בסדרת הדרמה הקודמת שיצרה, "פלפלים צהובים", הצליחה הבמאית קרן מרגלית להעביר סיפור אנושי בשפה מוארת, עדינה ושקטה מאוד. גם ביצירה החדשה שלה היא מצליחה להעביר את העדינות הזו, אבל לוקחת אותה לכיוונים אחרים לחלוטין: הסיפור שבבסיס דרמת המתח "להעיר את הדוב" אפל ומושתת במכוון על מסתורין. הדס (נועה קולר) היא מורה בבית ספר תיכון לנוער בסיכון, שמיועדת להתקדם לניהול בית הספר, מעורבת מאוד בחיי התלמידים ובסך־הכול מרגישה שהיא "טובה במה שהיא עושה". בעלה דרי (יוסי מרשק) החלים מסרטן וחזר הביתה, יש לה שתי ילדות־טובות־חיפה וכלב בשם חמי. מלבד לעומסים הרגשיים בעבודה, נראה שהיא בשליטה מלאה על חייה ונהנית מהיומיום.
הגורם המפעיל של הסיפור הוא מכתב אנונימי שממתין לה בבית באחד הערבים, ובו צילום של דף קרוע מתוך יומן סיכומי הפגישות של הפסיכולוג שלה, יעקב. מכתב נוסף ממתין לה בין דפי הקלסר בבית הספר. הדס, שסיפרה ליעקב הכול, כולל הסודות, הפחדים והשקרים, מבינה שמישהו מנסה לאיים עליה. הסדרה מלווה את ניסיונה לפענח את התעלומה בליווי הקרובים לה, אבל בעיקר מתוך בדידות גדולה של הגיבורה.
בדומה לסרט "לעבור את הקיר", גם כאן קולר מתגלה כשחקנית ראשית מצוינת שיכולה לסחוב סיפור דרמטי על שתי כתפיה. לא מעט רגעי מסך מוענקים להבעות פנים מופתעות, המומות או מפוחדות שלה, והיא עוברת בהצטיינות את מבחן האמינות. אמינים מעט פחות הם חלקים נכבדים מהדיאלוגים שהיא מנהלת עם הסביבה שלה, בטונים סמי־מלחששים ומלאי פאתוס שמקנים לסדרה אווירה אמריקנית, אבל אלו עטופים בהרבה מאוד אותנטיות "מקומית" יותר. לראיה, באופן די נדיר ליצירה מקורית ישראלית, כל סצנות התיכון בסדרה מדויקות למציאות; זאת מאחר שהצעירים המגלמים את התלמידים הבעייתיים היו תלמידיה של מרגלית במגמת קולנוע בתיכון "ברנקו וייס", והסדרה צולמה בבית הספר המקורי שלהם בבת־ים. הם אמנם מגלמים דמויות משנה, ומצפייה בפרקי הסדרה הראשונים נדמה גם שלא נועדו להיות יותר מכך, אבל הם גונבים את ההצגה. לצד הסרט "פיגומים" של היוצר מתן יאיר, שעבד בצורה דומה עם תלמידו, "להעיר את הדוב" מצטרפת לז'אנר ה"תלמידים במסך ובמציאות", שמתגלה כבעל אפקט רגשי חזק. במידה מסוימת, הם אמינים אפילו יותר מהשחקנים המקצועיים שלוהקו לסדרה, כמו יעקב זדה־דניאל ("פאודה", "מטומטמת") בתפקיד מנהל בית הספר, ועלמה זק ואליאנה תדהר בתפקידי זוגתו ובתו של הפסיכולוג.
הרגעים החזקים בסדרה הם אלו של קולר בגפה. היא מצליחה לקחת מוטיב שחוק כמו שיחות־של־דמות־ראשית־בקול־רם־עם־עצמה, ולהעביר אותו בחינניות שבונה היטב את הדמות. הסדרה נשענת כמעט לחלוטין על ההיקשרות של הצופים לדמותה של הדס, לחרדות המתפתחות שלה, לפחד המוות שלה. היא מבועתת וקופצת מכל תזוזה קטנה מאחורי גבה, אבל היא לא היסטרית, שומרת על קור רוח. הסצנות שבהן היא מספרת לחברה קרובה או לבעלה על המכתבים מדגימות היטב את הנקודה הזו: הדס מספרת בשוויון נפש אגבי על האירוע המכונן, בעוד לצופים ברור שהוא מוציא אותה מדעתה, וגם כשהיא מעזה להודות שהיא מרגישה שהיא משתגעת, הבעתה נשארת זהה.
בהתאמה לבחירה הזו, פתרון התעלומה מתקדם בקצב איטי, כמעט כאילו מדובר בתירוץ להיכנס לתוך מערכות היחסים שבין הדמויות לעולמן ולא בעניין המרכזי. ההחלטה הזו מאפשרת למרגלית להקדיש זמן לעטיפה של הסדרה; אם "פלפלים צהובים" הייתה כתומה ומדברית, "להעיר את הדוב" כחולה־ירוקה, בצבעיה של חיפה ושל נופי הכרמל (הבית הפרטי שהמשפחה בסדרה מתגוררת בו ממוקם ביישוב הקהילתי כליל שבגליל, שמצטלם מדהים). זו סדרה איטית ומחושבת יותר מ"פלפלים"; הסיפור כאן אמנם מרגש ומסעיר פחות, אבל אווירתי, מסתורי ומעורר סקרנות לגבי ההמשך.
להעיר את הדוב שני, 22:15, קשת 12
