סגר, כידוע, הוא שעתן היפה של מבקרות הספרות לילדים. כשכולם דחוסים ודחוקים אנחנו פורחות ומשגשגות, כי אין דבר שמעניק לנו מעמד של עובדות חיוניות יותר מאשר בקשות בהולות להמלצות על ספרים.
היות שנמנעת מהציבור, באופן זמני, זכותו הבסיסית לדפדף ולעלעל, ומאידך זכינו ולאחרונה ראו אור כמה ספרים מוצלחים מאוד – הטור הורחב הפעם, כדי לשמש חלון ראווה מאולתר ובו מגוון המלצות לספרים נפלאים, אחד לכל גיל.
לכבוד חג האביב הסגרורי שלפנינו השתדלתי לבחור רק את המופלאים ביותר, שמצדיקים בהחלט להטריח שליח עד פתח הבית, מתוך התקווה שיעשו את מה שספרים נהדרים יודעים לעשות – לפתוח חלון אל החוץ, לאוויר חדש ונקי ולמשב רוח מחיה ומשמח.
לילדי הגן (אבל לגמרי גם לאחים הגדולים שלהם)
מעשה ניסים
לב יושב על גג מקלט גנרי בשכונה גנרית, ומחכה. חברים מהשכונה עוברים ושבים ומציעים לו הצעות יוצאות מגדר הרגיל: לשחות בבריכת מילק שייק תות, לשחק כדורגל עם רובוט או לטוס לחלל כדי לראות איך כדור הארץ נראה מבחוץ. לב עונה לכולם בנימוס שזה נשמע נהדר, ובאמת שהיה שמח להצטרף, אבל הוא מחכה לניסים. איכשהו, בסופו של דבר, מתגלגל לב לביקור חפוז ופתאומי בחלל, וגם שם, במרחק שנות אור ומיליוני כוכבים, מבעד לעדשת הטלסקופ – ליד המקלט, בין שיכונים ישנים, חבר שלו, ניסים, שממתין לו שם בסבלנות – ממשיך להיות הדבר היחיד שלמענו שווה לחכות.
בימים הזרים והמוזרים שאנחנו נתונים בהם, נשמעים בין היתר קולות המבקשים לזהות הרבה טוב בשיבה הביתה שנכפתה לפתע על העולם כולו. מוקדם, יהיר ומשונה יהיה לנחש עכשיו מה יהיו משמעויותיה והשלכותיה העמוקות של התקופה הזאת על העתיד, או לטעון שיש לה איכות דומה בכל בית. אבל נראה שבאופן גורף כולנו מרגישים היטב את צמצום שדה הראייה, את העדרו של אופק, ומנגד, את העמקת המבט פנימה, אל הקרוב והמוכר.
בניגוד לסיפורים מוכרים הנושאים מסר בנוסח "אין מקום כמו הבית" או "האוצר נמצא מתחת לגשר", ההצעה הפשוטה והצנועה ש"מסתפקת" בחבר אמת אחד ותיק ומוכר על פני פלאים מרהיבים ותגליות חדשות עוברת ב"מחכים לניסים" בכנות עדינה. במילותיו הספורות ובתבנית הנקייה שלתוכה הוא יצוק, הסיפור הקצרצר הזה של בני הזוג שירה גפן ואתגר קרת, יחד עם איוריו החכמים והמרשימים של עובדיה בנישו, מצליח להיות מעט המחזיק את המרובה. מעל לכול, הוא מעניק לנו הזדמנות להיות עדים לשמחתם של גיבוריו ולשמוח עמם על החברות הפשוטה והנאמנה שבה הם מחזיקים לכל אורך הסיפור. חברות שעל אף פשטותה, כשמו של הסיפור, היא באמת ובתמים גם נס.
מחכים לניסים
אתגר קרת ושירה גפן / אייר: עובדיה בנישו / כנרת זמורה ביתן 2020
למתחילים ולמתחילות לקרוא (וגם לילדי הגן, בהקראה)
שקט שיהיה פה
הכול התחיל כשהכלב של יואב נכנס לחדר שלו בלי רשות. הוא אכל את המחברת הירוקה, שפך את כל החידודים על השולחן, קפץ על המיטה והפיל את כל הרובוטים שיואב הכי אוהב… יואב לא בזבז אף רגע. הוא סגר מהר את הקופסה והדביק את הפתח בניר דבק, הדביק שמונה בולים עם ציור של אייל ואחד של דוב, ושלח אותו למקום הכי רחוק שהכיר.
קשה לצפות מראש לאן יגיע סיפור שתחילתו בילד שבוחר לשלוח בדואר את הכלב המעצבן שלו לברזיל. כל מה שיואב רוצה הוא קצת שקט – לצייר, להרהר ולקרוא – והדואר מתגלה כדרך אפקטיבית מאוד, שבאמצעותה הוא שולח עוד ועוד בני משפחה ליעדים שונים בעולם, עד שמשתרר בבית שקט גמור.
למרבה ההקלה, כך נגמר הסיפור. אין בו קטרזיס של רגשות אשם מנקרים ואחריהם כפרה ותיקון, אין בו מוסר השכל או תשובת משקל חינוכית בשום שלב. חובבי ספרות מוסר ינועו בחוסר נוחות בכיסא לכל אורכו של הספר.
למרות המיאוס שמתלווה לניסיון להסביר בדיחה, הצחוק שמתעורר ממש מראשית הסיפור ועד סופו נדיר למדי בנוף הספרים לילדים, ולכן תובע תשומת לב מיוחדת. הסיפור עצמו מופרע למדי, אך הוא מסופר בטון נונשלנטי ופשוט, המסרב "לעשות עניין" מרצף הפעולות המפתיע שהוא מגולל. תחושת הפליאה שמתלווה לקריאה, בצירוף האיורים החכמים (שלא אחת חותרים תחת הטקסט באופן מוצלח ביותר, על אף העמדה הסכיזופרנית מעט של הופמן כאן, כמחברו וכמאיירו של הסיפור), פועלת את פעולתה כמו דגדוג.
נראה שהסיפור הזה נוגע במאווייו הגלויים והסמויים של כל אדם למרחב מחיה פרטי שקט ולשליטה. זה נכון תמיד, וקל וחומר בימי סגר פתאומיים, כשהחרדות וההגבלים מעניקים לכל אחד מרחב אישי זעום מאוד. במציאות כזאת, מזל גדול שיש סיפורים כמו הסיפור של יואב, שמסוגלים להעניק לנו חירות ולפלס לנו חלל בתוך הצפיפות המשפחתית הדחוסה.
הסיפור על יואב ששלח את המשפחה שלו בדואר
כתב ואייר: עומר הופמן / טל מאי וידיעות ספרים 2019
לילדי כיתות ג ואילך
האדונים הממהרים
מומו הביטה סביבה באולם, ואז שאלה: 'בשביל זה יש לך את כל השעונים אלה כאן? לכל אדם שעון משלו?' , 'לא מומו', השיב רב־אמן הורה, 'השעונים האלה כאן הם רק תחביב שלי. אלה העתקים לגמרי לא מושלמים של משהו שיש לכל אדם בתוך החזה שלו. כי כמו שיש לכם עיניים כדי לראות את האור ואזניים כדי לשמוע צלילים, כך יש לכם לב כדי להבחין בזמן ולקלוט אותו… אבל יש, למרבה הצער, גם לבבות שאינם רואים ואינם שומעים, שאינם מבחינים ואינם קולטים אף על פי שהם פועמים.
מומו היא ילדה יחפה, שקטה ויוצאת דופן, המהלכת קסם על כל תושבי העיר, ילדים ומבוגרים כאחד. הדברים בעיר שלה מתחילים להשתבש כשמופיע בה צבא אדונים אפורים מסתוריים, הגורמים למבוגרים למודעות מוגברת לזמן החולף, ומשום כך – לצורך למהר כל הזמן. המבוגרים נעשים פחות ופחות שמחים, מאבדים את היכולת לחלום ולדמיין, את חדוות היצירה ואת הרצון ליצור קשרים ולהעמיק אותם. כמו תחת כישוף רע הם משתעבדים לערך הזמן החדש, הקצבי והמהיר, והכול נעשה אפור. מומו, ולצידה צבה חוזת־עתידות, נחלצת לעזרה, כשבדרך היא לומדת סודות על אודות הזמן ועל ההכרח להפיח בו חיים.
הספר "מומו" של מיכאל אנדה הוא ספר רב רבדים ומורכב. הוא ראה אור בגרמניה בשנות השבעים של המאה הקודמת ועד מהרה הפך לקלאסיקה של ממש ותורגם לעשרות שפות. כאלגוריה, "מומו" מבקש לפתח שיחה רעיונית עמוקה עם קוראיו, אבל יחד עם זאת הוא נותר סיפור חי, שיש בו אנושיות מפעימה ומעוררת השראה. כדרכו של אנדה, שבין היתר חיבר גם את "הסיפור שאינו נגמר" ואת "ג'ים ונהג הקטר", הוא מתיר לעצמו את השהות לעסוק בלב הדברים באורח פיוטי ואיטי למדי. כך, למעשה, אנדה גם מדגים בכתיבה עצמה את קצב הדברים הנכון בעיניו, את האפשרות להתייחס לזמן כמשאב אינסופי, ולא כסד צר ואפור.
על אף שנכתב לפני כחמישים שנה, הרלוונטיות של "מומו" למציאות העכשווית ברורה מאוד. בשגרה – גם הנוכחית, וגם זו שמחוץ לימי הבידוד – מסכים סבבונו כדבורים, וזמזום טורדני של מטלות ויעדים נושף בעורפו של כל מבוגר. נוכחותו של צבא האדונים האפורים מורגשת היטב. הודות לתרגום המחודש, הקולח והחכם של חנה לבנת, שפת הסיפור נהירה יותר וקרובה לשפתם של הקוראים הצעירים. הלבבות, הנפתחים לסיפור בקלות, יזכו מתוך הקריאה למידה לא מבוטלת של פשר ואפילו למעט נחמה. הטון המהורהר והמבט הצולל פנימה אל תוך תוכן של שאלות קיומיות מרכזיות אולי לא מתאים לכל ילד, אך להורים לילדים שעשויים לשמוח במטמונים האלה מומלץ לפנות לעצמם מעט זמן חסד, ולקרוא בו יחד עם הילדים.
מומו
מיכאל אנדה / תרגמה מחדש: חנה לבנת / כנרת זמורה ביתן 2020
לבני הנעורים ומעלה
אימה פיוטית
…אין לנו כאן פּרָצות טיפוסיות. אין פּרָצות שעשויות מסלעים או מהרים. יש לנו פּרָצות בעולם. במרווחים שבין הדברים. כל כך הרבה מקומות שאתה יכול ללכת בהם לאיבוד, אם אתה מאמין שהם שם. אתה יכול למעוד לתוך פִּרצה ולעולם לא למצוא את הדרך החוצה. או אולי אתה לא רוצה למצוא את הדרך החוצה.
נערה מסתורית בשם רוזה מופיעה לפתע בעיירה קטנה ומנומנמת, כזו שחיי תושביה חשופים לכאורה וגלויים לעין כול. עד מהרה נעלמת רוזה כלעומת שבאה ומותירה רושם עז בלבו של ילד מוזר בשם פין. פין משוכנע שהיה עד לחטיפתה והוא נחוש לפתור את חידת היעלמותה. אך בהיותו תימהוני, אנטי גיבור מובהק, המשוכנע שגם שדות התירס מדברים אליו, איש לא מאמין לו.
פחד ורוך, חלום ומציאות קשה משמשים בערבוביה משונה לכל אורך הקריאה בספר היפה והחריג הזה. נקודות המבט המתחלפות בו מעוררות בלב חמלה עמוקה הודות ליופיין, פגיעותן ועוצמתן של דמויותיו. המחברת לורה רובי בראה מעין תת־סוגה משל עצמה ובה היא מעמידה עולם שלם, מכאיב בדיוק הריאליסטי שבו, אך גם ממריא בכנפיים פרוסות אל ההזוי והדמיוני.
הספר עז מבע, ועם התפתחותו של הסיפור מתגלה בו ריתמוס מהפנט השואב את הקורא עוד ועוד פנימה. המציאות העלומה והסגורה בתוככי העיירה ובתוך נפשן של הדמויות מלאה ברמזים כמוסים הנפקחים ומעמיקים עם רצף הסיפור. מלאכת התרגום הנפלאה של יעל ענבר מצליחה להמיר את הספר לעברית עכשווית, נקייה ומוכרת לאוזן, ובה בעת כזו המוליכה קסם ויופי רב, כמו שיר.
בשל קרבתו המסוימת של הספר לז'אנר התעלומות והאימה, אולי היה ראוי להזהיר ולומר שהוא לא מיועד לבעלי לב חלש. אבל בהיותו פיוטי ועדין כל כך, נדמה שגם הנוטים להיבהל בקלות ימצאו סיבות טובות להתגבר ולהתמיד בקריאה.
ובהזדמנות חגיגית זו כדאי לומר כמה מילים טובות על הוצאת "עוץ" הקטנה והנפלאה. "עוץ" הוקמה לפני כשש שנים על ידי המתרגמת גילי בר הלל, והיא מתמחה בתרגום של ספרים מובחרים לילדים ולנוער מאנגלית, רובם מתחום הפנטזיה והמדע הבדיוני. לדבריה של בר הלל, ההוצאה מגבירה את פעילותה כעת כדי לספק את הצורך בפתחי מילוט מהמצר הזה שכולנו נקלענו אליו פתאום אל עבר עולמות אחרים, ספרותיים. בימים טרופים של הישרדות ואחיזה בהכרחי בלבד, מרגש ומעודד לראות גוף קטן ומסור שמוסיף להפיץ יופי גדול, למרות הכול.
כשהתירס לוחש
לורה רובי / מאנגלית: יעל ענבר / עוץ 2018
