דמיינו לעצמכם את הסיטואציה הבאה: קבוצה של חמישה ילדים בגיל יסודי יושבים על הרצפה במרתף בית צמוד־קרקע בשומרון, ומנהלים את המדינה. אותה קבוצה היא בעצם הקבינט; ויש שם ראש ממשלה ומגוון שרים בכירים. עד כמה בכירים? יש שר הבריכות, שר גני השעשועים, שר חנויות הממתקים וגם שרים "פורמליים" יותר כמו שרי החינוך והביטחון.
למשחק היצירתי הזה קראו "ראש הממשלה", והוא הומצא על ידי אבי, בזמן שניסה לישון על הספה בסלון בשבתות אחר הצהריים. היינו קבוצה של כמה חברים, וכל פעם הרעשנו לו. הפתרון: הקמת קבינט ילדותי ודמיוני שבו לכל אחד תפקיד. כאשר הייתה מחלוקת בין השרים, עלינו שוב אל הסלון, שם ניסה אבא שלי לישון, והקשינו עליו. "שר הבריכות לא מוכן לפתוח את הבריכות לכולם" או "ראש הממשלה קשוח מדי איתנו" – הוא תמיד היה מכריע, אך גם דואג לערבב את הקלפים, כך שכל אחד יקבל הזדמנות להיות "ראש הממשלה". וכאשר היינו אומרים לו שסיימנו, הוא מיד היה ממציא לנו תפקידי שרים חדשים, כדי שיוכל, אולי קצת, להמשיך את שנת הצהריים הכה מיוחלת.
משחק כזה לא היה יכול להתקיים כנראה באף מדינה אחרת. כבר מגיל צעיר ממש היינו מעורבים בפוליטיקה: קוראים עיתונים, צופים בחדשות ואף משתתפים בהפגנות – הרי היו אלה ימי אוסלו "העליזים". המשחק העסיק אותנו מאוד, ולעיתים אף הרתיח אותנו, והוציא מאיתנו כל אותם אידיאלים שטרם פיתחנו. היום, במבט לאחור, אני חושב שעדיף כבר להיות שר הבריכות מאשר ראש ממשלת ישראל. מה חשבנו לעצמנו אז?!
הכותב הוא עיתונאי במקור ראשון
