החוקים פשוטים. שתי קבוצות, לכל אחת יש דגל להגן עליו. במודל הקיבוצי, הדגל היה עשוי ממפית לניגוב נטילת הידיים שהיינו "שואלים" מחדר האוכל. מאחורי השיחים היו מוטלות עשרות כאלה, כמספר השבתות שכבר שוחק בהן המשחק.
שני הדגלים היו מונחים תחת עצים גדולים ועתיקים שהתנשאו משני צידי המגרש. במרכז, סנדלים שסימנו את קו המחצית. הגזבר היה קונה אותם מאותו ספק, כך שכולם נראו בדיוק אותו דבר, מה שלא פעם עורר גערות מהשכנה על הבן שלה שחזר עם סנדלים אחרים, שביקרו ברפת והסריחו לה את כל הבית.
מטרת המשחק פשוטה – לגנוב את הדגל של היריב ולהגיע איתו חזרה למחצית המגרש שלך. את המהירים שמו כרצים בהתקפה, את הגדולים בהגנה ואת השאר הותירו לסדרן עבודה שימצא להם משמעות. כל שבת, אותו משחק, באותה שעה, מיד אחרי הצ'ולנט ורגע לפני שיר המעלות של יוסק'ה אחיטוב.
ובכל זאת הייתה שבת אחת שנחקקה על לוח המודעות של כולנו. זו הייתה אחת משבתות הקיץ המהבילות, עוד בתקופת מאווררי התקרה בחדר האוכל ומניפות הבד עם ציורים סיניים שייבאו לחברות המשק. זמן הצ'ולנט עבר, וכולנו – למרות החום הכבד – לא ויתרנו. המשחק כבר שוחק זמן רב, בגדי השבת של כולנו כבר היו סחוטים מאגלי הזיעה שכבר לא נותר להם במה להיספג. עמדנו חסרי אונים מול יריב עיקש.
אבל אז הגיע שמוליק (את השם האמיתי ניתן לקבל אצל אסתרק'ה מהארכיון). אם אפשר לסכם במילה אחת את שמוליק הייתי אומר: רופס. הוא לבש חולצת שבת שדחקו בכפתוריה כדי להיסגר ומכנסי בד קצרים עם חריץ שרברבים להתפאר. לכל זאת תוסיפו צלחת צ'ולנט שיובאה ישירות מחדר האוכל עם שאריות קיגלים יוקרתיים בפרוטקציה (אבא שלו תמיד היה תורן מטבח בחלוקת הצ'ולנט, כך שלמקורביו מיין את הקיגלים והותיר את שאר חברי המשק עם תפוחי אדמה ושעועית). שמוליק תמיד רצה לשחק, אבל אף פעם לא שיתפו אותו. ממדיו לא התאימו למערכת. הוא תמיד היה עומד בצד ומפרשן את המשחק. אוכל ומפרשן. אבל באותה שבת הייתה תחושה של חוסר אונים, ומתוך ייאוש הסכמנו.
באורח פלא הכניסה של שמוליק הפיחה רוח חדשה בקבוצה, שני סלאלומים של פרנקל הזריז ועוד אחד של כץ הצליחו לפרוץ את קווי האויב, שנותר המום. ניצלנו את הרגע וחדרנו עוד תריסר נערים ונערות לגזע העץ. לקבוצה היריבה כבר לא היה אכפת מי עוד ייכנס, העיקר שלא יֵצא. כך הצליח להיכנס גם שמוליק, שהיה נרגש מכל הסיטואציה עת הסתודדנו מאחורי גופו המגודל על מנת לטכס עצה מי ייקח את המפית ויוביל לניצחון. הדגל נחטף מיד ליד, כמעט נקרע, התרומם מעלה ונחת היישר אל אחוריו המפוארים של שמוליק, התמקם ולא זע. שמוליק לא הבחין בדבר, גם לא בדרמה שהתרחשה מאחורי גבו.
פרנקל הביט במפית השקועה, הביט בחברי הקבוצה, החזיר את מבטו למפית, הרים אצבעו וסימן על גבו של שמוליק כמבקש לומר: "זה האס שלנו". עוד לפני שהספקנו להעלות שאילתא באספה הוא כבר רץ ומשך את מבטי האויב. כדי לנצל את המומנטום יצאנו גם אנו, וכך התקבלה ההחלטה הדמוקרטית לשים את מבטחנו באיש שלא ידע כי גורל המערכה תלוי בעכוזו.
שטפנו את הדשא, האויב הגן בחירוף נפש, הפיל אותנו אחד־אחד, פשפש בכיסינו, אך לא מצא דבר. הכאוס במגרש שלט עת עשה שמוליק פעמיו אט־אט בכבדות אופיינית עם הצלחת ועם חיוכו הכובש. הוא הלך לאיטו במרכז המגרש ועבר דרך ערמת הנערים שנשכבו על הדשא, בין שאגות הקרב וההמולה, בין ענני הדשא הנגרס שעטפו אותו מכל כיוון, כמו מצביא העומד גאה בשדה הקרב ללא מורא מהכדורים השורקים תחת רגליו. כעבור כמה רגעים הוא חצה את קו מחצית המגרש והגיע הביתה.
נוסבאום הקטן שלף מחריצו של שמוליק את הדגל הנכסף והרים אותו מעלה בתרועת ניצחון. השכובים והעומדים הביטו משתאים. לרגע הזמן עצר מלכת. שמוליק – שרק כעת הבין את גודל המאורע – חייך, קד קידה קלה, קרץ ועשה פעמיו לחדר האוכל. המפית נזרקה מאחורי השיחים, הדשא התרוקן והחזיר את הבית לאנפות.
בשבתות הבאות התכסיס של שמוליק כבר לא עבד. הוא נתפס פעם אחר פעם וחזר לאכול ולפרשן. הוא גם זנח את מספר הכביסה והלך לחפש לו חיים פרטיים מחוץ לכותלי המשק המתפרק. כששמוליק חוזר לבקר בקיבוץ הוא תמיד יהיה הרופס, אבל המפית שלו עוד קבורה מאחורי השיחים ומזכירה לכולנו את הרגע שבו נשלף הדגל שניצח את המערכת.
הכותב הוא קולנוען
