אני הייתי בקבוצה עם גיא לוי. גיא עשה כוחות עם ישראל דיין ובחר אותי ראשון. אותי. לא ששיחקתי גרוע או משהו, אבל תבינו, גיא היה השחקן הכי טוב בכיתה. ובבית הספר. ובכללי, הוא היה השחקן הכי טוב שראיתי, אם לא סופרים את רגעי הקסם הבודדים של הליגה האנגלית במבט ספורט.
הייתי ילד בן 11, ובפרפרזה למה שאמר וינס לומברדי, כדורגל לא היה הדבר הכי חשוב בחיים שלי, הוא היה הדבר היחיד בחיים שלי. זאת אומרת, הייתה משפחה, היה בית ספר, היו שיעורי מולדת וחקלאות (לקחו אותנו פעם בשבוע לחווה חקלאית ברמת־גן כדי שלא נאבד מגע עם האדמה ועם חזון ההגשמה של הציונות המעשית. איך שנאתי את זה, יש סיבה שאנחנו גרים בתל־אביב ולא במושב משמר־השומר. למה אני צריך לשתול גזר ופטרוזיליה? מה, יש מחסור בירקות בקו־אופ הריבוע הכחול?) והיו בחירות ופוליטיקה, שירים ושיעורי בית, אבל כל אלה היו פרטים. מטלות. עול. שמחה אמיתית הייתה רק בכדורגל.
טוב, גיא בחר אותי, שאר הילדים נבחרו בתורם, והמשחק התחיל. היינו חמישה והם חמישה, ולמרות שגיא היה מופלא, הכוחות היו מאוזנים כי דני זילברמן היה השוער שלהם. אם היינו קיבוצניקים בטח כבר היה לו כינוי כמו החתול או השועל (רגע, שועל יודע לקפוץ רחוק או שהוא סתם ערמומי? מה אתם צוחקים עליי, זה לא שגדלתי עם שועלים. הנה, בבקשה, כל שיעורי החקלאות והטבע שלכם לא נתנו לי כלום), אבל הוא פשוט היה דני והוא היה מספיק טוב כדי לעצור אותנו.
ככה הגענו רגע לפני סיום המשחק כשהקבוצה שלהם מובילה בשער אחד, והכדור אצלנו. מישהו צעק "התקפה אחרונה" (מישהי גם צעקה "סרק־סרק". אני פחות מתחבר לז'אנר הזה של צעקות), אני הובלתי את הכדור, הגעתי לקו האמצע, מסרתי ימינה לגיא, הוא עבר את השומר שלו, רץ על הקו עד הסוף והגביה אליי לרחבה, דני יצא מהשער וזינק באוויר, אני התרוממתי לנגיחה ממש צמוד אליו, הכדור הגיע לשיא הגובה שלו, שנינו החמצנו אותו אבל לא אחד את השני. ואז התברר שדני לא היה רק חתול, הוא גם היה ראש ברזל. נחתּי על הרצפה והדבר הבא שאני זוכר זה אותי מתעורר באיכילוב, מסתכל מסביב בבלבול, ושואל את אמא שלי: "היה גול?"
הכותב הוא מסעדן וסטנדאפיסט
