"סוף המשמרת" הוא ספר שירים שנקרא על שם חלקו הראשון, העוסק בחוויותיהן של אלה שלמשמרות שלהן אין סוף בימים אלה: אחיות טיפול נמרץ. כמו ביחס למערכת הבריאות, תשומת הלב לאחיות העושות עבודה חשובה מאין כמותה ניתנת להן רק במצבי חירום, בשעה שנדרשים להן יותר מכול.
איך כותבים שירה על התפר שבין החיים למוות, על החמלה, על כאבן של המשפחות והפעולות שלעולם לא תהיינה מספיקות? התשובה הפואטית מזכירה את העבודה שהיא מתארת: בלייר לוינהוף כותבת שירה מאופקת מאוד, ששמה את הדגש על פעולות ומחוות קטנות, מאלה שהיא מבצעת ומאלה שאנשים עושים עבורה.

בעוד שמרבית ספרי השירה עוסקים בחוויות וברגשות הפנימיים של האדם והמבט הדובר בהם הוא פנימי בעיקר, ספרה של בלייר לוינהוף בולט ואף חריג בכך שאין בו כמעט עיסוק ברגשותיה של המשוררת, אלא רק תיאור של האנשים מולה. בשורה נדירה ביחס לעמדה הרגשית בספר. היא כותבת: "כֻּלָּן נִרְאוֹת בְּתוֹךְ גוּפָן / אֲנִי רֵיקָה".
הריקות הזו מקורה בהתמסרות ובחיים של שותפות מתמשכת בצער, שכופים על המשוררת את עמדת המתבוננת: "אִישׁ וְצַעֲרוֹ / תְּפוּרִים יַחַד / אִישׁ רָקוּם / בְּחוּטֵי צַעֲרוֹ / צַעֲרוֹ תָּפוּר / לְלִבּוֹ". ההתבוננות הזו אינה ביטוי של מבט חיצוני בכאב אלא הפנמה שלו, במשמרת האינסופית של הצער, שמחדדת את הרגישות ומבטלת את ההבחנה בין הסובל וזולתו. במציאות של כאב נורא, כמו בעולם שלנו, פעימות הכאב והנדיבות מהדהדות בלבבות רבים; מתוך כך ניתן בספר מקום נוגע ללב לא רק לעבודה הקשה של האחות אלא למעשי האחווה האנושיים הקטנים שמאפשרים לה להמתיק את היומיום: "אִישׁ זָר יָרַד בַּמַּדְרֵגוֹת לְפָנַי / וְיָצָא / וְחָזַר / לִפְתֹּחַ לִי אֶת הַדֶּלֶת".
יש ספרים שחשיבותם מתעצמת בשל האקטואליות שלהם. ב"סוף המשמרת" עולות החוויות המתוארות על איכותן הפואטית, ויחד עם זאת זהו ספר שהקריאה בו משמעותית וחשובה. לא פחות משהמשוררת מחדדת בפני הקוראים את עולמה שלה, הקריאה בו נעשית בימי הבידוד והבדידות האלה כמחווה אנושית של אחווה כלפי אלה שמוסרים את נפשם על בריאות הציבור וכמעשה של הכרת הטוב.
לֹא הָיָה שׁוּם דָּבָר מְיֻחָד / בַּגּוּף / שֶׁבְרֶגַע אֶחָד הִפְסִיק לִהְיוֹת חַי / הָפַךְ לְמֵת / שׁוּם דָּבָר מִלְּבַד קֹר / וְגַם הוּא הָיָה כְּבָר קֹדֶם. / לֹא הָיָה שׁוּם דָּבָר. / רַק לַיָּד / הָעִנְיָן נַעֲשָׂה מַר וְקָשֶׁה / כִּי לַיָּד לֹא הָיָה / אֶלָּא חַי שֶׁרָאָה וְשָׁמַע וְנָגַע // וַאֲנַחְנוּ / שֶׁנִּקִּינוּ פֵּרַקְנוּ פָּתַחְנוּ קְשָׁרִים / גָּזַרְנוּ שְֹרוֹכִים / עָטַפְנוּ שָׁאַבְנוּ נוֹזְלִים / נִגַּבְנוּ / רַק זֶה / כִּי מָה עוֹד יָכֹלְנוּ.