מדליה רביקוביץ' ועד ג'יימס ג'ויס: תקראו את זה בבית

כלב בהסגר

חבצלת פרבר

יצירתו הגדולה של דוד שחר היא "היכל הכלים השבורים". יצירה עמוקה ותובענית, שיש לצלוח אותה לאט ובהתמסרות. למי שמחפש היכרות קלילה יותר עם כתיבתו של שחר, מומלצים קובצי הסיפורים שלו. הם קלים וקצביים יותר, אך גם בהם ניכרים התבוננות חדה והומור עוקצני ואף קצת מרושע, מתובל בליריות ורוך כמעט סנטימנטלי. אחד החביבים בין קובצי הסיפורים הוא "שפמו של האפיפיור": עשרה סיפורים שמתרחשים בירושלים או יוצאים ושבים אליה. בסיפור "קיסר" אנחנו מתלווים למסַפֵר משכונת הפחים הדלה ליד השוק אל שכונת העשירים טלביה. עוקבים אחר תהפוכות אהבתו לשנהב היפה וכלבתה הקטנה מולי; ובעיקר אחר גורלו של קיסר, כלב הרחוב שנידון להסגר מחוסר משמעת. בסיפורי הקובץ, בין אהבות לבגידות ובין רכילות לדברי מוסר, נפרשת ירושלים על שלל דמויותיה: ציירים וסבתות, עורכי־דין ורוקחים, מלומדים ומוזרים, וכמובן – נערות החמד שאין לסמוך עליהן.

שפמו של האפיפיור
דוד שחר / שוקן 1971

אנטי רבולוציונריות

ירון אביטוב

מי שמחפש סיבות טובות לצחוק בימי קורונה, כדאי שיקרא את יארוסלב האשק, אחד מאבות ההומור הצ'כי ולא רק בזכות "החייל האמיץ שווייק" המפורסם שלו. "מפקד העיר בוגולמה" הוא קובץ סיפורים גרוטסקיים על חיי הצבא, המבוססים על ניסיונו האישי של האשק. גיבורם הוא גאשק התמוי, תאומו הרוחני של שווייק, שמקבל קידום מפתיע בסולם הדרגות וממונה לתפקיד מפקד העיר בוגולמה, למרות שמעודו לא נלחם. בסיפורים אלה, שפורסמו ב־1921, מצליח האשק לזהות את ניצני האכזריות של המשטר הקומוניסטי. הם עוסקים במערכת היחסים המשעשעת שנוצרת בין גאשק לבין מפקד אכזר בשם ירוחימוב, המעליל עליו שהוא אנטי־רבולוציונר ומבטיח לו שיכרתו את ראשו. בין השניים מתפתח משחק חתול ועכבר. פעם נראה שראשו של גאשק אכן ייערף, ופעם נדמה שיהיה זה דווקא ראשו של ירוחימוב.

מפקד העיר בוגולמה
יארוסלב האשק/ מצ'כית: רות בונדי / גוונים 2002

התפכחות

עלית קרפ

הרומן הראשון של א"ב יהושע הוא רומן התבגרות, שמתרחש בחיפה בימי מלחמת יום הכיפורים, והוא עוסק לא רק ביחסיהן של קבוצות שונות בחברה הישראלית בינן לבין עצמן, אלא, וזה מה שזכור לי במיוחד ממנו – שכן בעת שקראתיו לראשונה הייתי עדיין נערה – הוא מציב במרכזו גיבורה. דאפי היא נערה מתבגרת, תוהה על הדרך שאותה תבחר, ומביטה מדי לילה אל מעבר לוואדי אל דמותו של האדם היושב בחלונו ומתקתק במכונת כתיבה, במחווה שעושה כנראה א"ב יהושע לעצמו. אביה של דאפי, אדם, הוא בעל מוסך ואמה אסיה היא מורה להיסטוריה. דאפי רוקמת מערכת יחסים עדינה עם נעים, נער ערבי שעובד במוסך של אביה, ומגלה שלאמה יש רומן עם גבריאל, בחור ישראלי שחי כבר עשר שנים בצרפת והגיע לישראל כדי לזכות בירושה שהותירה לו סבתו. לא רק בהתבגרותה של דאפי עוסק הספר הזה אלא בהתבגרותה של החברה הישראלית ובהתפכחותה מחלומותיה.

המאהב
א"ב יהושע / שוקן 1977

כהן הדמיון

עמיחי שלו

רבים רואים ב"דיוקן האמן" של ג'ויס את הרמז המטרים, או את נקודת הפתיחה ל"יוליסס" שיבוא שנים לאחר מכן וישנה לחלוטין את הספרות המודרניסטית. ואכן יש כמה קווים משיקים, במיוחד דמותו של סטיבן דדאלוס, אבל יש בראייה הזו משהו בלתי הוגן: "דיוקן האמן" ללא ספק עומד כיצירת מופת בפני עצמה. הכתיבה אמנם פחות פרועה, פחות אסוציאטיבית וקיצונית מאשר ב"יוליסס", אבל היא מלאת רגעים פיוטיים דקים וחדים, והיא מתארת בצורה פולחת לב, עשירה וססגונית את דדאלוס, בן דמותו של ג'ויס עצמו, בתהליך התבגרותו בין עוגני המתח השונים והסותרים של חייו: המשפחה, הכנסייה הקתולית, היצירה. עוגנים שלעיתים נלחמים אחד בשני, בתוך טריטוריית הנפש של דדאלוס עצמו, שבסוף מחליט לבחור ביצירה ולהיות, כדבריו, "כוהן לדמיון הנצחי".

דיוקן האמן כאיש צעיר
ג'יימס ג'ויס / מאנגלית: אברהם יבין ודניאל דורון / עם עובד 1971

אפילו סלעים נשברים

בכל סרלואי

למי שרוצה להכיר משורר באמת, זו הזדמנות נהדרת: לקרוא את שיריה של רביקוביץ' מספרה הראשון "אהבת תפוח זהב" ועד לשיריה האחרונים. מרתק לראות את המהלך של המשוררת, כמעט כמו לצפות בצמיחה של עץ מנבט לאילן מפואר: משפה גולמית, היונקת במובהק מהתנ"ך ולשון המשנה, עד לשיריה הבשלים והמוכרים יותר, הנכתבים בשפה כמעט יומיומית, שמתארת במילים הפשוטות ביותר עולם פנימי וחיצוני ההולכים ומתערערים. בעולם המתפרק שאנו חיים בו, לא ניתן שלא להזדהות עם השורות האלה: "אֲפִלּוּ סְלָעִים נִשְׁבָּרִים, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְךָ, / וְלֹא מֵחֲמַת זִקְנָה. / שָׁנִים רַבּוֹת הֵם שׁוֹכְבִים עַל גַּבָּם בַּחֹם וּבַקֹּר, / שָׁנִים כֹּה רַבּוֹת, / כִּמְעַט נוֹצָר רֹשֶם שֶׁל שַׁלְוָה. / אֵין הֵם זָזִים מִמְּקוֹמָם וְכָךְ נִסְתָּרִים הַבְּקִיעִים. / מֵעֵין גַּאֲוָה… / אָמַרְתִּי לְךָ, כְּשֶׁסְּלָעִים נִשְׁבָּרִים זֶה קוֹרֶה בְּהַפְתָּעָה. / וּמַה גַּם אֲנָשִׁים".

דליה רביקוביץ' – כל השירים
הקיבוץ המאוחד / 2010

בית הספר ליוצרים

גילית חומסקי

התרגום של שם הספר היפה עושה לו קצת עוול. Old school הוא המקום המדויק שגיבור סיפור החניכה היפה הזה נרשם אליו. בית הספר שלו, פנימיית בנים יוקרתית, ישן גם מבחינת הערכים שהוא מחונך אליהם, וגם במשמעות המקורית: מוסד עתיק, עם מסורות ומעמדות. בבית הספר הוותיק הזה יש הרבה כבוד למילה הכתובה ולאליטות תרבותיות. בסוף שנת הלימודים עומדים לבקר בו שלושה יוצרים חשובים: המשורר רוברט פרוסט, הסופרת איין ראנד והסופר ארנסט המינגווי. הנערים כולם נרגשים לקראתם. גיבור הספר נרגש אפילו עוד יותר: אולי, אם ייבחר, יזכה גם להציג בפניהם את יצירתו. בימים אלו, כל בתי הספר הם זיכרון ישן. זו לא הסיבה המרכזית לחזור אל "אסכולה ישנה". זה פשוט ספר יפה, שכותב בחמלה ובעומק על נושא מורכב.

אסכולה ישנה
טוביאס וולף / מאנגלית: משה רון / עם עובד 2005

הנותן לשכוי בינה

שמואל פאוסט

איני זוכר בדיוק את גילי בעת הקריאה, אבל זוכר היטב את הקסם ותחושות ההיפעמות, השלווה והרוגע. פראן הוא רופא קשיש, המסתובב בכפרו האירופאי הקטן, מבקר חולים, מעודד זקנים וגם מיילד תינוקות לעולם. בערוב ימיו הוא מתבונן בחיים שסביבו במעין סיכום חייו. שותפו לשיחה על החיים הוא דון פדרו, התרנגול יפה הכרבולת התלוי לרוב על זרועו. השניים משוחחים על חולשות אנוש, על חולי ומוות, התחדשות הטבע, היכולת ליהנות מהחיים על אף הסבל שבהם, על היחס אל החכמה ואל אלוהים ועל משמעות החיים. בעוד הרופא מתעורר בדרך כלל אל מציאות קודרת שאותה הוא מבכה: מות אשתו האהובה, ייסורי חולָיו והיותו ערירי נטול המשכיות, דון פדרו מתעורר שמח בכל בוקר, סוגד לשמש ולהווה ומאושר על כל יום חדש. דואט שהוא מעין מגילת קהלת, בין פסימיות לאופטימיות בהתבוננות על החיים, בכתיבה פיוטית, עדינה, שנונה ומעוררת מחשבה.

בינת השכוי
אביגדור דגן / מאנגלית: צבי ארד / עם עובד 1978