אחת מנקודות השיא במהלך השירות של שרה טרודי מהכפר הדרוזי סמיע שאביה נפל בעת מילוי תפקידו, היה המסע לפולין של בני ובנות השירות הלאומי. אחיה התאום למד בבית ספר צבאי של חיל האוויר ונסע למסע כבר בתיכון. "הוא סיפר כמה זה היה משמעותי עבורו, לכן כשהציעו לי להצטרף למשלחת, היה לי ברור שאסע".
מהמסע הזה היא חזרה אחרת "שרה שלפני ושרה שאחרי המסע לפולין זה לא אותו בן אדם". במסע השתתפו מתנדבים רבים ולשרה התגבשה שלישיית חברים מיוחדת – עמית נעים קיבוצניק חילוני מיפתח ועדי זר, בחורה דתייה, מתנחלת, ממצפה יריחו – שניהם דור שלישי לניצולי שואה. לקבוצת הווטסאפ שלהם קוראים "תחילתה של בדיחה". שלושתם מספרים על מסע משמעותי שגרם להם לחזור לארץ אנשים שונים. בטקס שערכו באושוויץ עדי, שסבא שלו התחבא מהנאצים בדיר חזירים במשך חודשים, הקריא מכתב מרגש שכתב לסבא שלו שלא מרבה לספר את סיפורו.
בסוף המסע התקיים מפגש גיבוש מיוחד בכפר של שרה, לסיכום המסע ולחיזוק האחדות והחיבור של כל חברי המשלחת. שרה, עדי ועמית ממשיכים לשמור על הקשר, ובאחת השבתות עמית ביחד עם שרה ואימה נסעו להעביר שבת בביתה של עדי.
למרות המורכבות והמרחק גם בתקופת הקורונה הם לא מוותרים על הקשרים שנוצרו וממשיכים להיות מאוחדים ולשמור על קשר, "הבנו כמה חשוב להיות באחדות ולא באחידות, ושחשוב דווקא בתקופה הזאת להתחבר ביחד וככה לנצח את הנגיף".
שרה הייתה רק בת 13 כשאביה רב-סמל בכיר האני נפל בפעילות מבצעית במרץ 2013. כשוטר, הוא הוזעק לטפל באירוע פריצה בבתי העסק באזור התעשייה בקריית שמונה. במהלך המרדף אחרי הפורצים הוא טיפס על גג מבנה, הגג קרס והוא נפל מגובה שישה מטרים. האני נפגע באורח אנוש בראשו וכעבור כמה שעות מת בבית החולים.
היום שרה היא סטודנטית לפסיכולוגיה ותקשורת באוניברסיטת תל אביב. בערב יום הזיכרון תצא לחלק נרות ופרחים למשפחות השכולות במקום מגוריה, כפר סמיע, פעולה שבדרך כלל עושים תלמידי בית הספר. "בדרך כלל אני משתתפת בטקסים שמארגנת המועצה, הפעם זה יהיה שונה. אני מתכננת לבקש מאנשים בכפר שיעמדו בנקודות מרכזיות עם דגלים, מרגש אותי להיות חלק מזה, העדה הדרוזית היא חלק מהישראליות לטוב ולרע, יש בעדה הרבה נופלים, וחשוב לי שגם אותם יזכרו".
"ככל שאני גדלה אני מרגישה יותר דומה לאבא ביופי ובנראות החיצונית וגם באופי – אבא נורא אהב להיות בבית במקום הבטוח שלו, וגם אני מרגישה את זה על עצמי".
איזה זיכרון נשמר לך מאבא?
"הוא מאד אהב לעזור לאנשים. כולם ידעו בכפר שלכל מה שצריך הוא יושיט עזרה. הוא תמיד נתן מעצמו, גם כשהוא נהרג זה היה למטרה טובה".
בשנה שעברה ביקשה לסגור מעגל והתנדבה לשירות הלאומי, היא שירתה במשטרה בתחנת מעלות תרחישא, "אבא שלי נהרג בעת מילוי תפקידו, ורציתי להכיר את המערכת בה הוא עבד. הרגשתי שזו תהיה סגירת מעגל. לפני השירות הלאומי כשהייתי רואה בנאדם במדים זה היה מרתיע אותי קצת, וההתנדבות אפשרה לי להכיר טוב יותר את לובשי המדים ודרכם את אבא. רוב השנים אבא היה חוקר במחלקת חקירות, וגם אני התנדבתי במחלקת חקירות".
במגזר הדרוזי, ממנו היא באה, יותר ויותר נערות פונות לשירות הלאומי, אך הבחירה להתנדב למשטרה עדיין לא מקובלת. "רוב הבנות הולכות לשרת במוסדות חינוך, בתי חולים. היו אנשים שהרימו גבה, ועדיין היה לי חשוב לעשות את זה".
פגשת אנשים שהכירו את אבא במהלך השירות?
"כן, פגשתי די הרבה אנשים שעבדו עם אבא והם סיפרו לי סיפורים עליו. בימים הראשונים בתחנה כל אחד שאמרתי לו שאני הבת של האני התרגש וסיפר לי סיפורים עליו. בהתחלה זה גרם לי להיות קצת עצובה, בהמשך למדתי להקשיב ודרך הסיפורים ללמוד עליו עוד".
