האמת היא שרוב משחקי הילדות שאהבתי היו משחקי מחשב, מלגו מרוצים ועד פיפ"א. אבל אם בכל זאת מתעקשים על משחקים בחוץ, אני רוצה לציין את המשחק שקראתי לו תמיד שלושה מקלות, אבל מכונה בעממית "שלוש מקלות" ("מקלות" במלעיל). החוקים פשוטים. מניחים שלושה מקלות כשהם מקבילים זה לזה והמרווחים ביניהם זהים. כל משתתף בתורו צריך לעבור שלושה מקלות בקפיצה משולשת – זאת אומרת, לעבור את המרחק בדילוגים, כשבין מקל למקל מותר לו להניח את הרגל רק פעם אחת. מי שלא מצליח – נפסל ויוצא מהמשחק. לפי הקפיצה של הקופץ האחרון בתור, "המרחיק", מזיזים בכל פעם את המקל האחרון, ומתקנים את מיקומו של המקל האמצעי כך שהמרחק בין שלושת המקלות יישאר שווה. בקיצור, דרגת הקושי עולה כל הזמן, והאחרון שנשאר לעמוד באתגר הוא המנצח. בגרסה אחרת, "שני מקלות", צריך לעבור מרחק בין שני מקלות במספר צעדים מוגבל.
כדי להצליח במשחק יש צורך ברגליים ארוכות ובצעדי ענק. בדיוק מה שהיה לי תמיד. זכור לי במיוחד משחק אפּי אחד שהתרחש בפעולת בני עקיבא בדשא שליד אולם השמחות הישן של היישוב. אחי יונתן, הגדול ממני בשנה וחצי, היה גם מדריך שלי בתנועת הנוער באותה עת. החניכים נפסלו בזה אחר זה, כך גם המדריך השני שהשתתף, ובסופו של דבר נשארנו רק שנינו במשחק.
זה היה דו־קרב ממושך, ואף אחד מאיתנו לא התכוון לוותר. בכל פעם מחדש אחי הרחיק את המקל עוד קצת. זו הייתה תצוגת תכלית של שנינו. החברים טענו שהצעדים שלי גדולים כל כך עד שנדמה כאילו אני צועד על הירח. לקראת הסוף התעייפתי כשהגיע תורי, והצעדים הראשונים שלי היו חלשים. ידעתי שכדי להישאר במשחק אני חייב לספק מהמקום – ללא תנופה ועל רגל אחת – קפיצה שאיש מסביב לא מאמין שאני מסוגל להציג. ספוג זיעה ונחוש, זינקתי בשארית כוחותיי. החלקתי על הדשא בצד השני, מעבר למקל. עשיתי את זה. חבל שלאחר מכן יונתן קפץ רחוק עוד יותר, ואני נפסלתי על סנטימטרים ספורים.
כך אחי הגדול מנע ממני להיות אלוף השבט בשלושה מקלות, כמו שהוא מנע ממני פעם להיות אלוף בית הספר בטניס שולחן. לפחות בזירה ההיא, עם המחבטים, היו לי בהמשך עוד הזדמנויות לנצח אותו.
הכותב הוא סגן עורך מוצש
