ארצות־הברית הייתה חלק בלתי נפרד מחייו של אבא שלי. כשהייתי קטן, הוא נסע לניו־יורק למספר חודשים בכל פעם, כדי להקרין סרטים מדובבים לקהל רוסי. מאוחר יותר, הקפיד לטוס לשם לפחות לחודש בשנה, כדי לטייל, לנסוע במדבריות ועל הדרך לבקר בתערוכה לציוד שכפול קלטות טייפ, עבור שדרוג המפעל שלו בארץ. כל חזרה שלו לישראל הייתה מרגשת מאוד עבורי, גם כי שמחתי שאבא חזר הביתה וגם כי בכל גיחה כזאת הוא דאג לקנות לי קופסה חדשה של פליימוביל, משחק ילדים שיצר הגרמני הנס בק בשנות השבעים. כל קופסה כזו הכילה בתוכה עולם ומלואו.
פעם זה היה קרקס עם אוהל הופעות, כרוז, ליצנים, רקדנים, סוסים, קופים וכלוב עם אריות ונמרים. פעם אחרת היו אלו פיראטים, עם ספינה, חרבות, כובעים, מגיני גוף וכלי נשק שונים. קיבלתי עולמות של אנשי חלל, אבירים, מוזיקאים ופועלי בניין, ובמשך שעות ישבתי עם עצמי בחדר, בבידוד מרצון, עפתי עם הדמיון ובניתי לעצמי סיפורים ומערכות יחסים, עם כל הדמויות ובין כל העולמות שהיו ברשותי. כל קופסה חדשה שהגיעה אליי זכורה לי כמו יום חג, כי אף פעם לא ידעתי למה לצפות ואיזה עולם חדש אני עומד לקבל.
אהבתי כל כך לשחק בפליימוביל והמשכתי לעשות את זה עד גיל מאוחר יחסית. עד שיום אחד, בכיתה ו', בזמן שישבתי על הרצפה עם חבר בחדר שלי בשקט מוחלט, ובעוד שנינו שקועים בדמיון שלנו עם העולמות הקסומים שלפנינו, נכנס לפתע חבר אחר ושאל מופתע: "אתם עדיין משחקים בזה?!"
וכך, בן רגע, הפך הפליימוביל לפריט נוסטלגי, זיכרון ילדות מתוק ומהנה, שחלקים ממנו עדיין מאוחסנים אצל אמא שלי בארון, כדי שגם הדורות הבאים יוכלו ליהנות ממנו.
הכותב הוא עורך ספורט במקור ראשון
