בכל פעם שאמא הייתה מבשלת קומפוט, הבית היה נמלא בריחות משכרים של פירות מתקתקים. תערובת ייחודית של משמשים, אפרסקים, ענבים ושובל קינמון מבטיח. אבל ההבטחה האמיתית לא הייתה גלומה בקערה צוננת של מרק פירות, כלומר גם בה, כמובן, אלא שהריח המובחן הזה הביא עמו בשורה נפלאה לא פחות: מילוי קופסת הפלסטיק בתחמושת של גלעיני הפלא. גוגואים.
איזה משחק נפלא. חינמי, קיימי, בלי חוקים מסובכים. מתרגל אריתמטיקה ומפתח יכולות משא ומתן. כמה מתח וריגוש הוא הכניס לחיינו. מדי הפסקה יצאת לחצר וידעת עם כמה גוגואים התחלת אותה אבל לא עם כמה תסיים. מקטן ועד גדול, כולם היו שווים בפני החרצן החום. כל מה שהיית צריך זה בלטה מחוספסת של חצר בית הספר וגיר שפילחת מהכיתה.
כמה אפשר היה ללמוד על אופיו (ועתידו) של כל ילד, רק מלהסתכל במשבצת שבה הוא בחר לזרוק. הסולידיים הלכו על ריבוע עמוס ספרות, נמוכות אמנם, אבל כל מספר זוכה. המהמרים הכבדים ניסו את מזלם בחלון קטנטנן ובו הכיתוב החלומי "100". היו כמובן גם הפסיביים, הילדים שהעדיפו לשמור את הז'יטונים שלהם עמוק בכיס ולצפות בחיים של אחרים, ולצידם הקבוצה המאוסה מכול – השופטים, שמיהרו לחרוץ גורלות בפסקנות ("זה על הקו", "מה פתאום זה בחוץ", "תן לו זריקה חוזרת!"). אבל הכי־הכי היה כיף כשאחד מהגדולים היה לוקח את האוסף המכובד שלו, ובקטע אלטרואיסטי (ויש יאמרו סמי־אנתרופולוגי) מניף אותו לאוויר, צועק "קולולוש!" ממטיר גשם של גוגואים, ומביט בהנאה בילדים שנעים באקסטזה ונאבקים על כל עיגול. כי יותר משהעניין העיד על הגדלת המאגר הפרטי, הוא סימן את הברור מכול: ימי הטורנירים עוד רגע מאחורינו, החופש הגדול כמעט כבר כאן.
הכותבת היא חברת מערכת מוצש
