לא היה כזה פשוט להיות ילדה ציפלונת בחצר. אף פעם לא הצלחתי לזרוק כדור מספיק חזק ורחוק. היד שלי הייתה קטנה מדי לחמש אבנים ולהפיכת קלפים. הגומי נהיה לי גבוה הרבה לפני כולם, ובתופסת הייתי רצה שני צעדים על כל צעד אחד של שאר הילדים. מחבואים, שאמור היה להיות הנקודה החזקה שלי, היה המשחק השנוא עליי. נדמה לי שזה היה אחי הגדול שהכניס לי לראש שאם אתחבא טוב מדי, לא ימצאו אותי לעולם. אבל בכל מה שקשור לאחת־שתיים־שלוש דג מלוח, הייתי המלכה הבלתי מעורערת. היכולת שלי לזהות ניואנסים בילדים אחרים אפשרה לי לדעת איך להצחיק כל אחד או מתי בדיוק הם ינסו לרוץ כשאני מפנה את הגב.
אהבתי כל כך להתהלך בין ילדים קפואים כפסל ולומר מה שבא לי ולהסתכל עליהם כמה שאני רוצה. אהבתי גם את ההתרגשות והמתח כשאני מסובבת את הראש ושומעת רחשים. הייתי מחזירה אחורה את כולם שוב ושוב ומחייכת לעצמי בסיפוק גדול.
כשהתחלתי להשתעמם אתגרתי את עצמי בלספור ממש לאט כדי להצליח לעצור את מי שמתקרב כשהוא ממש מילימטר ממני. או שהייתי מציעה לבני הדודים שלי לשחק את המשחק בחדר המדרגות התלול של סבא וסבתא, ויורדת מהר למטה על המעקה כדי לספור שוב במהירות. אבל האושר הגדול באמת היה טמון בעובדה שאף אחד לא היה מפסיל אותי, כולם חיכו שאני אהיה זו שסופרת שוב.
לפעמים אני מתגעגעת להרגיש שוב לאחר צהריים אחד, במשהו אחד, שאני הכי טובה שיש. אגב, מאז ועד היום אין לי בכלל ספק מה מקורו של השם המוזר למשחק. הרי מי מאיתנו לא צריך לספור עד שלוש לפני שהוא נוגס בדג מלוח מגעיל וחלקלק.
הכותבת היא סגנית עורך מוצש
