אמא שלי לא הרשתה לי לשחק בפוגים. ילדי שנות התשעים והאלפיים יקראו את העדות הזו בלי להניד עפעף; אבל בין ילידי שנות השמונים אין אחד שלא כלא עכשיו צעקה: מה?! לא שיחקת בפוגים???
אז כן, אמא שלי לא הרשתה לי לשחק בפוגים, אותם עיגולי קרטון צבעוניים שנהוג היה להפוך בעזרת חתיכת הפלסטיק הקרויה "פצץ", וההפסקות הארוכות שבהן כל הילדים בכיתה התגודדו סביב ערימות של פוגים ואני עמדתי בצד, מתבונן, הן אולי הזיכרון שהכי צרוב בי מעולם משחקי הילדות. לכן כשביקשו שאכתוב על משחק מהילדות, ידעתי שאני לא יכול לברוח לגוגואים או לגולות, והגיע הזמן לדבר על פוגים.
את זוכרת אולי, שאלתי את אמא שלי באגביות סתמית שכזו בשיחת הטלפון היומית שלנו (כן, יומית, ממליץ לכולם), שהיה פעם משהו כזה שקראו לו פוגים? אם אני זוכרת? היא השיבה מיד, אתה יודע כמה מריבות היו לנו איתכם על זה? זה היה סיוט! אז למה, אמא, המשכתי לשאול כשרסיס זיכרון מאותן מריבות מתחיל להדהד בירכתי הראש, למה היה כל כך חשוב לכם לאסור עלינו? היו כל מיני דברים, היא השיבה, הציורים על הפוגים לא תמיד מצאו חן בעיניי, גם המחיר שלהם נראה לי לא הגיוני; אבל לא זה היה העיקר. הסיבה העיקרית הייתה שכל שנה־שנתיים היה מגיע שיגעון חדש, פעם טמגוצ'י, פעם קלפי כדורסל, ולרגע הוא היה הופך להיות כל עולמכם. בשבילו הייתם מוכנים לשכוח את כל המחויבויות, להרוס חברויות, לרמות זה את זה (אולי אפילו לגנוב). ולא רצינו שתהיו חלק מהמשחק הזה. רצינו שתצמיחו אישיות עצמאית, מאוזנת, בריאה. אתה חושב שטעינו? אני לא יודע, אמא, אמרתי, יכול להיות שאת צודקת, אבל מאוד־מאוד רציתי לשחק בפוגים.
הכותב הוא רב בישיבת מחניים
