מי אמר שמשחקי מחשב מנוונים או באים על חשבון פעילות גופנית? כשהייתי בת 12, משחק הנינטנדו "סופר מריו" היה הסיבה היחידה שבזכותה הייתי יוצאת לרחוב ורצה כמו הרוח. העניין הוא שקונסולת המשחקים לא הייתה בבית שלי, אלא בבית של חברה מהכיתה, ודווקא זו שגרה בקצה השנה של השכונה. כך הייתי מוצאת את עצמי מגיעה אליה מזיעה ומתנשפת, רק כדי להרוויח עוד כמה דקות משחק לפני שאחיה הקטן והמעצבן היה תובע את תורו.
זמן לא רב אחר כך, דעך העניין שלי במשחקי מחשב. החברה עברה לעיר אחרת, ואני התפניתי לשטויות אחרות של גיל ההתבגרות. אבל לשרברב האיטלקי המשופם נשארה תמיד פינה חמה בליבי. ואני לא לבד: דמותו של "סופר מריו", שנוצרה בשנת 1983 על ידי המעצב היפני שיגרו מיאמוטו, היא הקמע של ענקית המשחקים נינטנדו. לאורך השנים נוצרו יותר מ־200 (!) משחקי מחשב סביב דמותו, הוא כיכב בקומיקס ובסרטים, ובטקס הנעילה של אולימפיאדת הקיץ של 2016, כחלק מהקידום של זו שהייתה אמורה להיפתח בטוקיו בקיץ הקרוב (ונדחתה בגלל הקורונה), הוקרן סרטון שבו נראה ראש ממשלת יפן לבוש כמריו, עומד על צינור ירוק במרכז האצטדיון.
ובכן, מריו כאן כדי להישאר. גם שלושת הילדים שלי בקיאים בעלילותיהם של מריו, הסייד־קיק הנאמן שלו לואיג'י, הנסיכה פיץ' והנבל באוזר. לאחרונה הם אפילו ביקשו שנקנה את ה"סוויץ'", הקונסולה המוקטנת והחדישה מבית נינטנדו. הם חושבים שזה יעביר להם את הסגר בכיף, אבל לא לוקחים בחשבון מה קורה לאמא שלהם כשהיא רואה את את מריו מרצד על המסך מולה. ושמישהו ינסה לעקוף אותי.
הכותבת היא חברת מערכת מוצש
