אלו היו הכללים: חבורת ילדות עומדת ומדקלמת "דייג דייג, באיזה צבע נוכל לעבור את הים הגדול והנורא?" הילדה שנבחרה לתפקיד הדייג (בבני־ברק הנפרדת, הבנות היו גם הבנים) מכריזה, למשל, "בצבע אדום!"
בנות המזל שיש ברשותן פריט אדום, חולצה או צמיד־סרגל או שעון עם לבבות, נוגעות בו ועוברות בהוד ובבטחה לצד השני. מי שאין לה את הצבע הנכון, תיאלץ לחכות לתור הבא.
זה היה המשחק האהוב עליי. פחות בגלל חיבתי לדייג, ויותר בגלל חוסר חיבתי לתחרות. כאן אין צורך להילחם על חייך בריצה או להימלט מכדורים אלימים. שימי יהבך בשעון הצבעוני שקיבלת ליום ההולדת, וחכי לתוצאות האמת.
הרבה שעות מהנות העברתי במשחק הזה. מה רבה הייתה הפתעתי כשגיליתי שחוץ מהילדות ששיחקתי איתן, אף אחד לא מכיר אותו באמת. משחקי ילדוּת אחרים התגלו כידע אוניברסלי. מחבואים, לשים מטפחת, גמד יושב ביער – כולם האספרנטו של הילדים. אבל מעולם לא פגשתי מישהו שלא גדל בבני־ברק ומכיר את הים הגדול והנורא. פעם, בפרץ נוסטלגי, גיגלתי "דייג דייג" ומצאתי ברשת מישהי שזוכרת. תחקיר קצר העלה שכמובן, גם היא מאותו הים. ככל שמצטברות העדויות גובר החשד שהמשחק האהוב עליי היה, אולי, המצאה ספונטנית מקומית של מורה יגעה בבית הספר משואות, שנאלצה להעסיק חבורת ילדות במגרש נטול מתקנים. זה לא־לא הגיוני. שאלת הצבע הנכון הייתה השאלה הבוערת בבני־ברק של אז. אלו היו הכללים: ילדות סרוגות בתלבושת אחידה בצבע כתום, ילדות בית יעקב בוורוד, תלמידי ישיבות בחליפות שחורות. כל אחד מאיתנו עבר את הים בצבע שלו, וכשהצטלבנו אלו עם אלו, לפעמים התזנו ניצוצות.
גדלתי ויצאתי מבני־ברק, וכבר הגיעו תוצאות אמת: הדרך היחידה לעבור את הים הגדול והנורא היא בשלל צבעי הקשת. וממילא לפחות נכון לכתיבת שורות אלו, הקונספט "ילדות משחקות ברחוב" נראה כמו אגדה רחוקה. חבל. דווקא היה יכול להיות נחמד אם גם עכשיו היה כאן איזה דייג. הוא היה מכריז על צבע, והיינו מגלים שיש לנו אותו, ועוברים בבטחה לצד השני.
הכותבת היא סופרת
