לא ברור מהי המוטיבציה שהניעה את איאן מקיואן, אחד הסופרים הבריטים המרתקים של העשורים האחרונים, להיכנס לתוך טריטוריית הבינה המלאכותית. מה היה לו דחוף לומר בסוגיה שלא נאמר, נכתב והוסרט כבר מזמן.
ז'אנר המדע הבדיוני היטיב לתאר מציאויות עתידיות, או מקבילות, שבהן הצלחנו לייצר בני אדם מלאכותיים, עוד מ"האם אנדרואידים חולמים על כבשים חשמליות" של פיליפ ק. דיק ועד לסדרה "אנושיים" של סם וינסנט וג'ונתן ברקלי. בהם וגם ביצירות האחרות כבר טופלו אי אילו סוגיות שבני אדם מלאכותיים יכולים לעורר, ויחד איתן טופלו עוד סוגיות עומק פילוסופיות, כמו בראש ובראשונה השאלה העקרונית – מה בעצם הופך אותנו לאנושיים.
מלבד העובדה שנולדנו מרחם אם, ואילו אותם "סינטטיים" נולדו במעבדה – מה בעצם מבדיל אותנו מהם? האם זה מעין "בנק תכונות" אנושי, שיצירי מחשב לעולם לא יוכלו לחוות ולהתנהל לפיו, ע"ע מבחן אלן טיורינג? ובכן, גם בסוגיה הזו פיליפ ק. דיק כבר הפך, כשסכסך בין היוצרות, וגרם ליציר סינטטי להיות יותר אנושי מבן אנוש וההיפך, ואף התווה מערכות יחסים אינטימיות בין אדם ומכונה.
הביטלס לא התפרקו
אל אותה זירה בדיוק נכנס מקיואן ברומן "מכונות כמוני". הוא מעמיד במרכזה את צ'רלי, גבר בריטי בשנות השלושים, שלא עושה שום דבר מעניין בחייו, ותמיד הייתה לו מעין חיבה לא קרייריסטית למדעי המחשב ובינה מלאכותית. לצ'רלי יש שכנה, חסרת כריזמה כמעט כמוהו ושמה מירנדה, והשניים מייצרים מעין תא משפחתי חלופי, כשצ'רלי מחליט לקנות אדם מלאכותי, רובוט הנראה כמו אדם, מדבר כמו אדם, מתנהג לכאורה כמו אדם, ואולי גם מרגיש כמו אדם, מה שכמובן מעלה את השאלה מה זה בכלל אומר "להרגיש?". הרובוט כמובן אחראי קודם כול לעבודות הבית, הוא פולט אי אילו מידעים, אבל מהר מאוד הוא מעיב על מערכת היחסים הזוגית של צ'רלי ומירנדה. הוא לא מהווה מעין "ילד חלופי", אבל מהר מאוד, נוכח הגדרות המפעילים שלו, הוא אכן יחרוג מהתפקיד המקורי שיועד לו.
הזמן שבו מקיואן בוחר למקם את ההתרחשות הוא בעבר חלופי, שמתחיל הלכה למעשה בשנות השמונים של המאה הקודמת (ליתר דיוק, 1982, מועד השקתו של האדם המלאכותי הראשון), ומייצר מעין הווייה שבה אמת ובדיה מסתכסכים. זהו עולם חלופי, שבו לב טולסטוי כתב ספר בשם "סוף טוב הכול טוב", הביטלס לא התפרקו אלא רק הפכו לנפוחים עד חלחלה, והדינוזאורים הורבעו מחדש במעבדות או על ידי מדענים מגלומניים, והם חיים במרחב התחום של האי יוקטן. בנוסף, המדען אלן טיורינג עדיין חי ובשלב מסוים הופך לדמות פעילה בספר. יחד עם זאת, אירועים היסטוריים גדולים, כמו כמובן מלחמת העולם השנייה, ובעיקר מלחמת פוקלנד חלופית המתרחשת באותו אזור זמן, עדיין קרו ועיצבו את קואורדינטות המציאות. ברם, ברגעים רבים יש תחושה שזה למעשה אותו עולם בדיוק כפי שמוכר לנו (כלומר עד הקורונה), ומקיואן רק משתמש בפלטפורמה הזו כדי להשתעשע ולשעשע את קוראיו. והוא מצליח בזה, לפחות בחלק מהזמן.
לעיתים מקיואן מתאר אותו כעולם מרתק ולעיתים כעולם שטוח, לעיתים משהו אקראי קרה במקום משהו אקראי אחר, או המצאה טכנולוגית כזאת הומצאה והפכה למאז'ורית במקום אחרת. "התוכנות לזיהוי קול, הנס של שנות החמישים, נהפכו זה כבר למטלה, ואוכלוסיות שלמות בזבזו יום יום שעות על מונולוגים בודדים. אפילו ילד כמעט לא היה מתעניין עכשיו בממשק מוח־מחשב, פרי הפרא של האופטימיות של שנות השישים. המוצר שכדי לקנות אותו עמדו אנשים בתור סוף שבוע שלם, נעשה כעבור חצי שנה מעניין בערך כמו הגרביים שלרגליהם. מה קרה לקסדות משפרות הקוגניציה, למקררים המדברים בעלי חוש הריח? הם הלכו בדרכם של משטח העכבר, הארגונית, סכין הבשר החשמלי, סט הפונדו. העתיד לא הפסיק להגיע" (עמ' 15).
מבוא להגדרת חיים מלאכותיים
אבל מקיואן לא הולך "עד הסוף" עם תמונת המציאות. כך שבשלב די מוקדם של הרומן תיאורי העולם שלו הופכים לסרח עודף, לעיתים מעט מייגעים, אם כי לעיתים מרתקים, בעיקר נוכח העובדה שהם כתובים נפלא ובאופן אינטליגנטי. מעין רגעים מזוקקים של כישרון שניתן למרקר בלי שום קשר למה שבא לפניהם או אחריהם, כמו זה למשל:
בתשישותי הרגשתי לא מעוגן, נסחף אל ים הכחול והשחור, נע בבת אחת בשני כיוונים אל העתיד הלא נשלט שאנחנו יוצרים לעצמנו ושבו אולי בסופו של דבר נמוסס את זהותנו הביולוגית; ובה בעת, אל העבר הקדום של יקום בחיתוליו, ששם המורשת המשותפת, בסדר יורד, היא מחצבים, גזים, תרכובות, יסודות, כוחות, שדות אנרגיה – לשנינו זה היה מצע ההנבטה של התודעה, בכל צורה שתלבש (133).
מקיואן כאמור נכנס לאותן זירות שכבר טופלו על ידי המד"ב או על ידי המחקר האקדמי. למשל, אותה זכות קניין, ה"בעלות" על חיים מלאכותיים; האם האדם רשאי, כמי שיצר אותם, גם להפסיק אותם? ומה קורה אם תבונה מלאכותית תוקפת את האדם עצמו? אלו שאלות שכבר אייזיק אסימוב טיפל בהן באופן קסום ושובה באמצעות הרובוטים, וגם מערכת המשפט המערבית כבר הלכה דרך בכל הנוגע לחוקים שבין אדם ובעלי חיים, שאמורים לשמש בבוא היום כמבוא אידיאי להגדרות של חיים מלאכותיים לפי החוק.
צורך על זמני
עוד "זירה" כזאת היא כמובן הפיכת המכונות מעשי ידי אדם להרבה יותר חכמות מבני האדם עצמם, ע"ע סדרת הסרטים "שליחות קטלנית". בשלב מסוים, כצפוי, הן מגיעות, לבד או ביחד, למסקנה כי האדם הוא מיותר. אצל מקיואן המכונות מצליחות מהר מאוד לנטרל את כפתור ההשבתה שלהן, מעין צעד ראשון בדרך להשתלטות עתידית על העולם. וכך מתארת זאת דמותו של טיורינג:
שתיים מתוך ארבע החוות (רובוטיות) שגרו באותו משק בית בריאד היו הראשונות שהבינו איך לעקוף את מתגי ההשבתה שלהן. בתוך שבועיים, אחרי פרץ של עיסוק נמרץ בתאוריה, ואחריו תקופת ייאוש, הן השמידו את עצמן. הן לא נקטו שיטות חומריות, כמו לקפוץ מחלון גבוה. הן פעלו דרך התוכנה, במסלולים דומים פחות או יותר. הן הרסו את עצמן בשקט. ללא תקנה (עמ' 176).
בכל זאת, חשוב לציין שלמרות חוסר המקוריות של הרומן, הוא לרגע לא משעמם. כישרונו הגדול של מקיואן, כפי שהראה ברבים מספריו הקודמים, הוא קודם כול ואחרי הכול הכישרון לטוות מבדה דרמטי, בעל הפתעות – לרגעים אפילו להרדים אד הוקית את הקורא, רק כדי להעיר אותו בסטירה מצלצלת. אמנם הדמות של מירנדה נותרת שטוחה, כמעט פלקטית, לעיתים כמעין קריקטורה ליברלית, אבל דווקא צ'רלי, למרות שהוא מוגדר אקסיומטית כמין דמות לא מעניינת בעליל, עובר תהליך מסוים שבמובן מה גם מחבר אותו בסופו של דבר יותר לצד האנושי, הגולמי שבו. הרי מה שכונן מלכתחילה את רצונו בקניית אדם מלאכותי היה הצורך הפשוט, העל־זמני, להפיג את בדידותו ולהתקרב למירנדה. ובסופו של דבר, באופן כמעט פרדוקסלי, דווקא בכך הוא מצליח.
מכונות כמוני, איאן מקיואן, מאנגלית: מיכל אלפון, עם עובד, 2020, 303 עמ'
