אף פעם לא הייתי ילד של כדורסל או כדורגל ובכלל, כל משחק שהיה כרוך בתחרות, במנצחים ומפסידים היה גורם לי לפרוש מראש. מין תודעה חסרת ביטחון כזו. את רוב ההפסקות בבית הספר העברתי בציור או בקריאה, ובבית אחרי הצהריים, כשלא ציירתי או קראתי, הייתי בונה שעות על גבי שעות בקוביות לגו.
למרות שאמא שלי שמרה בניילונית את כל הפרוספקטים של עשרות דגמי הלגו שהיו לנו, העדפתי להיות "בונה חופשי" מפרי הדמיון. תוך כדי מלאכת ההרכבה הייתי עוצר אחת לכמה זמן ושואל את אחי הקטן או את אחד מהוריי "כמו מה זה נראה לך?" ואחרי שהייתי מקבל תשובה, שלרוב לא קלעה לכוונת המשורר, הייתי חושף את הרעיון המקורי.
אני זוכר את עצמי רוצה להיות איש קטן של לגו. להתהלך בעולמות שבראתי בעצמי, לגור בטירות הצבעוניות שתכננתי, להמריא במטוסים המשוכללים שהנדסתי, להתבודד באיים טרופיים עשויים פלסטיק איכותי ולהיעלם לתוך עולם שלם ולא קיים.
היום אני מסתכל על הבן שלי עקיבא, בן השנתיים, משחק בצעצועים הקטנטנים שלו. את הבובות הגדולות הוא זנח די מהר לטובת דמויות קטנות שבהן הוא מפיח חיים, מדברר אותן, מצניח אותן מגובה השרפרף היישר אל המשאית האדומה של סמי הכבאי הגיבור. אני לא יודע מה באמת עובר לו בראש, אבל כשאני רואה בו לרגעים את עצמי ונזכר בימי הלגו העליזים, אני מתרגש ונבהל ומקווה שמשהו מהתום ומהדמיונות הילדותיים האלה יישאר בו גם כשהוא יהיה גדול.
הכותב הוא משורר ותסריטאי
