זו הייתה שעת צהריים, על כביש האספלט מתחת לבניין התאספו ילדי השכונה כדי לחזות בגמר אליפות הגולות המחוזית של רחוב משמר הירדן. בפינה הימנית ניצב שי אלישע, מאסטר הגולות מקומה 3 שהחזיק באוסף מרהיב של מלא גולות חלביות, המון גולות פושטיות ועשר גולות שחורות. בפינה השמאלית ניצבתי אני שאחזתי באוסף גולות מטורף כולל ארבע קטנות (במלעיל) שהיה קשה ממש להשיג. כל הגולות סודרו בשורה אחת ארוכה שחצתה את כל הכביש. מכוניות שניסו להיכנס לאזור הוסטו לאחור מפאת מעמד האירוע. הכללים ברורים: הראשון שצולף, מקבל את כל הגולות. הניסיונות הראשונים כשלו, שי פספס, אני פספסתי, שי התקרב אך שוב פספס, ואני פספסתי. בניסיון השלישי שי לקח גולה שחורה, כיוון, כיוון, כיוון, עצר את נשימתו, ושיגר את הגולה השחורה שפספסה את שורת הגולות בסנטימטר. הוא היה כל כך קרוב, שידעתי שאם אני לא פוגע עכשיו, זה נגמר.
לקחתי גולה חלבית פשוטה. לא יודע למה, אבל האמנתי שדווקא הפשוטה תעשה את זה. אפילו לא התרכזתי יותר מדי, שיגרתי את הגולה בתנועה קשתית אל עבר השורה ועצמתי עיניים. לעולם לא אשכח את הרעש המיוחד הזה. צליל ענוג של פגיעת חרסינה בזכוכית. הקהל השתגע, פקחתי עיניים וראיתי את הדבר היפה ביותר שראיתי בחיי. פגעתי.
עשרות ילדים נרגשים התגייסו כדי לאסוף את מיליוני הגולות שהרווחתי, ישירות אל קופסת עוגיות החמאה שבה שמרתי אותן. שי בכה בכי תמרורים, שקלתי לתת לו חלק מהשלל אבל אז הוא התחיל לקלל אותי, אז ירד לי מזה.
בשעת ערב מאוחרת ישבתי בסלון מול אוסף הגולות המשודרג שלי וספרתי. ושוב ספרתי, ושוב ספרתי. לא היה מאושר ממני. זה היה הרגע שבו הבנתי את משמעות הניצחון. ואז דפיקות בדלת.
אבא שלי פתח, אבא של שי אלישע עמד בדלת. לאחר דין ודברים הוסכם בין שני הבוגרים האכזריים שאחזיר לשי את אוסף הגולות שלו כי לא נעים והוא בוכה מהצהריים. לקחתי שקית מהמטבח והעמסתי לתוכה את השלל שבו זכיתי בכבוד. אבל עם כל הכבוד להסכמי הורים, את השחורות השארתי אצלי.
הכותב הוא פובליציסט ובעל טור בדיוקן
