אני ומשחקי מחשב מעולם לא היינו התאמה טובה. למעשה אני ומשחקים נקודה. עד היום הילדים מתפדחים ללכת איתי למקומות האלו של האורות המהבהבים, כי ברור שברגע שאני אוחזת בידית הזאת של הוקי שולחן, אני מעיפה דיסקית אחת מסובבת ישר לראש של המוכר.
פעם כשהייתי קטנה (כן, ילדים, בתקופת בית המקדש), לא היו בסביבתי הרבה גאדג'טים. לירון ואני היינו נוסעות כל יום שלישי למחוננים (הנה, סוף־סוף הצלחתי להשחיל את זה בטור), ושם בשיעור מחשבים היינו משחקות במשחק המושלם "לימונדה", וזה היה המקסימום. לחלק מהבנים בכיתה כבר היה הנינטנדו הקטן עם המסך הנפתח, ששיחקו שם שעות על גבי שעות את "דונקי קונג". גם לזה פחות התחברתי. אבל אז לבני הדודים מרמת־גן קנו גיים בוי, ושם לראשונה ראיתי את האור. כך סך האופי ההתמכרותי שלי בא לידי ביטוי בפעם הראשונה ששיחקתי בטטריס. וואי וואי וואי, שעות על גבי שעות. עקצוצים באצבעות, חלומות על המון מלבנים יורדים בקצב הולך וגובר. ובחלומות הם היו משתלבים באופן מושלם. כמה אושר היה להתחיל עם מרובע, כמה כאב היה להתחיל עם העמוד עם שלוש הקוביות שבאמצען עוד קובייה. וחבל, ולמעשה מזל, שלא צילמו אותי עם הלשון בחוץ מרוב ריכוז, כשמדי פעם מצטבר קצת רוק. שעות.
חברים לא היו, רק חוג פסנתר שמדכא להתאמן לקראתו והמון ספרים שיחכו לשבת. ובכל פעם קנינו עוד משחק שהיה מתיישב במקום של הדיסקט בצד האחורי של המכשיר. הייתי מלכת הבית, מלכת בכורות, ומבחינתי תמיד היה תורי. הימים היו ימי הדיסק־מן והייתם יכולים למצוא אותי מחוברת לחשמל עם הגיים בוי, אוזניות עם ספוג דק על הראש, מקשיבה לשני הדיסקים הראשונים שקניתי, אתניקס ו־ABBA גולד.
השיא היה כמובן בסופר מריו. עד שלא היו שולפים אותי בכוח מהמסך לא הייתי עוצרת. ואנחנו מדברים כבר על גיל 16־15. מריו המתוק, עם כל הפטריות שלו, שרברב חרוץ ומשופם, שעד היום יש לי חולשה למנגינת הפתיחה שלו. רק שאז קרה המקרה. בניגוד לטטריס האינסופי, יום אחד – ניצחתי. סיימתי את המשחק ושחררתי את הנסיכה אפרסק (פיץ' בלעז). גופי התמלא אדרנלין והלב דפק למשך כמה ימים. ואז הנחתי את המכשיר. ועד שהגיעו סימס ופארם ויל – לא ידעתי שמחה מהי.
הכותבת היא סטנדאפיסטית ובעלת טור במוצש
