אפריל 2020, שיא הקורונה. אני בבידוד. מדינתי האהובה במשבר גדול, אולי הגדול בתולדותיה, משבר של שנאת חינם. וכרופאה אני יודעת – שנאת חינם היא וירוס קשה, קשה בהרבה מהקורונה. והוא חדר למוחות וללבבות של כולנו בשנים האחרונות, והדרך היחידה לרפא אותו היא יחד, בסבלנות ובאהבת חינם.
ובתוך הווירוס המדובר, וזה שלא מדובר, נוחתת על שולחני הבקשה לכתוב מניפסט על מנהיגות מופת. והיא מחזירה אותי לחלום הגדול שלי, שמנהיגות ראויה תיקח את המדינה לעתיד זוהר. ואני חוזרת לתקווה הזו כשאני יותר חכמה ומנוסה מהתקופה שבה הייתה לי הזכות להקים את המכון למנהיגות וממשל בג’וינט ישראל, כמכשיר לקידום חלום של חברת מופת בישראל. החזון שלנו היה חברה שבה לכולם יש איכות חיים, שמחה, חברות חוסן ולכידות. ומי לא ירצה מדינה כזו – שבה כל ישראל ערבים זה לזה, וגם לגר, לאלמנה וליתום? ראיתי אז שהחברה הישראלית ניצבת בפני מציאות שבה האתגרים גדלים, הסיכון לעתידנו גדל, מדינה שבה נדרשים פתרונות מערכתיים. סברתי שעתידה של מדינת ישראל תלוי יותר מאי פעם באיכות מנהיגיה, וביכולתם לעבוד ביחד למען חזון משותף.
עשור חלף, והאתגרים שראיתי – הפיצול ושנאת החינם – רק גברו. ומצד שני – יש מנהיגים ומנהיגות בישראל, יש לנו מדינה שבורכה בהון אנושי מהטובים בעולם. אולם בהון האנושי הזה אין די. לכידות ואמון בין אנשים ובין קהילות חשובים לא פחות מהון אנושי, ואפילו מהון כלכלי. אמון ולכידות הם הבסיס לחברת מופת, לקדמה, לשגשוג של מדינות. הם, ולא הכלכלה. עוד בשנת 1968 אמר רוברט קנדי: “התוצר הגולמי מודד הכול – חוץ ממה שהופך את החיים לכאלה שראוי לחיות אותם”.
חברת מופת אינה מתבטאת ברמת חיים, בכלכלה המעודדת צריכת-יתר, צרכנות במקום משמעות ועשייה משותפת. וועדה שהקים נשיא צרפת סרקוזי לסרקוזי קבעה שהון חברתי, קרי אמון ולכידות, הוא הבסיס לקדמה של מדינות. שנים קודם, המדינה הענייה אך הרוחנית בהוטן הבינה זאת. מלך בהוטן ג’יגמה סינגייה ואנגצ’וק טבע בשנת 1972 את המושג “אושר לאומי גולמי” (Gross national happiness – GNH). ג’יגמה טען שאל”ג הוא החשוב לעתיד ארצו, ולא תל”ג.
רוב החוקרים העוסקים במנהיגות עוסקים בניתוח אישיותם של מנהיגים, אך כשבדקתי במה נמדדת התוצאה של מלאכת המנהיגות מצאתי שמדובר במעשים המובילים להגדלת הטוב המשותף. מעשה המנהיגות, כמו כל עבודה אחרת, צריך לקדם תוצאות מדידות וברורות בטווח הקצר הבינוני והארוך, אך בראש ובראשונה – לייצר ערך משותף, ולא רק כלכלי.
נפגשתי עם מאות רבות של מנהיגים מכל המגזרים, נבחרי ציבור ועובדי ציבור, אנשי רוח ומנהיגות חברתית עסקית ואקדמית. מסעי הביא אותי להבנה שבכל אחד טמון מנהיג, מנהיגות אינה רחוקה – היא מצויה בכולנו. ושתפקידם של מנהלים להביא לתוצאות. מנהיגים עושים זאת על ידי בניית צוותים, ארגונים וקהילות שהם אפקטיביים וגם מאושרים ומלאי תחושת משמעות. הגילוי הגדול ביותר היה ההבנה על תכליתו של מעשה המנהיגות: תכלית המנהיגות היא קודם כול למקסם איכות חיים ואושר למרב בני האדם.
עם הזמן הבנתי שאנו חיים בעולם חד פעמי – עולם ממהר, שבו קצב השינוי גובר בצורה מעריכית. היה קשה אז להסביר מהו קצב מעריכי, עד שבאה הקורונה – שמתפשטת בצורה כזו, מכפילה את עצמה וגם מאיצה עוד יותר את קצב השינוי – והפכה את המושג למוכר בכל בית.
המציאות המורכבת שבה אנו חיים זכתה לכינוי VUCA, שהם ראשי תיבות. Volatility עבור תנודתיות; אנו חיים במציאות נפיצה, המשתנה במהירות מבלי אפשרות להיערך כראוי, ממש כמו שאנו חווים במציאות הקורונה; Uncertainty עבור אי ודאות וקושי לצפות את ההתפתחות העתידית בצד קושי בהבנת המציאות הנוכחית; Complexity לתאר מורכבות, שקשורה באי הוודאות והוולטיליות, ויוצרת קושי להוביל בשל הקושי לחזות את התוצאות; Ambiguity לתאר שניות או עמימות.
אנשים רבים מסתובבים בעולם הממהר כאילו הוא העולם הישן. ההתרחקות מחזון חברת המופת, בצד הגידול בחוסר הוודאות, המורכבות והעמימות דורשים גישה חדשה – מנהיגות מדור חדש, שתבטיח את עתידנו. הובלה כזו ברמה הלאומית, העסקית או המקומית, מחייבת דאגה בראש ובראשונה לבני אדם ולצרכים שלהם. היא מחייבת יציקת משמעות ותכלית בכל פעילות – ציבורית, חברתית, עסקית או צבאית.
במקביל לקצב השינוי הגובר ראיתי שהמנהיגות הישנה נכשלת. פעם אחר פעם חברי הדירקטוריון מחפשים מנכ”ל “גדול מהחיים” וגורמים נזקים אדירים לארגונים. מנהלים מהדור הישן, הנהלות אומרות-הן ומנכ”ל אדיר-אגו המתקשה בהקשבה, הם מתכון לאובדן ערך מהיר.
המנהיגות הישנה נכשלת, שכן רוב המנהיגים – מנהלים, חברי דירקטוריונים וההנהלות – אינם ערוכים לספק ערך, להגדיל את הטוב המשותף. הם גם אינם ערוכים להתמודד עם העולם הממהר. דורות מנהלים גדלו עם תמונת העולם של ניוטון, שיש בה סיבה ותוצאה פשוטות, והתעוררו לגלות שאנו בעולם מורכב ואקספוננציאלי.
הכישלונות נראים בגדול: ברמה הלאומית – פיצול, שנאת חינם והגדלת הפערים החברתיים בישראל. גם ברמה הגלובלית ניתן לראות כיצד תאגידים רודפי בצע נכשלים. כולם שִעבדו את עצמם לטובת שורת הרווח בלי לראות את הערך. הפתרון הוא מודל מנהיגות אחר, בין אם בממשלה, בתאגידים או בחברה האזרחית. מנהיגות הפועלת להגדלת הרווחה של העובדים או של אזרחי המדינה וליצירת ערבות הדדית ואושר אישי וקולקטיבי.
כדי להוביל ליצירת ערך משותף, ודאי בעולם הממהר, נדרשת פרדיגמה חדשה. נדרשת מנהיגות מודעת, מכלילה, קשובה והוליסטית. נכנה אותה “מנהיגות 3.0”. כך היא נראית:
במקום ניהול יודע-כול ועיסוק במתן תשובות – מנהיגות המסגלת למידה כהוויה, ומובילה על ידי שאלות חכמות.
במיקום עבודה היררכית וריכוזית – מנהיגות משרתת, והבנה שהעולם רשתי ולא לינארי.
במקום חתירה לכוח – בניית עוצמה משותפת.
במקום הכתבה ומתן הנחיות – מנהיגות בדיאלוג ושיתוף, המחפשת את המגוון ומעודדת מחלוקת בונה.
במקום שאיפה לרווח כספי בלבד – מנהיגות המובילה ליצירת ערך משותף.
שורה תחתונה – כדי להוביל את ישראל לחזון חברת מופת, בתוך עולם ממהר, נדרשת מנהיגות שבונה צוותים, ארגונים, קהילות וכך גם מדינות משגשגות.
על מנת להוביל ארגונים לתוצאות, צוות לביצועים, או אזרחים ומדינה לשגשוג – נדרשות אותן יכולות. הבסיס הוא החיפוש אחר יצירת ערך משותף, משמעות ואימפקט. נכון, על כל אישה ואיש הרוצים להוביל שינוי להגדיר גם מטרה ולחפש את “השורה התחתונה”, אבל גם לחשוב כל העת על להרבות טוב בעולם. שתי המטרות אינן סותרות, וחשוב לחפש את הדרכים לממש את שתיהן.
מנהיגות 3.0 נדרשת לישראל, וכבר קיימת. אני רואה אותה יותר ויותר והיא עולה בקרב הדור הצעיר. יש הצלחות ברמה המקומית והקהילתית, עסקים חברתיים קמים; אנשים ונשים מובילים ברשויות מקומיות ובעמותות, וכמובן נמצא אותם בתאגידים, במשרדי ממשלה ובעסקים קטנים. זו מנהיגות שמעבר ליצירת הערך הכלכלי לבעלי המניות, יוצרת הון וערך חברתי. זו מנהיגות מעצימה לאנשיה, שנהנים ממשמעות בעבודתם. מחקרים מוכיחים שהיא אף יפה לעסקים – הלקוחות נאמנים ונותני אמון, הספקים מרוצים, והקהילות משגשגות.
למעלה ממאה שנים אחרי הרצל, חזון חברת המופת עדיין רחוק, אבל קיומו הוא הבסיס להצלחת החיים כאן, בקרב יהודים וערבים, דתיים וחילונים. חברת מופת מתבטאת בהון חברתי ובאמון, בהתנדבות ובפעולה למען. רק הללו מביאים לאיכות חיים ושגשוג. צעירים כמבוגרים, נשים כגברים, צריכים לפעול יחד ברמה הלאומית והמקומית לעשיית טוב ויצירת ערך משותף, לקדם אמון, חוסן ואיכות חיים מתוך משמעות.
ועכשיו עלינו לשנס מותניים, להפשיל שרוולים, ובאהבה וסבלנות לרפא את וירוס שנאת החינם. כי זו התכלית האמיתית של מעשה המנהיגות – להיטיב. וכל אחד מאיתנו יכול לעשות כה הרבה, לתרום, לתת, להתנדב – זו הדרך הקצרה ביותר לריפוי החברה שלנו. הבה נפעל בשליחות ונשוב להניח יחד את האדנים לחזון חברת המופת.
ד"ר מיכל חמו לוטם היא רופאת ילדים. שימשה כמנכ”לית אלכא ומנהלת האגף להתנדבות ופילנתרופיה בג’וינט וייסדה את המכון למנהיגות וממשל. כיהנה כסגנית נשיא לחדשנות בשיבא ומנכ”לית מייסדת של אושיה – רשת נשים מובילות. ספרה “מנהיגות 3.0” ראה אור לאחרונה בהוצאת מטר
