"צ'רלי צ'פלין מסתכל על השמיים, צ'רלי צ'פלין מפשק רגליים, צ'רלי צ'פלין נוגע ברצפה, צ'רלי צ'פלין יוצא מהמשחק". עד היום אני לא מבינה בדיוק מה הקשר של צ'רלי צ'פלין למשחק החבל, יכול להיות שזה קשור לצעדים הקופצניים שלו, או אולי דווקא לשלומיאליות, אבל לנו זה לא הפריע. היינו חבורת בנות נמרצות שבילו את כל שעות אחרי הצהריים שלהן באותו האופן: חבל עבה, שתיים אוחזות בקצוות ומגלגלות, והשאר נכנסות פנימה בדילוגים תוך שירת "צ'רלי צ'פלין מסתכל על השמיים…"
והייתה מירי, או "השמנה", כמו שקראנו לה. היא הייתה, ובכן, שמנה, ואנחנו היינו רזות. רזות ואכזריות. אני זוכרת את השיר שחיברנו במיוחד בשבילה, כשהייתה איכשהו מצליחה לנתר ולקפוץ פנימה: "צ'רלי צ'פלין תחת גדול, צ'רלי צ'פלין אוהב לאכול…"
היום, ממרחק השנים, זה נראה לי זיכרון נורא. בא לי לתפוס את השהרה הזו ולתת לה שתי סטירות. אבל אל תדאגו, הגורל דואג לדברים האלו ויש לו דרכים אלגנטיות משלו. ורצה אותו גורל שלפני כמה שנים (ואחרי כמה קילוגרמים עודפים) החלטתי להירשם לחדר כושר, ורצה גם הגורל שהמדריכה החטובה תהיה מירי.
היא נכנסה לשיעור דקיקה ובטוחה בעצמה והעיפה מבט בחבורת הבטטות שחיכו לה ליד המזרנים. היה לי ברור שזיהתה אותי, אבל היא בחרה להתעלם. אני מצידי לא העזתי לנשום. לא האמנתי שזה קורה. השיעור הפך סיוט. הרגשתי שכל תרגיל כוון אישית נגדי, ונראה לי שאף אחד מכם לא יאשים את מירי כשבסוף השיעור שלפה דלגיות, חילקה לנו אותן ואמרה, "בילדותי שנאתי לקפוץ בחבל, אבל היום אני דווקא אוהבת את זה. בשביל התרגיל הבא אני צריכה מתנדבת שתדגים לנו, מה דעתך להתנדב?"
כן. היא פנתה ישירות אליי. ולא, לא התנדבתי. במקום זה נמלטתי מהמקום, בראשי מהדהדות המילים "צ'רלי צ'פלין תחת גדול, צ'רלי צ'פלין אוהב לאכול…" את הלב.
הכותבת היא סופרת
