לפני כשנה וחצי סער הרחוב הספורטיבי בישראל לאחר שאלי גוטמן, אחד ממאמני הכדורגל הבכירים בישראל, מונה לתפקיד מאמן מכבי חיפה. זה קרה שנתיים אחרי שסיים תקופה פחות מוצלחת בהפועל תל־אביב המתפרקת. "כשיעקב שחר פנה אליי לא חשבתי פעמיים. לאורך כל הקריירה הרגשתי שיש אצלי משהו לא סגור בפנים, שקשור לרצון שלי לאמן את הקבוצה הזו", מספר גוטמן, "אבא שלי לקח אותי למשחקים של מכבי חיפה כשהייתי בן שבע ושם נולדה עבורי האהבה, התשוקה והטירוף לדבר הזה שנקרא כדורגל. החלטתי לקחת את התפקיד במטרה להוביל את הקבוצה לאליפות".
למרבה ההפתעה, גוטמן, שחתם בקבוצה לשנה וחצי, נאלץ לעזוב אותה אחרי שלושה שבועות בלבד. "לצערי, לפעמים חלומות לחוד ומציאות לחוד", הוא אומר, "כמה שבועות אחרי רגע החתימה מצאתי את עצמי שוב בבית החולים כרמל בחיפה, יושב אצל הקרדיולוג שצנתר אותי לפני שנים, קרן זיסמן, עם אותן תחושות מהעבר. עם ערכים מטורפים של לחץ דם ואק"ג לא יציב, ועם המלצה ברורה מאוד להפסיק לאמן כדורגל, בשל העובדה שהנפש שלי יכולה לשאת בנטל הזה ועלולות להיות לזה השלכות מסכנות חיים".
"במשך חודשים כמעט לא יצאתי מהבית, לא אכלתי ולא דיברתי עם המשפחה שלי. אחרי הרבה שיחות נפש עם עצמי הבנתי שיש לי שתי אפשרויות: להמשיך לתת לטראומה לנהל אותי, או לפתח חוסן מנטלי, כמו שדרשתי מהשחקנים שלי לאורך כל הקריירה, ולצאת לחפש משמעות חדשה לחיי"
ימים לאחר שסיים את הקדנציה הקצרה בירוק, כינס גוטמן מסיבת עיתונאים והכריז על פרישה מאימון. "זה היה רגע טראומתי עבורי", הוא משתף, "עמדתי אז בפני אחת ההחלטות האמיצות בקריירה – השאלה הייתה האם לנסות לחזור שוב לקווים בשלב מסוים או לסיים את פרק האימון בחיי. המשפחה לחצה עליי להפסיק והבנתי שאחרי שהתמרור הבריאותי אותת לי שלוש פעמים לאורך השנים, הגיע הזמן לשים לזה סוף".
חוקי המשחק השתנו
פתאום, אחרי קריירה של יותר מ־30 שנות אימון, מצא את עצמו גוטמן בבית חסר מעשה. "הרגשתי ריקנות מוחלטת", הוא נזכר, "במשך כמה חודשים כמעט לא יצאתי מהבית, לא אכלתי ולא דיברתי עם המשפחה שלי. אני מאמין שאנחנו הפסיכולוגים הכי טובים של עצמנו, ואחרי הרבה שיחות נפש עם עצמי הבנתי שיש לי שתי אפשרויות: להמשיך לתת לטראומה לנהל אותי, מה שלא ייגמר בטוב, או לפתח חוסן מנטלי, כמו שדרשתי מהשחקנים שלי לאורך כל הקריירה, ולצאת לחפש משמעות חדשה לחיים שלי".
כך, לאט־לאט, החל גוטמן למצוא את עצמו בסיטואציה החדשה בחייו. "בכל בוקר קמתי וכתבתי את סיפור החיים שלי, כאלי גוטמן האדם, לא המאמן. כל זה הפך בסופו של דבר להרצאה, שמציגה את המגרש הספורטיבי כמשל לחיים, עם תובנות וניסיון חיים שעוזר לאנשים להתמודד ברגעים לא פשוטים. נוסף על כך חזרתי למשפחת ערוץ הספורט ואני עוסק בפרשנות שממלאת אותי, בטח כשאני עובד לצד אנשים נהדרים ומצליח להביא את הניסיון שלי לידי ביטוי".
עד כמה אתה נזהר בכבודו של מאמן כשאתה מבקר אותו?
"אף פעם לא אשכח את הרגשות של המאמן שאני עשוי לבקר. אני לוקח את זה בחשבון, שוקל מילים, ואם אני מעביר ביקורת היא עניינית ומקצועית, כזו שאפשר להפיק ממנה לקחים. אני לא שוכח מאיפה באתי ושעד יומי האחרון אשאר מאמן כדורגל".
"ג'ק אנגלידיס הציע לי לאמן את מכבי ת"א, אבל הרגשתי שאני לא בנוי ללחץ הזה, ושזו תהיה טעות לעשות מעבר חד כזה מהפועל למכבי, בלי שום הפסקה באמצע. זמן קצר לאחר מכן אבי לוזון הציע לי לאמן את הנבחרת והרגשתי כאילו הגעתי לארץ המובטחת"
גוטמן ואני מדברים בימים שבהם נגיף הקורונה משבית את ליגות הכדורגל ברחבי העולם ואת המשחקים הבינלאומיים. "בעיניי חוקי המשחק השתנו", הוא מנתח, "בעולם כבר התחילו להפנים את זה, ולדעתי לא נראה יותר תופעות כמו דמי העברה של 220 מיליון אירו, כמו במקרה של ניימאר כשעבר לפריז סן־ז'רמן. קבוצות יעבירו ביניהן שחקנים בלי כסף ומשכורות יצטמקו. גם בארץ שחקנים יצטרכו להפנים שמשכורת של 100־150 אלף דולר היא יפה ומכובדת, ויותר מזה לא יקבלו. מנהלת הליגה אצלנו טעתה שלא בנתה עם הקבוצות הגדולות תוכנית קורונה, והשאירה כל מועדון להתמודד מול השחקנים שלו, מה שהוביל מישהי כמו אלונה ברקת להודיע על עזיבת הענף. המציאות החדשה תיצור אתגר מעניין למאמנים, שיצטרכו לבנות קבוצות שטובות מסך חלקיהן".
אתה מאמין שיש סיכוי שיחזרו לשחק העונה?
"הקורונה זו מגפה קטלנית וגם אם יקרה הנס וישתלטו עליה כבר בחודש מאי, עם כל הכבוד, יהיה לא אחראי ולא מקצועי לדרוש משחקנים להיכנס לכושר תוך שבועיים וזה עלול להוביל להרבה פציעות".
מליגה ב' לאליפות
גוטמן (62) נולד, גדל וחי בחיפה. "גדלתי בבית של הורים ניצולי שואה עם אבא שתלטן, שכמו שידע לקחת אותי למשחקים ולהדביק אותי באהבה הזאת, ידע לדרוש ממני לא להיות שחקן למרות שמאוד רציתי להיות. הוא היה מהדור הישן, שרצה שהילד ילמד באוניברסיטה, ירכוש מקצוע ויבטיח לעצמו עתיד בטוח", הוא מספר. "היחסים בינינו היו מאוד לא טובים, אבל שנתיים לפני שנפטר הוא עבר אירוע מוחי קשה, וגילי אחי ואני טיפלנו בו בכל יום במסירות רבה. בחלוף הזמן הבנתי שהוא היה קשוח כי זה מה שהוא ידע וזו הדרך שבה לימדו אותו לחנך את הילדים, ועם הזמן נוצר בינינו פיוס שנתן לי המון. יש לי שלושה בנים, אורי, טל וגל, אני החבר הכי טוב שלהם ואנחנו מדברים באופן פתוח על הכול, מה שאף פעם לא עשיתי עם אבא שלי".
חרף ההתנגדות מצד אביו, החל גוטמן לשחק כדורגל בצורה מסודרת בגיל 13, במדי הפועל חיפה. "למרות חוסר התמיכה מהבית, האהבה למשחק עזרה לי להשתחרר מהמרות הזאת. שיחקתי בתפקיד קשר, לא הייתי מספיק מוכשר, אבל זה לא באמת עניין אותי. רק רציתי להיות על הדשא".
לאחר שסיים את לימודיו בתיכון התגייס גוטמן לסטי"ל בחיל הים, מה שקטע לחלוטין את קריירת המשחק שלו. "כהשתחררתי בגיל 21 חזרתי לשחק בליגות נמוכות, ובמקביל התחלתי ללמוד תואר לחינוך גופני במכללת וינגייט". עם סיום לימודיו החל לאמן בליגות נמוכות בקבוצות דוגמת מכבי קריית־ביאליק, מכבי טמרה והפועל טירת־הכרמל.
במקביל לאימון בקבוצות, הקפיד גוטמן להגיע לצפות בכל האימונים של מכבי חיפה. "בכל זמן פנוי שהיה לי רק רציתי ללמוד", הוא נזכר, "את מכבי חיפה אימן אז שלמה שרף ואני ישבתי ביציע ורשמתי כל מהלך באימון שלי. באחד הימים הוא ניגש לגדר וקרא לעברי: 'ילד, מה אתה כותב שם?'. הוא הבהיל אותי וסיפרתי לו שאני כותב את האימונים שלו. הראיתי לו מחברת מסודרת עם שרטוטים וכותרות. הוא ביקש שאתן לו אותה, אמרתי לו שאין סיכוי אבל שלסוף העונה אני מבטיח שאכין לו עותק, וזה מה שעשיתי. שנה לאחר מכן הוא הציע לי להיות העוזר שלו, ופשוט רעדתי מהתרגשות".
"בקפריסין הייתה הפעם הראשונה שבה דאגתי לשחקנים כמו אבא, והבנתי שכדי להצליח בעידן המודרני לא מספיקה רק פילוסופיית משחק. היום מאמן צריך אינטליגנציה רגשית ולדעת לרכוש את אמון השחקנים, לא רק להיות טכנוקרט"
גוטמן הצטרף לחיפה בעונת 1990/91, בשנים שבהן המועדון הפך לאימפריה בכדורגל המקומי, ובסיום העונה הראשונה שלו הוא היה שותף לזכייה באליפות ובגביע המדינה. "הרגשתי נהדר בחיפה, זו תקופה שבה קיבלתי הכרה ועשתה לי רק טוב", משחזר גוטמן, "למדתי המון משלמה שרף ועזרתי לו במה שאפשר, בידיעה שלידו צריך להתנהל בזהירות, כדי לא לקחת ממנו חלילה פוקוס גדול מדי, שלא יתעצבן. בסיום העונה הוא עזב לנבחרת וגיורא שפיגל שמונה במקומו הגיע עם פילוסופיית משחק שונה לחלוטין, ותרם המון להתפתחות המקצועית שלי".
אחרי חצי שנה לצידו של שפיגל, הגיעה לגוטמן הצעת אימון ראשונה מהליגה הבכירה. "צביקה רוזן האגדי עזב את צפרירים חולון והציעו לי להחליף אותו כשהקבוצה הייתה במקום האחרון בטבלה, בליגה של 12 קבוצות", מספר גוטמן, "הצלחתי להשאיר את חולון בליגה, ובשנה לאחר מכן הגענו עד לחצי גמר גביע המדינה".
לאחר התקופה בחולון יצא גוטמן לשתי הרפתקאות פחות מוצלחות, במכבי הרצליה ובהפועל בית־שאן, ובשתיהן לא סיים את העונה. "שתי הסטירות האלה שקיבלתי עזרו לי בסופו של דבר כי למדתי מהן המון", הוא נזכר, "יצאתי להמון השתלמויות בחו"ל, בין השאר לשבוע אצל יוהאן קרויף בברצלונה ואל ג'ובאני טרפטוני בבאיירן מינכן. במלון בגרמניה פתאום נפל לי האסימון שהגיע הזמן לבנות לעצמי פילוסופיית משחק משלי, והחלטתי לחצוב את העקרונות והדרך שלי להעביר את המסרים. כשחזרתי לארץ קיבלתי הצעה להגיע להפועל באר־שבע, שהייתה בתחתית, ולשם בפעם הראשונה בקריירה הגעתי מגובש מבחינה מקצועית".
גם במקרה הזה, הצליח גוטמן להציל את הקבוצה שמינתה אותו מירידה לליגת המשנה. בשנה השנייה הוא החל להראות את מגע הקסם שלו בבחירת זרים, כאשר החתים את סיאד חלילוביץ' וג'ובאני רוסו. "את רוסו רשמתי במחברת שלי עוד כשאימנתי בהפועל בית־שאן והוא נבחן במשחק ידידות שהיה לנו, מול הפועל חיפה של אברהם גרנט", נזכר גוטמן, "אחרי שהשארתי את באר־שבע בליגה קיבלתי מנדט לבנות את הקבוצה. רוסו שיחק אז במועדון זניח בקרואטיה, נסעתי כדי לראות אותו משחק שם בשלג ושיניתי לו את החיים ברגע. לימים, אחרי שהוא חזר מהיורו ב־2012, שם שיחק במדי נבחרת קרואטיה נהדרת, הוא בא אליי, נתן לי את החולצה שלו ואמר לי שמגיע לי שהיא תהיה אצלי".
בסיום העונה השנייה שלו בבאר־שבע זכתה הקבוצה בגביע המדינה, שהפך לתואר הראשון שלו כמאמן ראשי. "בדרך חזרה לעיר עם הגביע, כשאוהדים מחכים לנו בצומת להבים, אלי להב שהיה אז בעלי הקבוצה אמר לי באוטובוס: 'הבנתי את העסק הזה ואני פה סיימתי. אתם כולכם תרקדו עכשיו ואני אצטרך לשלם לכולם מענקים'. לא פשוט להיות בעלים של קבוצה וצריך לתת הרבה כבוד והערכה למישהו כמו יעקב שחר, שכבר שנים מצליח למצוא את הדרייב להמשיך שנה אחרי שנה".
"היחסים ביני ובין אבא שלי היו מאוד לא טובים, אבל שנתיים לפני שנפטר הוא עבר אירוע מוחי קשה. אחי ואני טיפלנו בו במסירות, ונוצר בינינו פיוס שנתן לי המון. לי יש שלושה בנים. אני החבר הכי טוב שלהם ואנחנו מדברים באופן פתוח על הכול, מה שאף פעם לא עשיתי עם אבא שלי"
התחנה הבאה של גוטמן, שזכה מהתקשורת לכינוי "הגרמני" בעקבות הסגנון הייחודי, הסדר והמשמעת שהנחיל לקבוצות שלו, הייתה הפועל חיפה. "רובי שפירא זכרונו לברכה פנה אליי, ובאותו הערב סגרנו חוזה לשלוש עונות", הוא מספר, "הבאתי איתי את רוסו, ויחד עם שפירא והמנכ"ל אבי קאופמן בנינו קבוצה יחסית צנועה, שהפכה להיות כל מה שאני מאמין בו בכדורגל – אגרסיבית, טקטית, שמשחקת קרוב ומקשה מאוד על היריבה".
בעונה השנייה בחיפה הוביל גוטמן את הקבוצה לזכייה באליפות היסטורית. "היה לי קשה בכלל להבין שזכיתי בתואר", הוא מפתיע ואומר, "הייתי שקוע בעבודה וכלום לא יכול היה לסנוור אותי, כי היה לי חשוב להוכיח את עצמי. מהמקום שממנו אני בא, ידעתי שאסור לי להוריד את הרגל מהגז לשנייה".
הלב התחיל לדבר
בסיום התקופה בחיפה עבר לבית"ר ירושלים, שנרכשה בידי גד זאבי, והעמידה תקציב ענק וסגל שחקנים נוצץ. "נבנתה בירושלים פצצה של קבוצה אבל עם הר של ציפיות. העונה החלה בהצגת שחקנים שחצנית, שביקשתי שלא תתקיים, אבל סביב זאבי היו אנשים שלא הבינו בכדורגל וביקשו לקחת אותנו מטדי להוליווד".
מבחינה מקצועית תפקדה בית"ר בצורה חיובית, אבל סגנון המשחק וניצחונות צנועים של 0:1 לא סיפקו את הקהל ביציעים, והוא החל לדרוש את ראשו של גוטמן. "היום אני מגדיר את התקופה הזאת ככישלון", הוא מודה, "הגעתי לבית"ר במחשבה שהדרך שבה אני מאמין בכדורגל מספיקה, ולא הייתי קשוב לדי־אן־איי של המועדון, לצרכים של השחקנים מחוץ למגרש ולאוהדים. במקום לדבר איתם ולהסביר את עצמי הייתי אטום, לא הראיתי גמישות ולא הסתכלתי לצדדים. זו הייתה טעות, והיא הובילה למצב שבו נאלצתי לעזוב את המועדון שלושה חודשים לסיום העונה, כשהקבוצה במקום השני בטבלה".
זמן קצר לפני שהודיע על עזיבה, החל גוטמן לראשונה להרגיש מיחושים בליבו. "זו הייתה הפעם הראשונה שבה הלחץ השפיע עליי בצורה כזאת, ואחרי אחד האימונים מצאתי את עצמי בבית החולים". לאחר שעזב את בית"ר, הלכה הקריירה של גוטמן צעד לאחור. הוא אימן בהפועל פתח־תקווה, בהפועל חיפה ובבאר־שבע, ולא הצליח לחזור למרכז הבמה. משם עבר לעונה וחצי מוצלחות במדי פראלימני בקפריסין, חזר לארץ לתקופה קצרה במכבי נתניה ושב לקפריסין כדי לאמן בלימסול. "בקפריסין הייתה הפעם הראשונה שבה דאגתי לשחקנים כמו אבא, והבנתי שכדי להצליח בעידן המודרני לא מספיקה רק פילוסופיית משחק", מספר גוטמן, "היום מאמן צריך אינטליגנציה רגשית ולדעת לרכוש את אמון השחקנים, לא רק להיות טכנוקרט".
"אף פעם לא אשכח את הרגשות של המאמן שאני עשוי לבקר כפרשן. אני לוקח את זה בחשבון, שוקל מילים, ואם אני מעביר ביקורת היא עניינית ומקצועית, כזו שאפשר להפיק ממנה לקחים. אני לא שוכח מאיפה באתי"
חצי שנה אחרי שהחל את הקדנציה השנייה בקפריסין, קיבל גוטמן שיחת טלפון ששינתה את מסלול הקריירה שלו. "ישבתי בבית קפה בלימסול ועורך דין שחר בן־עמי התקשר והציע לי לאמן את הפועל תל־אביב, שירדה למקום האחרון בטבלה. כעבור יומיים כבר העברתי שם את אימון הבכורה", הוא נזכר, "בחצי העונה הראשונה השארתי את הקבוצה בליגה והפסדנו בגמר גביע, בעונה השנייה סיימנו במקום השני ובעונה השלישית כבר אי אפשר היה לעצור אותנו".
בעונת 2009/10 הובילו את הפועל תל־אביב שמות כמו וינסנט אניימה, גילי ורמוט, איתי שכטר, ואליד באדיר וערן זהבי, שגדל אצל האדומים והוחזר למערכת בידי גוטמן, לאחר שהושאל לרמת־השרון מהליגה הלאומית. "כאיש מקצוע אתה לא יכול לחזות שמישהו יהפוך לכוכב בסדר הגודל שזהבי הפך להיות, אבל במצב שהיינו בו אז, הוא היה בוגר מחלקת הנוער והתאים לקבוצה כמו כפפה ליד", מסביר גוטמן. "חלק מהשינוי אצלי היה שברגע שזהיתי איזו קבוצה התקפית יש לי, נתתי לשחקנים את החופש להתבטא, והם פרצו כל גבול".
הפועל של אותה עונה תיזכר כאחת הקבוצות הטובות בכדורגל הישראלי, עם זכייה בדאבל נהדר. תואר האליפות הושג משער של זהבי באצטדיון טדי בדקה ה־92. "אלו רגעים שקשה להסביר או להגדיר במילים, כל הגבולות הנפשיים נפרצו שם. אלו באמת רגעים שיכולים להוביל להתקף לב", משחזר גוטמן, שהוביל את האדומים גם לעונת שיא בליגת האירופית. באותה עונה הפך אלי טביב באופן רשמי לשותף בבעלות הקבוצה, יחד עם מוני הראל. "אלי טביב מבין בכדורגל, יש לו עין טובה לשחקנים, אבל הוא חושב קודם כול כאיש עסקים", אומר המאמן לשעבר.
בעונה הרביעית של גוטמן באדום הוא הפך לראשון שמוביל את הקבוצה לליגת האלופות, ולכמה תצוגות מרשימות בשלב הבתים, כמו בניצחון על בנפיקה בבית ובתיקו בחוץ מול ליון. "חודש אחרי הצ'מפיונס עברתי התקף לב. הייתי חמישה שבועות בחוץ, חזרתי וזכינו בגביע המדינה. אז טביב כבר השתלט על הקבוצה וידעתי שאני בדרך החוצה, כי עם תפיסות עולם כל כך מנוגדות, לא באמת יכולנו לעבוד יחד".
לאמן זו אמנות
זמן קצר לאחר סיום הקדנציה באדום, קיבל גוטמן שיחת טלפון מג'ק אנגלידיס, אז מנכ"ל מכבי תל־אביב. "הוא הציע לי לאמן את מכבי, אבל הרגשתי שאני לא בנוי ללחץ הזה, ושזו תהיה טעות לעשות מעבר חד כזה בין הקבוצות, בלי שום הפסקה באמצע", מסביר גוטמן. "זמן קצר לאחר מכן אבי לוזון הציע לי לאמן את נבחרת ישראל והרגשתי כאילו הגעתי לארץ המובטחת".
גוטמן אימן את הנבחרת במשך ארבע שנים, סיים שלישי בבית במוקדמות מונדיאל 2014, ורביעי במוקדמות יורו 2016. "בעולם נטול ציפיות, שהוא העולם ההפוך מזה שאני מאמין בו, לסיים שלישי או רביעי בבית עם הנבחרת שלנו זה בסדר, אבל עד יומי האחרון ארגיש שיכולתי לעשות יותר, בפרט בקמפיין השני. זה היה בית קשה, פתחנו עם שלושה ניצחונות אבל בסוף בוסניה עקפה אותנו ולא עלינו להצלבה".
מה דעתך על הצוות האוסטרי בנבחרת הנוכחית?
"אני חושב שתפקיד המנהל הטכני חשוב לכדורגל שלנו ושווילי רוטנשטיינר עושה עבודה טובה. בנוגע למאמן אנדי הרצוג, בדיוק כמו אצל כולנו הוא ייבחן במבחן התוצאה".
ב־2015, לאחר שסיים את תפקידו בנבחרת, ניסה למצוא גוטמן תחנת אימון חדשה מעבר לים. "לאורך השנים היו לי כמה אופציות טובות באירופה, שלא הבשילו לבסוף, באוסטריה וינה ובהמבורג. ברור שהתאכזבתי שזה לא קרה, אבל החיים לימדו אותי שצריך להודות על מה שיש ולא להתמרמר על מה שאין".
יש משהו מבחינתך שיכול להחליף את הריגוש שחווית כמאמן כדורגל?
"לעולם לא. כשעליתי עם הפועל תל־אביב לליגת אלופות, בסיום המשחק, עשיתי סיבוב באצטדיון בלומפילד ושרתי עם הקהל. אלו רגעים ממלאים ומיוחדים, שמבחינה רגשית אתה לא יכול להשוות לשום דבר".
איך תגדיר את האהבה הזאת לכדורגל שאתה מדבר עליה?
"זה עולם ומלואו. לאמן כדורגל זו אומנות, זו יצירה. זה לחבר שחקנים שמגיעים מבתים שונים, דתות, עדות וחינוך שונים. פעם אחת היצירה הופכת למופת ויש פעמים שהיא על הפנים, אבל גם אז צריך להמשיך ליצור".
מי שממשיך את היצירה של גוטמן הוא בנו אורי, שאחרי כמה עונות כעוזרו של יוסי אבוקסיס, מונה בתחילת העונה לראשונה לתפקיד מאמן ראשי, בהפועל חדרה. הייתה לו שם תקופה קצרה וחיובית למדי, שהסתיימה בשל סכסוכים פנימיים על חלוקת העבודה במערכת. "אני חושב שכל הגורמים המעורבים בחדרה, כולל אורי, עשו עבודה טובה העונה, אבל חילוקי הדעות לא אפשרו לזה להימשך. הוא מאמן צעיר בן 34, כל עתידו לפניו, וכמו שאני למדתי גם הוא ילמד. הוא גדל בעולם הזה, הוא מבין מה זה אומר, ואם הוא החליט ללכת על זה, ממני הוא יקבל מאה אחוז תמיכה".
בסולם האושר מאחת לחמש, איפה אתה?
"אני בחמש. יש לי משפחה נהדרת, מלוכדת, תומכת ואוהבת. הלכתי כילד אחרי הכדורגל שכל כך אהבתי, הצלחתי להגשים חלומות ולקום מכישלונות, ואני שמח בחלקי".
