תסולח למדור שיבתו המהירה מדי ל"ספרייה לעם" של עם עובד. יסולח לו, בטובכם, גם ריבוי השיפוטים לכף זכות לאחרונה. ניסיתי שיהיה אחרת, באמת ניסיתי. גם להוצאות הפחות־זוהרות מגיעה הזדמנות, ולא פעם מתגלים מטמונים גם ברומנים שלא עברו את מסננת הלקטורה של הוצאות נחשבות. אבל הפעם, בעיצומו של סגר, זה לא עבד. ספר ועוד ספר ועוד ספר נטרקו באכזבה אחרי פקיעת מיתר הסבלנות. וכדי לסבול עד הסוף ולדווח בעקימת אף דרושים כנראה ימים אחרים.
בהתקרב קו־המוות לכותבי העיתים, הלוא הוא הדד־ליין, נאחזתי בזיז הבטוח. שלחתי יד נואשת אל כותר מספר 799 של "ספרייה לעם" הוותיקה. זו, אף כי נכנעה לאחרונה לדרישות המשווקים ונפרדה מהפורמט הקטן והאהוב של ספריה, עדיין אתה יודע שגם ספר ביכורים המופיע בה חזקה עליו שיחזיק אותך. וכך היה, מן הפסקה הראשונה עד האחרונה.
העלילה מתחילה ממקרה אמיתי משולי החדשות הישנות. בשנת 1999 דווח בעיתונות הישראלית כי אדם חמוש נכנס לרכב שעמד ברמזור, התיישב ליד הנהג וכפה עליו להסיעו למקום שיאמר לו. עד כאן העובדות הידועות מאותו אירוע, ומכאן העלילה הבדיונית שרקמה נועה גוטר שגיא. ועד כאן גם מה שאפשר לספר. שכן מטרת החטיפה, קל וחומר תוצאותיה, סיבותיה והסיפור שסביבה, מתבררת רק כשהסיפור הבדיוני הזה מתקדם, וכל פירוט יקלקל.
אפשר לגלות שאל המתח העלילתי מתלווים מתח נפשי גבוה, תובנה אנושית, הומור מידתי ושכלול מבני. אפשר עוד לגלות כי היותה של המחברת "עובדת סוציאלית ומטפלת פרטנית וזוגית" מורגשת היטב בסיפור, ולטובה. ראשית, מפני שבעלילה נידונות, מתוך היכרות מקרוב, סוגיות כגון התמכרויות והתפוררות משפחות. ושנית, עיסוקה המקצועי של המחברת מורגש ביכולת האמפתית השלה – מוֹתר העובדת הסוציאלית הטיפולית על רובנו. היא מצליחה לפתוח את ליבנו גם אל הדמויות הבעייתיות, ובפרט זו של החוטף האלים. אומנם, לפחות דמות שלילית אחת, לא החוטף, נותרת ברשעותה הלא כל כך מפוענחת.
הנסיעה המותחת תופסת רק אחד משלושת פרקי הספר. הדינמיקה בין החטוף לחוטפו, והדינמיקה הפנימית של הנהג החטוף, מסעירות – אך זו רק ההתחלה. בהברקה ספרותית, גם כל אחד משני החלקים האחרים מתרחש כנסיעה ברכב פרטי, והראשונה בהן, אף שהיא נסיעה משותפת של שתיים שנדברו ביניהן, מתגלה במרומז כניסיון חטיפה רוחני.
היצירה קאמרית למדי, רומן שעל גבול הנובלה. מבחינה זאת, התרחשות רובה בתוך חללים סגורים של מכוניות הולמת אותה. חוכמה רבה ממלאת אותה, אך היא רחוקה מלחבוק עולם כמצופה מרומן, ונותרת תמציתית. כותרתה, "דברים נעלמים", עלומה משהו ואינה נקשרת במובהק עם תוכנה. דווקא את הכותרת האנגלית שניתנה לספר, שתרגומה הנאמן הוא "דברים חסרים", אפשר להצדיק: דומה שהמחברת החסירה הרבה מן הספר. רזונו הענייני בריא, אך עומק המבט והמבע שמפגינה המחברת גורם לקורא לרצות משמנים.
