הלוח היה נשאר פתוח על שולחן האוכל של סבתא, ממתין לנו שנגיע שוב למחרת. היינו חוזרים אליה יום־יום אחרי בית הספר, בן הדוד שלי ואני, ואוכלים לצידה ארוחת צהריים על חצי השולחן הפנוי. החצי השני שימש בימים ראשון עד חמישי למטרה אחת בלבד: משחק המונופול שלנו.
אומרים עליו שהוא מקנה לילדים כלים לחיים, מאפשר להם לחוות התנהלות כלכלית, מלמד אותם שיעור בקפיטליזם, לטוב ולרע. אותנו הוא לימד איך למשוך את הסוף. איך לנסות לנצח, כמובן, אך תוך הארכת המשחק ודחיקת קו הסיום ככל שניתן. כי משום מה, היה חשוב לנו שהמשחק לא ייגמר. מה לא היינו עושים כדי שלא נצטרך לקפל את הלוח לפני שיגיע יום חמישי ויחתום עבורנו את שבוע המשחק. היינו מלווים זו לזה כסף בלי ריבית ובלי תעלולים, מוותרים אחד לשנייה על תשלומים, מעלימים עין מהטלות לא מוצלחות שהובילו לקנסות, מחליפים את קלפי הפקודה ששלפנו מהערימה, והעיקר שהצד השני לא יתרושש בטרם עת.
אנחנו, שבעת הארוחה היינו מקפידים על חלוקה הוגנת ומאוזנת, נועצים מבטים בצלחת האחר. אנחנו, שהיינו סופרים את התותים שסבתא נאלצה להגיש לנו בקערות נפרדות, כדי שחס וחלילה האחר לא יקבל יותר. דווקא במונופול היינו הופכים לנדיבים למען ההמשכיות, כאילו נאסר עלינו לפתוח במשחק חדש מיד כאשר הראשון יסתיים, כאילו הלוח היה הופך לדלעת והכלים לעכברים שמתפזרים לדרכם.
אולי הרגשנו שמשהו מהקסם אובד כשמקפלים את הלוח. כי להתחיל מחדש יכול להיות נפלא, בטח כשעוברים בדרך צלחה ומקבלים 200 ש"ח. אבל יש משהו בסיום שמחזיר אותך לכאן ועכשיו. שמנתק אותך מהמציאות המשחקית, מעלה שאלות של תכלית וצידוק, מאלץ אותך להחליט אם כדאי להיכנס לסיבוב נוסף.
סבתא שיתפה איתנו פעולה ונתנה לנו להשתהות. היא הסכימה לארח במרכז ביתה לוח מונופול חי ביום ובלילה, לשמר עבורנו את העולם שלנו ככל שהמשחק נמשך. בנינו בתים ובתי מלון, שלחנו זה את זה לכלא ודילגנו מאושר אחרי שפתחנו קלפי הפתעה טובים במיוחד, אבל בעיקר חיינו בתוך עולם משלנו שמתחנו את גבולותיו. עד היום אני מציצה לגל בצלחת, מקניטה אותו שהוא קיבל פלח תפוח אחד יותר. מצטערת שאין לי מספיק הזדמנויות למשוך איתו את המשחק. גל, אם אתה קורא את זה, תביא 200 ש"ח. אחזיר לך בסיבוב הבא.
הכותבת היא משוררת
