מודעת לעבר האפל, אבל חושבת שהוא לא רלוונטי למציאות בגרמניה העכשווית. היא בקיאה בתולדות יהודי אירופה במאה העשרים, אבל מסוגלת גם לספר בדיחות שואה.

איך הרגשת עם בדיחות השואה שסיפרה הדמות שלך באחת הסצנות?
"הזדהיתי עם זה, אין מה לעשות, זה מתבקש. יש מעט תענוגות שמשתווים להזדמנות לספר בדיחת שואה מול גרמני ולראות את הפרצוף שלו הולך ומתכרכם. זה תענוג, הם לא יודעים איך לאכול את זה בשום צורה. אין מה לעשות, ההומור היהודי הוא הומור משונה. בטח על הנושא הזה. קצת נחמד לשחק עם הכוח הזה, של 'מותר לי להגיד את מה שלכם אסור'".

אנטי–קליימקס בחדר

היא בתם של השחקנית יעל עמית ושל המפיק והבמאי מיכאל (מיקי) יוסף. אחרי שהייתה ילדת פלא בתחום הדיבוב כבר מגיל חמש היא המשיכה באופן טבעי לעולם המשחק, ושיחקה בין היתר בסדרת הילדים "האי" ובסדרת הנוער "גאליס". ב־2012 היא התגייסה לגלי צה"ל, ושירתה כקריינית בגל"צ ובגלגלצ ("תמיד כשאני חולמת על גל"צ אלה סיוטים של לחץ", לדבריה). אחרי הצבא עבדה במשך ארבע שנים במחלקת הרדיו של ynet בתור עורכת וקריינית חדשות, וגם שידרה במשך שנה ברדיו תל־אביב. נוסף על כך היא הייתה חלק מגוף התקשורת הפמיניסטי "פוליטיקלי קוראת". כיום כבר אין לה יד ורגל בעולם התקשורת. "הרגשתי שמשהו בעריכת חדשות הוא הפוך מאמנות. זה היה מעניין וזה ממכר מאוד, אבל כל הזמן צריך לדווח על דברים עצובים. היה יום שהייתי צריכה לדווח במהדורה על תינוק שטבע למוות במזרקה. לא ידעתי איך אני הולכת להגיד את זה. זו לא הפעם היחידה שזה קרה לי".

בימים אלה היא מסתגרת בדירתה בפלורנטין. האסתמה שלה לא מאפשרת לה אפילו לחשוב להקל ראש בהנחיות משרד הבריאות. מגפת הקורונה שיבשה גם את הבכורה החגיגית של "המורדת". "הייתה אמורה להיות פרמיירה בפסטיבל 'סירייס מאניה' בצרפת, והיא התבטלה. כבר היה כרטיס והייתה שמלה. לפני הקורונה עבדתי על שתי הצגות וקיבלתי אישור מיוחד משתיהן לצאת לארבעה ימים לגיחה הזאת לחו"ל. היה מוזר מאוד להיות בבית באותו תאריך, כל היום הייתי בדיכאון במיטה. זה היה יום ממש קשה בשבילי. פחדתי מכל מיני תרחישים בקשר לסדרה. עכשיו אני רואה שהתגובות מצוינות ויש ביקורות מדהימות ברחבי העולם, אבל את לא יודעת מה יהיה כשאת מצלמת סדרה. הציפייה שנבנית גדולה כל כך, ואז לא רק שהיא לא מגיעה לסיפוק, אלא שאת בכזה אנטי־קליימקס, לבד בחדרך בפלורנטין".

אבל גם בתוך המצב המאתגר, היא הצליחה למצוא נחמה. "ביום של הבכורה עשינו הקרנה של כל הצוות והשחקנים; הייתה לנו שיחת וידאו משותפת ואז ראינו את זה ב'נטפליקס פארטי' והתכתבנו תוך כדי", היא מספרת, "ישבתי בחולצה שקיבלתי בסוף הצילומים שכתוב עליה Unorthodox ביידיש, על הספה מול הטלוויזיה, ובסופו של דבר זה היה נעים. בסדר, יהיו הזדמנויות אחרות לשטיחים אדומים".