לצד מבול המשחקים הקלאסיים שלכולנו יצא לשחק בתור ילדים, יש גם עולם קטן ונשכח של המשחקים שהמצאנו לעצמנו. משחקים שקיבלו את אופיים מהמקום והזמן שבהם נוצרו, האנשים שאיתם שיחקנו והחוקים שהמצאנו תוך כדי תנועה. במקרה שלי זה התחיל משני קווים על השטיח. בתקופה קצרה במהלך ילדותי היה פרושׂ שטיח על רצפת החדר שלי, ופתיחות וסגירות של מגירת המצעים במיטה השאירו עליו שני פסים עמומים ותמידיים. הפסים הללו הפכו לגבולות המגרש של משחק שהמצאנו.
החוקים, בגדול, דמו לפינג־פונג. משחקונים של 11 נקודות, חמש הגשות לכל צד. השתמשנו במחבטי פינג־פונג, אבל הכדור – שאותו היה צריך לגלגל, לא להעיף (!), מצד לצד – היה כדור טניס. כל שחקן עמד על ברכיו מאחורי הפס שלו, ונקודות (או "גולים") נספרו בכל פעם שהכדור עבר את היריב. זהו, פחות או יותר. כשעבר הזמן הופיעו עוד תתי־חוקים למקרים מיוחדים, צמחו אסטרטגיות, נוצר טראש־טוק איכותי, הוכרזו טורנירים ונשברו לא מעט מחבטים. הם לא נועדו לכדורי טניס, מתברר. לא נורא.
המשכנו לשחק – אני, אחי ואבי – גם כשהשטיח נעלם והקווים כבר לא היו. הכללים, המגרש, הכול נשאר. אני לא בטוח היום איך קראנו למשחק הזה, לא זוכר מתי בדיוק התחלנו ולמה בדיוק הפסקנו. אבל אני זוכר שבשלב מסוים הילד שבי כל כך התלהב, עד שישבתי וציירתי תרשים "רשמי" של המגרש, למקרה שאי פעם מישהו יאמץ אותו במסגרת משחקים אולימפיים או אליפות עולם או משהו כזה. שיהיה תיעוד. מצאתי אותו, בזמן כתיבת הקטע הזה – נייר משבצות צהבהב וכתב יד של עצמי מפעם. אני לא סגור על כל המושגים שכתובים שם.
בסופו של דבר, מה שנשאר הוא זיכרון רחוק של התלהבות ו, כן, גם גאווה קלה. גאווה לא רק על שעות של הנאה שהצלחנו לגרום לעצמנו, אלא הגאווה שמגיעה כמוסה בתוכו של כל משחק מומצא – שאולי אני סביר מינוס בשחמט, לא מתחבר ל"קטאן" ומעולם לא שיחקתי "יניב", אבל לפחות אני יודע שיש משחק אחד לפחות שבו אני בשלישייה הטובה בעולם.
הכותב הוא סופר
