משחק מחשב הוא כמו רכיבה על אופניים. למרות שכבר כמעט עשרים שנה לא שיחקתי ב"דייב", כבר בסיבוב הראשון הידיים שלי רקדו על המקלדת וחילצו את האיש הקטן עם הכובע האדום ממדורות, מנהרות ומאלמוגים מכשילים וממפלצות שיורות לעברו כדורי אש.
המשחק הזה פותח בשנת 1988 עבור חברת אפל. מצחיק לחשוב על אפל שאנחנו מכירים עכשיו, עם העיצוב המוקפד והנקי, כמי שאחראית למשחק המפוקסל והצורמני הזה.
הגרסה הראשונה של המשחק היא כמו פרק של "דובוני אכפת לי" לעומת הגרסאות המאוחרות יותר. בהמשך דמותו של "דייב המסוכן" (עד היום לא הבנתי מיהו דייב – שרברב? יהלומן? שומר יערות?) הולכת ונעשית אלימה ומפחידה יותר ויותר. באחת הגרסאות (דייב משתגע, 1993) הוא כלוא בבית משוגעים ועל מנת לעבור שלב עליו לירות באחיות המרושעות ולזכות בגלולות המופיעות אחרי שדמותן מתאדה.
בחזרה לסטיב ג'ובס ולחברת התפוח הנגוס. כבר אז הוא היתל בנו, המנוול. כבר אז הוא מכר לנו את האשליה המתוקה והאכזרית שלו, שבעולם הזה אנחנו לא צריכים כלום. רק את המסך. החבר הכי טוב שלנו יכול להיות דמות מפוקסלת ואלמותית. אל תקום ילד, שב, תשמין, אל תדבר. אל תיצור קשרים, זה קשה, בשביל מה לך? בכמה לחיצות כפתור תוכל לטפס על קירות, לקפוץ לצמרות העצים, לגעת בכוכבים ולהגיע עד הירח. בלחיצה קטנה תוכל להשכים ולהרוג את כל מי שקם מולך, ואם תמצמץ – תפספס. אבל היי, גם אם פספסת – לחיצה קטנה נוספת והופ, אתה שוב על הרגליים. עלמא דשיקרא זה זה.
בתקופה האחרונה כולנו חיים דרך המסך. ישיבות עבודה סביב שולחן עגול הוחלפו בשיחות זום, וביקורים אצל סבא וסבתא הומרו בנשיקות וירטואליות בווטסאפ. לא ברור איך היה אפשר לצלוח את התקופה הזאת אחרת, ועל כן אפשר גם להכיר קצת טובה לטכנולוגיה הזאת, יימח שמה, על שהיא מפיגה מעט את הבדידות. רק שלא נתפתה להחליף את חום הגוף במסך קר גם בימים שבשגרה. ויהי רצון שבקרוב נזכה לעלמא דקשוט.
הכותבת היא סגנית עורך יומן
