היינו מתחלקות לקבוצות של שלוש וארבע נגיד. או ארבע וחמש. תמיד קבוצה אחת גדולה מהשנייה בהבדל של מישהי אחת. וזה משחק שהתאים רק אם היינו מספר אי־זוגי של משתתפות. אם היינו זוגיות, ויתרנו כולנו על המשחק או שהייתה אחת שהתנדבה להישאר בחוץ. בקבוצה הקטנה היו הכלות ובגדולה היו החתנים. אז עוד לא הבנו מה שנבין שנים מאוחר יותר, על חלוקה בלתי מאוזנת בין בנים לבנות.
החתנים התרחקו מספיק כדי לא לשמוע את הכלות דנות במי מהם כל אחת תבחר. אחרי שסיימו לעסוק במלאכת השידוכים, התיישבו הכלות בשורה והזמינו את החתנים לגשת, כל אחד בתורו, ולנחש מי תחלוק את גורלה בגורלו. החתן פנה לכלה שבחרה בו לפי השערתו. אם הימר נכון, הכלה הייתה מהנהנת והוא היה נעמד מאחורי שורת הכלות באופן אקראי כך שהחתן הבא לא יֵדע מי מבין המיועדות כבר אינה פנויה. אם טעה הייתה הכלה מעווה את פניה בבוז והיה עליו לחזור לשורת הרווקים, ולנסות שוב את מזלו בפעם הבאה שיגיע תורו. כך נמשך המשחק עד שלכל כלה נמצא חתן, והסתיים כשנשאר אחד ללא כלה, הוא הרווק שהיינו פוצחות סביבו בריקוד ובשירת "רווק זקן, צולע ומסכן".
"רווק זקן" כנראה תופס מקום מכובד בצמרת רשימת המשחקים האכזריים. שמו מעיד על עצמו, ואין לו צורך ביחסי ציבור מוצלחים כדי להבין למה. כשניסיתי להיזכר בחוקים, רק המנגינה של דקלום הסיום התנגנה לי בראש, ולכן פניתי לקבוצות של המשפחה ושל חברות מהילדות. בכולן עלו תגובות נוסטלגיות כלפי משחק שנעלם מהתודעה, אבל את החוקים בכלל לא זכרו. אחרי חיפוש, אחי מצא אותם בבלוג כלשהו. התגובה של כולנו הייתה זהה. כמה אכזריות. ואני תוהה מאיפה משחק כזה הגיע לעולמנו, ואם כבר זלג אליו – מה הרווחנו, אם היינו רק בנות. כמה תום היה בנו כשהיינו ילדות.
הכותבת היא מפיקת מוצש
