כל ילד רוכש מיומנויות שונות עם צמיחתו. מי מהיר יותר ומי פחות – לבישת מעיל לבד, רכיסת כפתורים או אפילו קשירת שרוכי הנעליים. לא תמיד זה בא בקלות. הבעיה מתחילה כשכישור חיים כלשהו נחוץ לעניין חשוב, ולמרבה הצער לא הדבקנו את הפער. בשיעור התעמלות בכיתה ד' שלח אותנו המורה לצד השני של המגרש, ביקש שנשאיר שם נעל אחת, נקפץ על רגל אחת בדרכנו ממנה ובחזרה, ונשוב עם הנעל לרגלנו. יפה מאוד, בתיאוריה.
דא עקא שטרם הומצאו אז נעלי הסקוצ'ים ולא ידעתי לקשור שרוכים. נאלצתי לחרבש משהו דמוי קשר ולבקש אחר כך מחברה מיומנת להציל אותי מהבושה.
גם יכולות גופניות מיוחדות ושימושיות פחות, כמו קיפול הלשון או הזזת הגבות באופן עצמאי, התבררו כמתת־שמיים שלמרבה הצער לא ניחנתי בה, וכנראה זה בכלל משהו בגנים. אין סיכוי שאי פעם ארכוש אותן.
ברגע דרמטי אחר, במהלך המשחק "רוצח בקריצות", התברר שחסרה לי מיומנות לכאורה שולית אך חשובה ביותר. נניח לרגע בצד את זה שילדים טובים קריית־אתא משחקים כאילו כלום במעשה הבלתי מוסרי בעליל, רצח – גם אם בכאילו – אבל קריצה?!
אני יושבת במעגל עם חבריי וחברותיי לשבט בסניף בני עקיבא, שבת אחר הצהריים. כולנו בכחול־לבן ובעניבת תנועה, ראשינו מושפלים, העיניים עצומות. המדריכה עוברת מאחורינו ונותנת מכה קלה בגב לכל אחד בעזרת גיליון "זרעים" שבידה, ומי שממונה לתפקיד המפוקפק של ה"רוצח" זוכה לשתי טפיחות דיסקרטיות. מתח קל באוויר, אחת… ושתיים. כולם מרימים ראש ומביטים זה לזה בעיניים. אני אמורה להגניב קריצה מהירה וכמעט בלתי נראית לאחד מהמשתתפים והוא אמור להמתין כמה שניות ורק אז לומר "נרצחתי" ולצאת מהמשחק. אם אצליח לקרוץ לכולם בלי שיתפסו שאני מקור הקריצות הקטלניות, אנצח.
הכול טוב ויפה, רק שאין לי מושג איך עושים את זה, למען השם. לא יודעת לסגור באלגנטיות עין אחת להרף עין (חה!). אני מעווה את פרצופי ומעלה מעט את קצות שפתיי ואת לחי ימין כדי שהעין תיסגר ואייצר את הדבר הכי קרוב לקריצה שאני מסוגלת לו. עכשיו, לכי תעשי את זה במהירות בלי שמישהו ירגיש.
פלא שנתפסתי?
הכותבת היא עורכת לשון במוצש
