לפני שהוכרזו תקנות החירום שאוסרות על התקהלות של למעלה ממאה איש בעקבות מגפת הקורונה, עלתה יובל דיין על הבמה בבית־אל בהופעה בפני נשים. ההופעה החלה בשמונה בערב ובשמונה וחצי הודיעו על ההנחיות שייכנסו לתוקפן למחרת. "הרגשנו על הבמה את האנרגיות. ידענו שזו ההופעה אחרונה לתקופה הקרובה, ועשינו את הכי־הכי טוב". בדרך הארוכה מבית־אל לביתה ברמת־השרון הציפו אותה המחשבות. היא ידעה שהמופעים הקרובים שנקבעו לה יבוטלו. "חשבתי מה יהיה עכשיו, מה נעשה בזמן הזה. אבל מהר מאוד עשיתי סדר בראש, נפגשתי עם אנשים כל עוד אפשר היה, אני יוצרת שיתופי פעולה, אני ממשיכה לכתוב שירים, אני מתחילה לעבוד על מופע חדש, אני מלאה באנרגיה למרות המצב. אתמול עבדתי עד שלוש בלילה. ההתכנסות הזאת פנימה גורמת לתהליכים לזוז, גורמת לי להפיק טוב".
אפשר ליצור מתוך המצב הנוכחי?
"אמן טרוד לא יכול לכתוב שירים, אבל אני לא מרגישה בלחץ, אני עדיין בשלב שזה בסדר, ההפוגה הזאת. הכי קשה לי עם המצב של אנשים סביבי ובכלל. אני חושבת על סבא וסבתא שיהיו לבד בליל הסדר, אני חושבת על אנשים מובטלים. אני מאוד מחוברת לעם שלי, אני חיה את מה שקורה, עוקבת אחרי החולים והנפטרים. בפן האישי שלי, של יובל, אני לוקחת את זה כהזדמנות לניקיון יסודי. אני לא מרגישה שהמוזה נפגעה לי".
בכלל, כאמנית דיין לא מאמינה בהמתנה למוזיקה או למקורות השראה. "אני יושבת כל יום לכתוב, אין לי את הפריווילגיה הזו לחכות להשראה, יש ימים פוריים יותר ויש ימים שפחות. אם לא אושיב את עצמי לכתוב זה לא יקרה מעצמו. אני חייבת לפתח את השריר שנקרא כתיבה, להמשיך לאמן אותו. אני חיה עם מקצוע לא שגרתי. לכן עד כמה שאפשר שתהיה שגרה, אני שומרת על זה. זה חשוב לכולנו במציאות שנכפתה עלינו. זו תקופה קשה וכואבת, אבל עוד יצאו ממנה דברים טובים".
שינוי שהולך ומתהווה
דיין פרצה לחיינו לפני שמונה שנים כמתמודדת בתוכנית "דה וויס". עם השנים הפכה לאחת היוצרות המוערכות בישראל. היא נצרבה בזיכרון דווקא כשפרשה מהתוכנית רגע לפני הסוף. לפני כשנה סגרה מעגל כשהצטרפה שוב לתוכנית הריאליטי המוזיקלית, והפעם בתפקיד מנטורית. אלבום הבכורה שלה "לאסוף" כלל להיטים כמו שיר הנושא, "אל תאמר" ו"עד שתחזור", והגיע למעמד פלטינה. האלבום השני "ליבי ער" כלל להיטים כמו שיר הנושא, "בדיוק כמו הירח", "לילותיי", "בשעה טובה" ואחרים, והגיע לאלבום זהב. היא הוכתרה כתגלית השנה וכאשת השנה במוזיקה. הכרטיסים להופעותיה נמכרים זמן רב מראש. ועדיין, כיוצרת נשית עם אמירה משלה היא במיעוט. "אני חושבת שכשמדברים על המוזיקה בישראל ורוצים להבין את הייצוג הנשי, לא נכון לבחון את זה לפי כמות השמעות או ייצוג בפלייליסט. מוזיקה זה לא דבר למדידה לפי כמות ההשמעות או כמות להיטים שזמר או זמרת מייצרים. מוזיקה זה משהו רוחני, ולהתחיל למדוד אותו ולהפוך אותו לחומרי זה לא הגיוני. זה כמו שבן אדם ישאל 'כמה את אוהבת אותי', זה לקחת רוח ולהגדיר אותה כחומר. נכון שיש בעיה בכך שעדיין כל תחום המוזיקה נשלט בידי גברים. לא תראי כמעט מפיקות מוזיקליות או נשים שעוסקות בסאונד".
את רואה שינוי כלשהו בתחום בשנים שאת פועלת בו?
"אני רואה עכשיו שינוי, משהו שהולך ומתהווה. אנחנו נפגשות לכתוב יחד – יוצרות וביניהן קרן פלס, מירי מסיקה. אנחנו לא מנסות להיות כמו הגברים, אלא להשמיע את קולנו בצורה שמתאימה לנו. יש משהו במוזיקה שדורש להיות הרבה מחוץ לבית. מפיק מוזיקלי, למשל, זה עיסוק שעדיין נתפס כגברי. אולי זה מורכב יותר כשמדובר באמא לילדים, אבל זה אפשרי. לי יש אולפן בבית, והחלום שלי הוא להיות מפיקה מוזיקלית. כך שהתשובה שלי לכל העניין היא שבמקום להתעסק בתחרות עדיף להעצים את מה שיש. אם יש כותבות טובות אז הן צריכות להתאחד יחד לעבוד וליצור, לא לעשות כאן קרב של מי מושמע יותר. לא נצא מזה".
מה את חושבת על הוויכוח סביב הדרת נשים והופעות מופרדות לנשים ולגברים?
"כל הריבים האלו הם לא בשבילי. אם נשים רוצות להגיע להופעות שלי ולא יכולות כי הן רוצות הופעה בנפרד, אז אני עושה עבורן מופע לנשים שייתן להן מענה. אני לא אוהבת להתווכח, שכל אחד יעשה מה שהוא חושב ומה שטוב לו. אם רוצים לשפר את מעמד היוצרות בישראל, לא צריך לריב עם הגברים אלא לחזק את הנשים".
טבעי לך להופיע במקום כמו בית־אל?
"אני באה לאן שמזמינים אותי. מחמיא לי שהקהל הדתי מוצא עניין ותוכן בשירים שלי. אני שומרת שבת ולומדת, יהדות ודת זה לא משהו תלוש עבורי. אני מתרגשת לראות כיסוי ראש וכיפות בהופעות. אני מרגישה את החיבור מהקהל הזה. זה התחיל מכך שהייתי מוזמנת כאורחת להופעות של אמניות כמו דין־דין אביב, וראיתי את הצמא למוזיקה שלי. אמרתי לעצמי שאני רוצה לחדש קשר כזה, רוצה קהל מגוון. אנחנו עם אחד, אני רואה את זה ככה".
הראיון המלא יפורסם מחר (ד') במוסף מוצש במקור ראשון
