הודעה פתאומית, בלתי צפויה, נפוצה ברשתות החברתיות לפני כשלושה שבועות, בעיצומם של ימי הקורונה: בית הקפה "תמול שלשום" בירושלים הודיע על מותו של דוד ארליך, המייסד והמנהל של המוסד המיתולוגי בנחלת שבעה, והוא בן 61. "הייתי בבית, הכנתי שיעורים עם הילדים", מספר דן גולדברג, שותפו של ארליך לניהול המקום בעשרים וארבע השנים האחרונות, "התקשרה אליי אם ילדיו של דוד ואמרה את מה שאמרה. הצעקה שיצאה ממני הדהדה בכל הבית. זה הדבר האחרון שציפיתי לו".
ההודעה על מותו של ארליך הפתיעה את אוהביו ומוקיריו הרבים, שוחריו של "תמול שלשום" ואנשי תרבות וספרות בירושלים, חלקם שוחחו עם ארליך רק כמה ימים לפני מותו מדום לב. "כשראיתי את ההודעה על מותו של דוד, חשבתי שזה כל כך אופייני לו להיעלם דווקא בתקופה שבה אי אפשר לעשות שום דבר לזכרו", אומרת המשוררת נועה שקרג'י, "זה דוד: לא להטריח, לא להקשות על אחרים. זה מאוד התקשר לעובדה שהוא היה מארח בנשמתו, מישהו שנמצא קצת בצד, אבל הרגשתי שהוא שלם עם המקום הזה, זה היה לו טבעי מאוד. כזה הוא היה".
מקשר בין אנשים לתרבויות
דוד ארליך, שהותיר אחריו שני הורים, אחות, את שותפתו להורות תמר באום ואת שני ילדיהם, תאומים בני 13, הקים את "תמול שלשום" כשהיה בן 34. הוא נולד ברמת גן ב־1959, ובגיל צעיר החל לעבוד כעיתונאי – תחילה ב"דבר", לאחר מכן בקול ישראל, ובמשך שלוש שנים בעיתון "הארץ". בסוף שנות השמונים עבר לארה"ב ולמד ספרות באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה. שם, בתיווכה של פרופ' חנה קרונפלד, הכיר את המשורר יהודה עמיחי, שבהמשך היה לאחד מן האורחים הקבועים ב"תמול שלשום".
ב־1994 חזר לישראל והקים את "תמול שלשום", בית קפה ספרותי שנקרא על שם הרומן הגדול של ש"י עגנון: התפריטים עוצבו ככריכות של ספרים אהובים, על קירותיו של בית האבן בנחלת שבעה היו מדפי ספרים, ובערבים התקיימו במקום אירועי ספרות פתוחים לקהל. בירושלים של אמצע שנות התשעים בירושלים, "תמול שלשום" היה בשורה שהתוותה את הדרך לא רק למרכזי תרבות אחרים בעיר, אלא גם לבתי קפה ספרותיים נוספים שנפתחו מאז ברחבי הארץ.
"'תמול שלשום' היה בית הקפה הראשון בישראל שיש בו גם ספרים", אומרת נועה שקרג'י, "דוד ראה את המודל הזה בארה"ב, חזר ארצה ורצה להקים כזה. היום יש לא מעט מקומות שמשלבים בין אוכל לבין ספרות ואמנות, אבל בשעתו היה מדובר בקונספט חדש. מעבר לכך, 'תמול שלשום' תמיד היה גם מעין קהילה. אני התחלתי להגיע לשם בשנות התיכון, ועבור הרבה ירושלמים, 'תמול שלשום' הוא בית הקפה הראשון שמגיעים אליו. הייתה תחושה שזה בית לאנשי ספרות, שמי שאוהב ספרות מרגיש שם בבית. אני זוכרת שתמיד היו אנשים שלא מצאו את עצמם בעיר, אבל ב'תמול שלשום' הם מצאו את עצמם".
דן גולדברג, שותפו של ארליך בניהול בית הקפה, פגש אותו ב־1996, שנתיים אחרי ש'תמול שלשום' נפתח. "המקום לא השתנה כהוא זה לאורך כל השנים", אומר גולדברג, "דוד ידע איך לקשר בין אנשים לבין תרבויות, ולהביא את התרבות לציבור הרחב, את הסופרים והמשוררים הטובים ביותר שיישבו מול הקהל, כיסא מול כיסא. סופרים הרגישו אחווה ושיתוף במקום הזה, גם כי לא מדובר במקום שמעוניין רק להרוויח. כמעט 85 אחוז מהאירועים היו חינם".
קשוב וסקרן ופתוח אל החדש
ארליך, מספרים ידידיו הקרובים, התעקש תמיד לפתוח את "תמול שלשום". "המקום עבר כל כך הרבה דרמות לאורך השנים", אומר גולדברג, "בשנות התשעים היה פיגוע ממש לידינו, השוטרים עלו לכאן וניהלו קרב יריות לכיוון המדרחוב. היו ימי שלג ופיגועים, ואף פעם לא סגרנו. בימי השלג הגדולים הגענו לכאן עם אתים וחפרנו את הדרך פנימה. דוד תמיד אמר שאת 'תמול שלשום' לא סוגרים, לא רק כי אנחנו עסק, אלא כי אנחנו בית להרבה אנשים קבועים שמגיעים ומצפים לפגוש אותנו פתוחים. עכשיו, בגלל הקורונה, סגרנו בפעם הראשונה, ודוד היה שבור מזה".
"להחזיק כזה מקום כל כך הרבה שנים זה מעשה גבורה שקשה לאמוד אותו", אומרת נועה שקרג'י, "היו לי הרבה שיחות עם דוד על הישרדות, כולל ביום רביעי לפני שהוא נפטר, כשדיברנו על הקורונה ודוד הצטער על כך שהוא היה צריך לסגור. 'תמול שלשום' הוא מקום שנאבק על קיומו, ואנחנו חיים באקלים עירוני שבו דברים כל הזמן משתנים. עמוס עוז אמר פעם שיש מקום אחד בירושלים שהוא קדוש ולא נשפך בו דם, וזה 'תמול שלשום'. העיר מאבדת את כל ההיסטוריה שלה, ולדוד היה מאוד חשוב שהמקום הזה, שיהודה עמיחי הגיע אליו, ימשיך להתקיים".
הקשר בין ארליך ועמיחי התחיל, כאמור, בברקלי. "דוד היה אדם מאוד נעים ומאוד רך", אומר דוד עמיחי, בנו של המשורר, "וקשה היה שלא להתחבר איתו. נוצר קשר מאוד טוב בינו לבין אבא שלי, ודוד התייעץ איתו לגבי הרעיון לפתוח את בית הקפה. הוא חשב לעזוב את העיתונות ולפתוח בית קפה ספרותי כמו שהוא ראה בברקלי, ואבא עודד אותו ללכת על זה, והגיע בערב הפתיחה לקרוא שירים. הקשר נמשך מאז, גם כשאבא שלי היה מאוד חולה – דוד היה מסור מאין כמוהו, ומגיע אליו פעמיים בשבוע עם לחם מ'תמול שלשום'.
"אני חושב שהייתה לו תחושת שליחות. דוד לא ניסה לקדם אג'נדה מסוימת באמצעות בית הקפה, אלא ליצור מקום שיצרכו בו תרבות לשם תרבות, בלי רעיון מסחרי או פוליטי מובהק – ספרות לשם ספרות, לשבת וליהנות מאוכל טוב ולקבל מטען תרבותי וירושלמי. בדרכו השקטה והצנועה, הוא הצליח למשוך משוררים וסופרים מכל העולם, וזה לצד התמהיל האנושי היוצא מן הכלל שהגיע ל'תמול שלשום', מארג אנושי ירושלמי מאוד ייחודי, שקשור לנועם וליכולת ההכלה שלו".
גם שקרג'י מציינת את ההכלה והאמפתיה כאחת התכונות המרכזיות של ארליך. "הוא היה אדם מאיר פנים, מאוד קשוב וסקרן ומאוד פתוח לחדש, שזה לא דבר שבהכרח מאפיין אנשי ספרות", הוא אומרת, "דוד תמיד היה פתוח למשוררים חדשים, התעניין במה שאנשים צעירים ממנו עושים ורצה לשמוע באמת. מעבר לכך, הוא היה מכניס אורחים יוצא מן הכלל, וממש שמח כשאנשים באו ל'תמול שלשום' לתת לו ספר. הייתה לו יכולת לתת לכל אדם תחושה שהוא מגיע למקום שהוא רצוי בו ויכול להתארח בו באמת, והמקום הזה הוא אחד מהבתים שלך, אחת מן הקהילות שלך בירושלים. אני מכירה לא מעט אנשים שהיו יושבים שעות לכתוב שם, עולים לירושלים לכתוב אצל דוד, שתמיד היה שואל ומתעניין ומנסה לעזור".
ארליך לא רק טיפח משוררים וסופרים, אלא היה סופר בעצמו: הוא פרסם שני קובצי סיפורים קצרים, "הבקרים של שני וחמישי" ו"כחול 18", שניהם בהוצאת ידיעות אחרונות, וב־2018 פרסם את "קפה שירה", רומן שמבוסס בחלקו על סיפורים ואנקדוטות מבית הקפה. שקרג'י מספרת שלפני שנים אחדות הזמינה את ארליך להעביר סדנה ב"מקום לשירה". "דוד היה מספר סיפורים", היא אומרת, "הכתיבה הייתה עוד דרך עבורו לספר סיפורים. הייתה לו תפיסה של סופר, שבכל פעם שהוא רואה סיטואציה הוא מתחיל מיד לדמיין. אנחנו חיים בתקופה שבה ספרות קשורה יותר ויותר לביוגרפיה, לנרטיב אישי, אבל דוד לא היה כזה – הוא היה ממריא מכל סיטואציה לסיפור מומצא, דמיוני".
עסוקים בלשרוד
"תמול שלשום", שבין אורחיו הקבועים היו לא רק אהרן אפלפלד, יהודה עמיחי, עמוס עוז ודויד גרוסמן, אלא גם סופרים מן העולם כארי דה לוקה האיטלקי ונתן אנגלנדר האמריקני, סגור כעת לאור הנחיות משרד הבריאות, לראשונה מאז היווסדו.
"אנחנו עסוקים בלשרוד", אומר דן גולדברג, שבימים אלו משיק קמפיין מימון המונים בתקווה להעמיד את "תמול שלשום" על הרגליים. "כשדוד נפטר קרו שני דברים – הראשון הוא ההלם שהרגשתי, והתחושה שאני סוגר את המקום, כי אין לי עוד סיבה להישאר שם. ואז אבא של דוד, אדם בן 95, אמר לי בטלפון שהוא יהיה שם כדי לעזור לי, וחיזק אותי. הדבר השני הוא שהעובדים שלנו, שיצאו לחל"ת כי אין לנו איך לשלם להם, מגיעים כמעט כל יום למסעדה או מדברים איתי בזום כדי לנסות להציל את המסעדה, והם נותנים הכול בחינם. זה גרם לי להבין שהמקום הזה צריך להמשיך, ולהישאר כמו שהוא.
"המקום הזה הוא בית להמון אנשים, בהם גם סופרים ומשוררים שהתחילו את דרכם אצלנו, אבל גם לאנשים לא ידועים, תושבי העיר הזאת. שלושה ימים לפני שדוד נפטר, כשכבר נאלצנו לסגור בגלל הקורונה, אירחנו במסעדה חתונה, בחינם. ממילא המקום סגור, והחלטנו לעשות מצווה ולקיים חתונה במקום. רקדנו עם החתן והכלה ועם מעט המוזמנים, אני שטפתי כלים, ודוד מילצר עם האוכל שבני הזוג הביאו מהבית ורקד שם בשמחה גדולה. אחרי שלושה ימים נפטר. זו המסיבה האחרונה שהוא השתתף בה".
