ליל סדר בלי הנכדים: סבתות מספרות על החיים בהסגר

הקורונה פירקה את הרביטל שהייתי ואת המציאות שהכרתי ועיצבתי בחיי. עד שהצלחתי להיפרד מייסורי המצפון האמהיים וליהנות מהיותי אישה עצמאית ומפרנסת, אמא בשלט רחוק אבל מעורבת בכול ובת זוג שהיא פרטנרית לכל דבר. היא באה, ובבת אחת עפתי דורות אחורה, ואני כל היום מכבסת־תולה, מבשלת־מפנה, מקריאת הסיפורים, מפזלת פאזלים – שזה אולי מתאים לנשים שבחרו בזה, אבל ממש־ממש לא לי.

יש עוד מגזר שלם של נשים שחווה שינוי קיצוני באורח החיים בימים אלה, ואלה כמובן הסבתות. מלהיות סבתות פעילות ומעורבות, הן נזרקו להגדרה של קבוצת סיכון ונאלצות להתמודד עם ריחוק מהנכדים ומהילדים. רגע לפני החג שוחחתי עם כמה מהן וביקשתי לשמוע איך זה להיות סבתא בימי קורונה, מה מחזיק אותן ומה הכי קשה וכואב, איפה הן מתכננות לעשות את הסדר והאם יש להן תובנות לחיים מתקופה זו.

המסקנה האישית שלי: סבתא תמיד צודקת.

"הם לא שמעו שהחמישים של היום הם עשרים של אתמול או ההפך?!"

מלכה פיוטרקובסקי, אשת הלכה. אמא לחמישה, סבתא לארבעה

כל מי שמכיר אותי יודע שאין מצב שהמציאות לא תתנהג יפה כשאני מנהלת אותה. היא חייבת לעשות בדיוק את מה שאני מתכננת לה, ותאמינו לי, ברוב המקרים אפילו בורא עולם משתף פעולה עם במאית שכמוני…

ולפתע פתאום – היא מרימה ראש ועושה מה שהיא רוצה. אז בשלב ראשון, יש להודות, מזדחלת לה אל הלב אט־אט תחושת כאוס – כי שום דבר מהמוכר, האהוב והידוע מראש לא מתקיים כדרכו. אבל כשאת מבינה שכל מה שרצו ממך לפני הקורונה, רוצים שתעשי יחד עם הקורונה,  את עוברת לגור בזום ומלמדת מתוך המחשב (די צפוף שם…), משוחחת עם המבקשות והמבקשים דברי חיזוק (ה' שפתיי תפתח, כדי שאומר את הדבר הנכון לאדם הנכון בזמן הנכון, אם יש דבר כזה), משיבה לשאלות הלכתיות שונות ומשונות שלא חלמתי שאי פעם אשָאל ("האם אני יכולה להגיד לחמותי שעמדתי ליד חולה מאומת, כדי שלא אצטרך להזמין אותה לשבת?" או: "האם מותר לי לבקש מעוזרת הבית שתבוא לנקות אצלי, מדין פיקוח נפש – שלי, ואולי בהמשך שלה?").

לצערי, המשפחה שלי ממושמעת מדי. הם פוחדים עלינו, הוריהם הגריאטרים (הם לא שמעו שהחמישים של היום הם עשרים של אתמול או ההפך?!) ולכן לא מגיעים אלינו (רק פעם אחת, לפני חודש, 'התפלחתי' קצת אליהם, אבל אז עוד היה מותר להתקהל למניין ואצלנו גם הנכדות נספרות…)

דבר ראשון שאעשה כשאצא מהבית: אקח את הנכדים לטיול ארוך–ארוך בלי אבא ואמא

הלב יוצא אל ילדינו ואל הנכדים, אבל בדיוק בסדר הזה: אל ילדינו – כי הם בחשש למינון יתר של שהות עם בני המעמד הנמוך (הקטנטנים), ואל הנכדים – שנפשי יוצאת אליהם ואל ה"יחד" המיוחד שלנו (שלא לדבר על זה שאנחנו צוברים פער בלתי נסבל בלימודי הדף היומי שלנו; ניסיתם פעם ללמוד דף יומי עם בן ארבע, בת שנתיים וחצי ושני בני שנה ורבע?! סתם, אנחנו משתדלים מאוד להספיק דף יומי מ"מיץ פטל", "האריה שאהב תות" ו"תירס חם"). אנחנו משלימים בתקופה הזו במעט את החסר, עם סיפור לפני השינה בזום. חבל רק שאתמול בערב, אורי – הנכד הגדול שלנו – אמר: "סבתא, אמרתי לך כבר הרבה פעמים שאני לא אוהב לראות אותך בטלוויזיה, בואי אלינו כבר הביתה!"

הווטסאפ, הלא כל כך אהוב עליי בימים כתיקונם, מתברר כמושיע קטן וחמוד (הנכדים יכולים להתקשר וכך אני זוכה לראות אותם), אבל ההצפה של ההודעות מהקבוצות השונות דורשת רמת ניהול של אוגדונר בצבא (אגב, אם מישהו פעם יכשיר הלכתית שימוש בנייד בשבת, אני אהרוג אותו! השבת כעת, אולי יותר מתמיד, שומרת על השקט הנצרך כל כך בין שבוע לשבוע). בנוגע לזום, כאמור, בשל עבודתי בהוראה, עברתי לגור בו ביום הראשון של ההסגר – ומאז אני יוצאת ממנו לעיתים נדירות.

הכי קשה לי שאני לא יכולה לעזור לילדים עם הנכדים, זה מתסכל מאוד. מה שמחזק אותי מאוד הוא לעשות את מה שאני כל כך אוהבת לעשות: ללמוד תורה וללמד, לחלוק עם כל מי שרק רוצה את הפנינים הנהדרות הקיימות במעיינות החוכמה של העם היהודי – סוג של חוכמת המונים מצטברת עם סיעתא דשמיא לאורך ימים ושנים, המהווה מקור השראה, מחשבה וראייה לעתיד.

עוד מוקדם להצמיח תובנות, אולם אני לא מפסיקה להתפעל מהתופעה המרתקת שככל שתהליך ההתגוננות מפני הקורונה גוזר עלינו ריחוק זה מזה, אנחנו מצליחים למצוא עוד ועוד דרכים להביע חום אנושי, קרבה, דאגה, ליווי, אכפתיות ושותפות אמיתית בצער הזולת אך גם בשמחתו. שרק נמשיך!

"מזדהה יותר מאי פעם עם סבתא שלי, שהייתה מאחלת 'שרק אצל השונאים שלי הבית יהיה תמיד שקט ומסודר'"

אמונה אלון, סופרת. אמא לשישה וסבתא ל–29, כן ירבו

אני משתגעת רק מלחשוב על ההתמודדות היומיומית שלכן, הצעירות. ההתמודדות הכי דומה לזה מבחינתי הייתה בתקופת מלחמת המפרץ, כשהייתי אמא לילדים צעירים והמדינה נסגרה לתקופה ארוכה, כולל בתי הספר. גם אז ריחף מעלינו איום לא נודע: טילים כימיים־לכאורה שהיינו אמורים לשרוד אותם בעזרת מסקינג־טייפ בחלון, סמרטוט רטוב על סף "החדר האטום" ומסכות גז שיעילותן מוטלת בספק. אבל אפילו בזמן אמת, כשעוד לא היה לנו מושג מתי הסיוט יסתיים ובאיזה מחיר, נראה לי שזה היה פחות קשה ממה שאתן עוברות עכשיו.

להיות בקבוצת סיכון מוגבלת וחסרת תועלת שכזאת זה בעיקר מתסכל. אם בימים כתיקונם דמיינתי שאילו רק ייתנו לי שבועיים של בידוד אסיים את כתיבת הספר החדש, המציאות הבלתי נתפסת טורפת גם את החלום הזה, כי מי יכול להתרכז בכתיבה כשהעולם רועד.

עם הנכדים, כפרה עליהם, באמת לא נפגשתי מאז קצת אחרי פורים. את ההורים שלהם ראיתי מעט מאוד, וממרחק בטוח. אל חמותי המקסימה שתחיה אני עוד הולכת, אבל רק לעיתים רחוקות ורק עם מסכה וכפפות. אני מתגעגעת לארח את הילדים ולא מתגעגעת לעמל שכרוך באירוח הזה, אבל מזדהה יותר מאי פעם עם סבתא שלי שהייתה מאחלת "שרק אצל השונאים שלי הבית יהיה תמיד שקט ומסודר".

דבר ראשון שאעשה כשאצא מהבית: חיבוק לכל ילד

באופן כללי, אני פחדנית ידועה. גם בימים רגילים אסור לי לבלות עם המשפחה בחוף הים, למשל, כי אני לא מפסיקה לצעוק ולהזהיר וזה הורס לכולם את הכיף. עכשיו אני משתדלת לחיות כל יום בפני עצמו, להתחזק מתרגול פשוט של "טוב להודות לה'" על כל יום ועל כל שעה, ולהעלות את המורל של עצמי בעזרת גינונים קטנים כמו עריכת שולחן השבת מרים־פרץ־סטייל ושירת "לכה דודי" חגיגית מול הנוף הפתוח.

ה"זום" הראשון שלי התקיים כשמספר הנדבקים בישראל עוד היה דו־ספרתי. מאז השתתפתי כך בחתונה של ידידים, באזכרה משפחתית לסבא, בפגישת מחזור של החברים שלמדתי איתם בבית הספר היסודי בניו־יורק (מתברר ש־15 מהם חיים כיום בישראל!), בשיעורי תורה וכמובן במפגשים ממיסי לב עם הנכדים שלי. הווטסאפ הוא עכשיו החיים עצמם, ואיזה כיף לקבל חמש פעמים ביום את ההודעה שאת עצמך העברת אתמול.

ומה יהיה עם ליל הסדר? בדרך כלל הוא נערך עם משפחתי ובני חורין אחרים, והשנה מסתמן שאקיים בהידור "חייב אדם לראות את עצמו".

ותובנה לסיום: מעבר למה שרבים אומרים, ובצדק, על הדרכים שבהן האירוע התנ"כי הזה עשוי לשנות את כל האדם ואת כל העולם לטובה, אני מלאה התפעמות מעצם העובדה שאנחנו מתמודדים עם זה כמדינה יהודית עצמאית ברוכת כישורים וכישרונות. הדמעות שלי זמינות מאוד בימים אלה, גם כשאני צופה בחדשות, והן הגיעו לשיא כשראיתי את המוני הצעירים הישראלים שהמשבר תפס אותם בחו"ל והם רצו רק דבר אחד: לחזור לישראל, הביתה.

"אני יוצאת עם האקורדיון לחדר המדרגות ומנגנת את 'שלום עליכם'"

שרה ויטלזון, מורה בפנסיה. אמא לשלושה, סבתא לשבעה נכדים וחצי

רגשית אני עצובה מאוד. הגעגועים הם דבר כל כך כואב שאינו ניתן להבנה. המציאות שאת לא יכול להריח את הילדים והנכדים היא קשה מאוד. חיבוק אחד שלהם מתדלק אותי לשבוע. אני אדם מאוד אקטיבי, אפילו תזזיתי. המעבר חד ביותר, להפוך מלהיות נצרך וחיוני לזה שההגנה הכי טובה בשבילו היא לא לצאת מהבית. שנים אני דוגלת בנפש בריאה בגוף בריא, מקפידה על פעילות ספורטיבית מדי יום. אני חוששת שלסגר הזה יהיו כל כך הרבה השפעות פיזיות ומנטליות נוספות. מבוגרים וילדים ישבו בבית ויתנוונו, אפילו העיניים יתקשו להסתגל בחזרה לעוצמה של השמש.

בהתחלה עוד היינו נפגשים פה ושם, רביטל באה לביקור יום לפני הסגר, עמדה בכניסה עם כפפות ומסכה. התחננתי שתרשה לי לתת לה נשיקה במרפק. הכול כל כך הזוי. אני אדם חם ומחבק, אבל המשפחה ממושמעת מאוד ואנחנו כמעט לא נפגשים. לשמחתי במסגרת תפקידי אני עושה את המוטל עליי כדי להקל על הפחדים של האנשים, ובימים אלה יש כאלה המון.

אני גרה בתל־אביב ומתגעגעת לראות רחובות הומי אדם ופארקים מלאים בשמחה של ילדים. אבל אם צריך לחשוב על הדברים הטובים, היות שהתקופה נופלת על ההכנות לפסח, זו הפעם הראשונה שאני לא מפחדת שלא אספיק. הכול מתנהל בנחת ורוגע. אין נכדים שצריך להשגיח שלא ילכו עם חמץ לחדרים נקיים, ושבת הגדול הייתה "שבת קלה".

דבר ראשון שאעשה כשאצא מהבית: טסה לחבק ולמחוץ את הנכדים

הקבוצות גועשות, אין שנייה שלא שולחים בה איזה סרטון או תמונה. חלק מהדברים מצחיקים, חלק בלבולי מוח. לא הייתי בחיים כל כך צמודה לנייד כמו עכשיו. אבל הזום זו המצאת הקורונה, יוצא מהכלל. אנחנו רואים את הנכדים, ומארגנים מפגשים עם החברים. האנושות יודעת לייצר לעצמה פתרונות, אין אפס.

ומה יהיה עם החג? ככל שהוא מתקרב זה בלתי נתפס. כל השנים אנחנו חוגגים עם גיסי וגיסתי, מעולם לא נפרדנו. ילדים ונכדים והשירים הקבועים. צחוקים בלתי נגמרים, חידות ופרסים. התפקיד שלי הוא לדחוף לכולם אוכל בקטנה, כי עד שהשולחן־עורך מגיע, הנשמה של הילדים יוצאת. אבל השנה, בהתאם להוראות, נעשה אותו כזוג, ממש ארצ'י בנקר. לשמחתי אנחנו גרים בבניין דירות, כבר מתחילת המשבר עשיתי לי הרגל ואני יוצאת עם האקורדיון לחדר המדרגות ומנגנת את "שלום עליכם" ואת "כל העולם כולו גשר צר מאוד – והעיקר לא לפחד כלל". מכל הקומות יוצאים ומצטרפים לשירה, מכל הגילים ומכל המגזרים. אולי השנה נעשה כזה מין ליל סדר, והדלת הפתוחה לא תהיה רק בשביל אליהו הנביא, אלא לכולם.

והאם יש לי תובנות? הקורונה לא שינתה את מה שאני מאמינה בו כל חיי: הבל הבלים, הכול הבל. שקר החן ושקר החומר. אדם דואג על דמיו ואינו דואג על איבוד ימיו. תהיה טוב ותשתדל לעשות טוב.

"אני רואה בצג רבע פרצוף מעוך של נכד ומתחילה לייבב מגעגוע. הלב שלי רוצה לנשנש אותם"

סמדר שיר, סופרת ועיתונאית. אמא לשישה, סבתא לארבעה

השקט מחורר לי את האוזניים. פתאום אני לא אוהבת את הבית היפה שלי. הוא ריק. רק האחרונה־חביבה עדיין גרה איתנו. יולי. בת 17 וחצי. אלופת הבולונז. הדבר הראשון שיצא לי מהפה, בעקבות גזירת הבידוד, היה "איזה מזל שיש כלבים". בדרך כלל אני מטיילת עם הרצל ורוזה שלוש פעמים ביום. עכשיו – שלושים. הם ממש מותשים. ידעתי שאתגעגע לילדיי, זה לא חדש עבורי, אבל לא העליתי בדעתי עד כמה קשה יהיה הניתוק מהנכדים. פעם נהגתי לקבוע פגישות עבודה על פי שעות סיום הגן, כל יום גן אחר. עכשיו אני רואה בצג רבע פרצוף מעוך ומתחילה לייבב. כמה שהם גדלו, וכמה מהר הם למדו להגיד קורונה. חמותי הבולגרייה לימדה אותי למשוך באוזן העולל, נגד עין הרע, אבל המסך מפריע.

הילדים ממושמעים להפליא. כשאני מתחילה לסובב את הברז הם מכוונים סטופר ללא פחות מרבע שעה. מזל שמפלס הכנרת עלה. אני בטוחה שבקבוצת "ילדי סידי" (השונה מ"סידילנד" המשפחתית), רצו המון מסרונים עד שהוחלט מי תהיה זו שתפרט לי – בנועם, בסבלנות ובעברית קלה – את כל ההיבטים של הקפאת הקשר עם הנכדים. לקח לי זמן להפנים את שני הפטישים. אם לא די בכך שקיבלתי צו הרחקה מבתיהם – גם עליהם נגזר לא להתקרב לביתי. ככה זה בקורונה. שניים במבצע.

הלב שלי יוצא לנשנש טוסיק קטן. מתגעגעת לפאניקה שאוחזת בי כשדווקא ברבע לשלוש אני נתקעת בפקק אינסופי ויודעת שאם המכונית לא תצמיח כנפיים לא אזכה במחיאות הכפיים שמקבלת האמא/סבתא/מטפלת הראשונה שמגיעה לגן. אני אפילו מתגעגעת לדמעות שחונקות אותי כשאחת מבנותיי תופסת אותי בקלקלתי (למשל, לק אדום על ציפורנֵי זוחלת) ושואגת: "מאמי, איך גידלת שישה ילדים?" מותק, עדיף שתשאלי: "איך גדלנו ואמא נשארה בחיים?"

דבר ראשון שאעשה כשאצא מהבית: סופשבוע ארוך עם כולם

תפילות. אני מתפללת כמעט ללא הפסקה. בחרוזים קצרים, בפסקאות ארוכות, חלק מספיקה לכתוב, הרוב לא. מתפללת ונושמת עמוק.

אני לא מרגישה חרדה קיומית, אבל דואגת מאוד־מאוד לרופאים שבמשפחתנו. אחת מבנותיי, כרמל, ובעלה שיאל, התחילו את הסטאז' בבית חולים במרכז הארץ. הם משובצים במחלקות הפנימיות, עושים תורנויות במיון, ממש בקו האש. יכולנו לקנות עבורם ציוד מיגון שלא סופק להם, אבל אני לא יכולה לעזור להם בטיפול בניתאי, בנם המתוק, מפני שהקורונה הפכה את בנות ה־60 ודקה לקשישות. אחד מחתניי הוא מתמחה בבית חולים בצפון ואני כבר לא יודעת מה מסוכן יותר – חשיפה לנגיף או נהיגה ברכב פרטי אחרי תורנות, מפני שתנועת הרכבות הושבתה. גם בעלי עושה לי התקף לב לפחות פעמיים ביום כשהוא מתמתח לאיטו ושואל בטון אדיש: "אולי כדאי שאקפוץ קצת לבית חולים?" אולי עדיף שלא?

אילו הורדת זום הייתה מוטלת עליי ועל הדיסקלקוליה שלי, הייתי מתייבשת בחושך. בתי הבכורה טיפלה בזה מיד. נחמד לראות את כל הפרצופים על מסך אחד, במיוחד כשהם מתחילים להקניט זה את זה בהערות על חצ'קונים ועל עלייה במשקל, אבל זה לא מלטף את הנשמה. ממש לא. במשך היום אני מפריעה להם עם הרבה שיחות וידאו. המון. כשאני רואה את שתי נכדותיי הגדולות – שי־לי (4) ונאיה (שנתיים) – לבושות בתחפושות אלזה בשעה שבע בבוקר, אני מרחמת על הוריהן. מי יודע כמה שעות פעילות כבר מאחוריהם.

כשהכול ייגמר, אמן, אני מפנטזת שכולם באים אלינו (עם הנכדים ולהבדיל – הכלבים) לסופשבוע ארוך. וואו, כמה רעש יהיה! אני מתחייבת שבסופ"ש הזה, כשתקרת הבית תחזור לרעוד מרוב צהלות וצעקות, לא אגע בסלולרי ולא אתעדכן ולא אסמס (ברור שהגזמתי. אז רק אקרא אסמסים. ורק פעם בשעה).

אצלנו זה בכפולות. פעם אמא שלי מזמינה את שלושת ילדיה ועדר נכדיה וניניה (עד מאה ועשרים, טפו טפו) לחגוג את ליל הסדר בבית הארחה בחוף דור (כשר למהדרין), ובשנה שלאחר מכן ילדיי הנשואים חוגגים אצל "הצד השני". השנה היינו אמורים לחגוג אצל המחותנים שלנו, סמדר ודני ברקוביץ', שגרים בכרכום. באסה. אין על הבישולים של סמדר! ההיא!

גזירות הסגר גרמו לי להרהר בדיבר "כבד את אביך ואת אמך". אני לא כועסת על ילדיי שמנעו ממני את נכדיי, אבל איך אסלח לעצמי על שנמנעתי מאמא שלי?

"לכם קשה? יש לך מושג מה זה להיות 24/7 עם הבעל לבד בבית בלי ילדים שיפרידו, יתווכו, יעסיקו וימשכו אש?"

רבקה-יפה שחר, 65, עיתונאית בדימוס ומנחת מועדוני קריאה. אמא לארבעה, סבתא ל–י"ג נכדים, טפו חמסה עליהם

בשנים האחרונות הנכדים באים לעשות לי פסח. צ'יק־צ'ק מטפסים על השיש, זוחלים על הרצפה ומתקתקים את כל מה שהמפרקים שלי לא יכולים והעוזרת שלי לא רוצה. בתמורה אני מסתובבת איתם בקניון, וקונה להם בגדים ומתנות. אין יותר כיף מלקנות שמלות לנכדות. עכשיו אין קניון, אין מתנות ואני על הברכיים במטבח, מנקה מגירת סירים ועוד שומעת ברדיו שאני קשישה. שנים אמרו לנו ששישים זה הארבעים החדש ואנחנו האמנו והשקענו במכון כושר, בקרמים אנטי אייג'ינג או בג'ינס מגניב, וזהו – הגיעה הקורונה ובמקום שנצא לקרוז בבלטי הכניסו אותנו לדיור מוגן (הא!) עם שקית מצרכים מחוץ לדלת. איזה מעליבים מתנשאים!

הילדים כל הזמן מזהירים אותנו לא לצאת, לא לבוא, להיזהר, ומה פתאום לבקר. כאילו, סליחה! ממתי אתם אומרים לנו מה לעשות? חוצפנים. חשבתם רגע מי יחסל את כל החטיפים מפורים אם הנכדים לא באים? ומה אעשה עם מלאי העוגיות, המקרונים והפתיתים לפני פסח? אז ארזתי שקית, הכנתי עוגה ובלינצ'ס, צבעתי את השיער (לבד!), הדבקתי ריסים, התאפרתי ופגשתי מחדש את ארון הבגדים שלי. סוף־סוף יש בשביל מה להתלבש, אם רק משהו היה עולה עליי עכשיו. כבר לא זכרתי איך אני נראית עם פאה. יאללה זזים לבקר את הנכדים בלייב. כיף, כיף להיפגש. למרות שלא התקרבנו ולא התחבקנו, בכל זאת התראינו. אמיתי בלי שום זום. דיברנו, צחקנו, שלחנו נשיקות ממרחק שני מטר, לא השתעלנו ולא התעטשנו. כבר מזמן לא נהנינו ככה מסתם פגישה. האמת, בכלל לא רע לשבת עם הנכדים בלי שאף אחד מורח לי קרמבו על התיק. מילת הקסם קורונה עצרה כל ניסיון חבלה. אולי כדאי לנסות את זה גם בעתיד.

דבר ראשון שאעשה כשאצא מהבית: לק ג'ל ברור שלק ג'ל

הכי אני מתגעגעת לצאת לבלות עם חברות. האמת, לפני ההחמרה בהנחיות הזמנתי חברה אליי הביתה לקפה. התפתחה שיחה מרתקת על סוגי כפפות ותסמינים, השווינו בעלים ומדי פעם התמרחנו באלכוג'ל. ישבנו במרחק שלושה מטרים ושתינו קפה עם מסכה. קיטרנו על הג'ל שהתקלקל ודאגנו מה יהיה עם הדיאטה שהולכת פייפן, ואיזה מזל שהספקנו לחזור מטנריף שבוע לפני פרוץ הבאסה ומי יודע מתי שוב נבקר בדיוטי.

קשה לקרוא כל היום בעיתונים ובפייסבוק כמה קשה להורים עם הילדים בבית. לכם קשה? יש לך מושג מה זה להיות 24/7 עם הבעל לבד בבית בלי ילדים שיפרידו, יתווכו, יעסיקו וימשכו אש? או במילים אחרות, בעלי יצא פתאום לפנסיה, לפני שעשינו קורס הכנה, ועוד סגרו לנו את המתנ"ס והבריכה. שלא לדבר על הדילמה איך מבשלים בפסח מרק לשני אנשים בסירים של עשרים ליטר.

אני בסדר עם הטכנולוגיה. למה, את צריכה עזרה? אני יכולה לבקש מהנכדה שלי שתעזור לך. כבר מלאו לה שלוש, והיא מורידה לי עכשיו טיק טוק. הווטסאפ הכי פעיל כמובן הוא של החברות שמקוננות על הג'ל, מתווכחות לגבי הסיכוי של דובי ואריק מחתונה ממבט ראשון וממהרות לשיעור גמרא בזום. לא זומבה.

בנוגע לליל הסדר, בדרך כלל יש שתי גישות. האחת להזמין את כל הילדים לסדר ובשנה שאחריה לחגוג לבד בחו"ל, או הגישה שלנו: לחלק בין הילדים חצי השנה, חצי שנה הבאה. לא לשכוח שחוץ מהחג הראשון יש גם שבת חול המועד ושביעי של פסח, כך שהבית הופך לבית מלון ומסעדה, ואני מנכ"ל התשלובת. השנה הילדים מרחמים עלינו: "איזה מסכנים, תהיו לבד כל הפסח", ואני לגמרי משתפת פעולה. באמת מסכנה, גם לא להכין מצעים לעשרים איש, גם לא לעמוד במטבח כל הפסח לבשל ולאפות שלושים עוגות, גם לא לטייל בין ואדיות ויתושים וגם להחביא את האפיקומן בעצמי. פסח פולני צפוי לכוחותינו. ועכשיו ברצינות. אחרי עשר שנות לימוד של שיטת "מגירות" למדתי שצריך לראות בכל דבר את הטוב, אז השנה אני לא קונה שוקולד השחר לנכדים. את יודעת כמה קלוריות חסכתי?

היומולדת שלי בליל הסדר, וכל השנים אני מקטרת על התאריך הלא מוצלח שבו כולם עסוקים ולמי יש ראש. השנה עם הקורונה זה יהיה מושלם. אשב לי לבד בחושך, בלי מתנות ובלי אורחים, ואגיד לבעלי: "רואה? מה אני אומרת לך כל השנים!

"אני שונאת להיות חולה. אני חולה רעה מאוד. אומללה ומסכנה וסמרטוטית. אז לא בא לי על זה, במחילה"

יעל משאלי, סופרת, מייעצת ומלווה יחידים באתגרי החיים ומדריכת כתיבה לקבוצות. אמא לשבעה, סבתא לעשרה

מצד אחד, מפגש עם כל אתגר חיים כבר מהדהד לי מוכר. הנפש כבר מכירה התגייסות במצבי חירום. אפילו הגוף זוכר. אתגרים לאומיים ואתגרים פרטיים. אי אפשר להגיע לקבוצת הסיכון הגילית הזאת בלי הנכסים האלה, בלי שרירי ההתגברות והיכולת. עד שאת אמא לילדים בוגרים וסבתא לנכדים את כבר מכירה אתגרים רבים ומגוונים. מצלקים פחות או יותר. אוניברסליים או ייחודיים. זה מקל במידה רבה, ורוב הזמן זה מחזיק את מה שצריך להחזיק. שזה אתגרי החיים שמתחזקים בנסיבות האירוע. מודגשים. גם הידיעה שמותר להתחלש, שמותר לבכות, שמותר לדאוג, שמותר לא להיות חזקה וגיבורה וכול־יכולה כל הזמן, עוזרת להתמודדות. אז אני ככה. בדיוק. מתחלשת ובוכה ודואגת וחזקה וגיבורה וכול־יכולה ומתמודדת.

לא אשקר. מתאימה לי בול קבוצת הסיכון שאני כמעט שייכת אליה. בול. לא בא לי להיות חולה עכשיו, אפילו לא "רק כמו שפעת קלה", אז אני שומרת על הכללים בנוקשות יחסית. לא יוצאת בכלל מהבית ואף אחד לא בא, אלא אם מדובר בילדים שבאים לקחת אוכל לשבת וחג. מרחוק ובזהירות. יצר הרע עבד לקראת החג חזק מאוד, ממש רציתי לצפצף על הכול ולחגוג כרגיל, אבל סיבות חינוכיות הצטרפו לפחד מהידבקות וויתרתי בצער על ההתכנסות. אני שונאת להיות חולה. אני חולה רעה מאוד. אומללה ומסכנה וסמרטוטית. אז לא בא לי על זה. מחילה מהילדים והנכדים. חולה עליכם. שולחת קניידלך.

דבר ראשון שאעשה כשאצא מהבית: אסע לאמא שלי

חוץ מהילדים והנכדים, אני מתגעגעת מאוד בצד המקצועי, שהיום כבר יש לי בו החופש המוחלט של זמן ומקום, ליצור מיזמים חדשים בעולמות התוכן שאני עסוקה בהם. לאנשים, לדיבור, לכתיבה. מתגעגעת ליציאה בבוקר להליכה בשדות ליד הבית. טוב, זה שקר. מתגעגעת לאפשרות שאם אני רוצה אני יכולה לצאת להליכה בשדות ליד הבית.

הרגעים הקשים יותר הם רגעים של כניסה בלתי נמנעת לסחרור פולני של מחשבות מדכדכות. מכל הסוגים. לבד. בחושך. כזה עוד לא היה. אף פעם לא יהיה. אם רק הייתה ודאות מתי זה נגמר. אם רק ככה ורק לא ככה… כשזה עולה, אני נותנת לעצמי להסתחרר במערבולת הזאת כמה שצריך ולצאת ממנה נקייה עם כוחות חדשים. לא מפחדת לטבוע שם. נושמת עמוק וצוללת פנימה.

אני לא אלופת הטכנולוגיה. לוקח לי זמן להיכנס לדברים. כשכולם יצאו מהפייסבוק, אני הגעתי. ואני רק שם. לא אינסטגרם ולא טוויטר ולא טלגרם. ולא עוד משהו שהמציאו הרגע ועד שזה יודפס ימציאו שוב. אני בפייסבוק ובווטסאפ כמעט רק בקבוצות של המשפחה.

לזום אכנס במגפה הבאה, כנראה. אני לא שם. אומרים שזה כיף, שיש בזה הרבה להקל. שזה המפגש האנושי החדש. חיבור מרגש. אני מאמינה. אבל מי אמר שבאמת לא נדבקים דרך זה? לא יודעת.

אחרי שכל זה ייגמר, אסע לאמא שלי. היא אגב בדיוק מתחילה עכשיו עם ווטסאפ, ועולם שלם נפתח ביחסים שלה עם העולם. כשאנחנו מצליחות לדבר בווטסאפ וידאו, היא לא מאמינה שזה באמת. בדיוק כמו שאני וזום.

ליל הסדר היה אמור להיות עם כל הילדים והנכדים. הם ואני. עשרים ואחת נפשות. אירוע שאני מתקתקת בעיניים עצומות וידיים קשורות. כולל כל התפריט האשכנזי בנגיעות מעדות אלטרנטיביות. בנסיבות הקורונה נהיה שלושת הקטנים (24, 22, 18) ואני. אין לי מושג איך ניגשים לזה במספרים כאלה.

מוקדם מדי לתובנות אוניברסליות, אם בכלל יהיו. באופן אישי האתגר הגדול הוא לשחרר את שאריות אשליית השליטה במציאות, לחדד ולהדק את הבחירות בכל מצב, לסמוך על עצמי שאני יכולה להתמודד, לנסות לנקות את התנור במסיר אבנית מקרמיקות, לצאת למרפסת ולמחוא כפיים למישהו. לעצמי. לכולם.