ביום ו' באייר תש"ף מלאו מאה שנה להחלטת סן רמו. בעוד כולנו מכירים את חשיבות האירוע בה' באייר תש"ח, מעטים יודעים כי האירוע בו' באייר תר"ף רלוונטי ומשפיע על גורלנו היום לא פחות ממנו.
השלטון הבריטי עזב את הארץ בליל שבת 15 במאי 1948. הכרזת העצמאות נועדה להיות בשבת, ו' באייר, אך כדי למנוע חילול שבת היא הוקדמה ליום שישי, ה' באייר, אשר נחגג מאז כיום העצמאות. הקמת המדינה ביום שבת ו' באייר תש"ח לא הגיעה יש מאין. היא הייתה המשך לתהליך אשר הצעד המשמעותי הראשון בו התרחש בשבת, ו' באייר, בדיוק עשרים ושמונה שנים קודם לכן. ביום זה הוחלט בוועידת סן רמו כי חבר הלאומים, הבסיס להקמת האו"ם, יעניק מנדט לבריטניה כדי שתממש את הצהרת בלפור להקים בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל.
חשוב לדעת: ההחלטה בסן רמו עומדת בבסיס הלגיטימיות הבינלאומית להיותה של ירושלים בירת ישראל, כמו גם להתיישבות היהודית ביהודה, שומרון ובקעת הירדן. אם נזכה ותוחל ריבונות בשנה הקרובה על חלקים נוספים של ארץ ישראל, יתבסס הדבר על אותה החלטה מלפני מאה שנה.
השלמה להצהרה
בה' באייר תש"ח הגענו לתחנה אחת בדרכה של הרכבת הציונית אשר יצאה מבזל, ועדיין לא הגיעה ליעדה. תחנה נוספת וחשובה הייתה בכ"ח באייר תשכ"ז, עם סיום הכיבוש הירדני בירושלים ובחלקים נוספים מארץ ישראל המערבית. אך מהתחנה הראשונה יצאנו ביום ו' באייר תר"ף.
הרכבת הציונית עלתה על הפסים בקונגרס הציוני, שבו הוגדרה תכנית בזל: "הציונות שואפת להקים לעם ישראל בית מולדת בארץ ישראל, מובטח לפי משפט העמים". הרצל חתר להשגת זיכיון בינלאומי אך לא עלה בידו. רק ב־1917, בהצהרת בלפור, החל המנוע לפעול. שר המושבות הבריטי הצהיר כי "ממשלת הוד מלכותו מביטה בעין יפה על ייסודו של בית לאומי לעם היהודי בארץ ישראל".
אלא שהצהרת בלפור לא מילאה את שאיפות המנהיגים הציוניים. חיים וייצמן, שבזכותו הושגה הלגיטימיות הבינלאומית להקמת בית לאומי לעם היהודי, חגג אמנם עם כל בית ישראל את "הצהרת כורש החדשה", אך כתב לאשתו "לא לנער הזה התפללתי". הוא ביקש כי הממשלה הבריטית תקבל "את העיקרון שעל ארץ ישראל להיכון מחדש כבית לאומי לעם היהודי". וייצמן דרש כי האומות יודו בזכותנו ההיסטורית על ארצנו, הירושה לנו מאבותינו. לא במאה העשרים ייווסד ביתנו הלאומי בארץ הקודש, ולא בריטניה תייסדו, טען וייצמן. ממשלת הוד מלכותו התבקשה לסייע "להיכון מחדש".
זאת ועוד, טען מנהיג התנועה הציונית, איננו מסתפקים "בבית… בארץ ישראל" אלא עומדים על זכותנו כי ארץ ישראל כולה היא ביתנו הלאומי. בלפור נענה רק לחלק ממשאלותיו. המטרה קיננה בלב ההנהגה הציונית והמשיכה להנחותה, אך בינתיים אפשרה לנו ההצהרה "לשים את הרגל" בדלת ביתנו הלאומי. וטרם ידענו האם תמומש הבטחת ממשלת הוד מלכותו.
כשנאלמו תרועות הפסטיבלים בעולם היהודי, הלינו ביישוב העברי כנגד הצבא הבריטי. ז'בוטינסקי, אשר הגיע לארץ בגדודים העבריים בצבא הבריטי, היה המנהיג הציוני הבולט בארץ. הוא, שראה את תוצאות פרעות קישינב והיה ממייסדי ההגנה היהודית כבר שם בגולה, ארגן הגנה עברית מול הפורעים. הוא השווה את גישת הצבא הבריטי ליחס ממשלת הצאר לפרעות.
בפסח תר"ף נרצחו חמישה יהודים בעיר העתיקה, נפצעו מאות, ונשים נאנסו בידי הפורעים. ז'בוטינסקי נכלא. נקבעה תענית מלאה בתחילת בה"ב באייר (ראה במסגרת). הצהרת בלפור נראתה כנמוגה. בתוך האבל התבשר היישוב העברי על החלטת ועידת סן רמו מיום ו' באייר, שבה הטיל חבר הלאומים על בריטניה ליישם את הצהרת בלפור. אין מדובר עוד בהבטחת ממשלה אחת, אלא בהסכמת כל המעצמות לקראת הקמת הבית הלאומי לעם היהודי.
אלא שהחלטת סן רמו לא רק הפכה את הצהרת בלפור להסכמת האומות, היא גם השלימה את החסר בהודעה המקורית. לא "ייסוד" בית לאומי אלא "הקמה מחדש" (reconstituting), על בסיס "הקשר ההיסטורי בין העם היהודי לארץ ישראל". ומתוך מודעות לזכותנו ההיסטורית על הארץ, לא הסתפקה החלטת המנדט בחלק מארץ ישראל, אלא ייעדה את ארץ ישראל כולה לעם היהודי.
ביום ו' באייר תר"ף יצאה אפוא הרכבת הציונית מהתחנה הראשונה, מצוידת בהבטחת המשפט הבינלאומי לזכותו של העם היהודי על ארץ ישראל, שבה יבנה את ביתו הלאומי. ר' מאיר שמחה מדוינסק, בעל "משך חכמה", ראה בהחלטת סן רמו את התרת השבועה שלא לעלות בחומה: כעת הסבה ההשגחה אשר באספת הממלכות הנאורות בסאן רעמא, ניתן צו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל, וכיון שסר פחד השבועות וברשיון המלכים קמה מצוות ישוב ארץ ישראל.
תכנית שנדחתה
זכות העם היהודי על כל ארצו, אשר הוכרה בהחלטת סן רמו, לא הייתה נחלת הימין לבדו, ודאי שלא הייתה ייחודית לציונות הדתית. היא פיעמה בלב כל המנהיגים הציוניים. הייתי תלמיד ישיבת בני עקיבא בנחלים כאשר הופיע בפנינו אחד מראשי המערך דאז, יצחק רבין, ונימק את עמדת מפלגתו בעד פשרה טריטוריאלית.
"אני בטוח כי בהמשך ההיסטוריה היהודית אנו נשלוט בכל ארץ ישראל, על שתי גדותיה", הוא אמר לנו. "אך בשלב זה של ההיסטוריה שלנו איננו יכולים לשלוט אפילו על כל החלק המערבי, בגלל הבעיה הדמוגרפית". גם כאשר הייתה הסכמה להסתפקות בחלק מהארץ, היא הייתה לשעה ונעשתה מאונס. כאשר קרע הספר הלבן ב־1922 את עבר הירדן המזרחי, זעק וייצמן כנגד "קריעת ארץ ישראל לגזרים". ראש הממשלה ה"יוני" ביותר שהיה כאן, משה שרת, אמר כי "חלק מגופנו נקטע".
שר המשפטים ממפא"י הודיע בכנסת ב־1967: "צה"ל שחרר מעול זרים חלקים ניכרים מארץ ישראל". ידעו השר יעקב שמשון שפירא וכל חבריו בכנסת כי רק חלקים שוחררו. השר הוסיף ונימק את החוק שהציע להחלת המשפט על כל חלקי הארץ: "אי לזאת ראתה הממשלה צורך להציע לכנסת… כי המשפט, השיפוט והמינהל של המדינה, יחולו בכל שטח מארץ ישראל, אשר הממשלה תקבע בצו".
אבל היו גם נקודות שפל. אחרי החלטת סן רמו התקבלה החלטה 181 של האו"ם ביום כ"ט בנובמבר 1947 על הקמת מדינה יהודית. בהחלטה נקבע כי גבולותיה יכללו רק חלק קטן מארץ ישראל, ולצדה תוקם מדינה ערבית בארץ ישראל המערבית, וירושלים תהיה בינלאומית. היישוב העברי קיבל את ההחלטה. האין משמעות הדבר שהאבות המייסדים הסכימו מרצונם ל"פתרון" שתי המדינות? האם לא הסכימו לחלק את ארצנו?
טענות שטחיות ומופרכות מעין אלו מועלות בידי גורמים מהשמאל הקיצוני, אך דברי בן גוריון, בדיון פנימי במועצת העם בה' באייר תש"ח על נוסח ההכרזה, מזימים את הטענה. "בעניין הגבולות", אמר, "לא הכל מחייב אותנו, ואנחנו השארנו את העניין הזה פתוח. לא אמרנו 'לא הגבולות של האו"ם'; גם לא אמרנו ההיפך מזה. השארנו את הדבר הזה פתוח להתפתחות". סמוך לאחר המלחמה הודיע על כך בכנסת: "אין אנו יכולים לראות עוד כל תוקף מוסרי בהחלטות או"מ מ־29 בנובמבר".
ומשפקעה החלטת כ"ט בנובמבר נותרה על מכונה החלטת סן רמו. מכוחה הכריזה אז ממשלת בן גוריון כי ירושלים היא בירת ישראל, ומכוחה הוביל שר המשפטים ממפא"י את החוק להסדרת הרחבת ריבונותנו בארצנו.
הכרה מאוחרת
עמדתן של כל ממשלות ישראל, מבן־גוריון ועד אשכול, אשר איחד את ירושלים והחל את ההתיישבות סמוך לאחר סיום הכיבוש בגדה המערבית, מבוססת על החלטת סן רמו. אולם מדינות רבות בעולם התכחשו לה. כמעט כל השגרירויות, ואף זו של ידידתנו מאמריקה, היו בתל־אביב. הן לא הכירו בירושלים כבירת ישראל. בהתאם לעמדה זו טענו כי ההתיישבות היהודית בשטחי הארץ אשר נכבשו מידי מבקשי נפשנו במלחמת השחרור היא "בלתי חוקית".
ועם זאת, חשוב לזכור שהעמדה האמריקאית לא הלינה על "כיבוש" מזרח ירושלים והגדה המערבית, אלא על עצם הקביעה כי ירושלים היא בירת ישראל. הם לא הפנימו כי החלטה 181, על חלוקת הארץ, בטלה ומבוטלת, ודבר סן רמו יקום לעולם.
כל זאת השתנה כידוע לפני זמן לא רב עם העברת השגרירות האמריקנית לירושלים. משמעות המהלך עמוקה ורחבה. ממשל טראמפ קיבל, באיחור של כשבעים שנה, את עמדת ממשלת בן־גוריון כי אין תוקף לתוכנית החלוקה וכי יש תוקף להחלטת סן רמו. המשכה הטבעי של העברת השגרירות האמריקאית לירושלים היה בהודעת הממשל "לא ניתן לקבוע כי ההתיישבות היהודית ביו"ש איננה חוקית". ובעקבות ארה"ב, העבירו מדינות אחרות את השגרירות שלהן לבירה.
החוק הישראלי קובע כי יום העצמאות חל בשלושה, בארבעה, בחמישה ובשישה באייר, לא פחות ולא יותר. בחוק נכתב כי יום העצמאות "יוחג מדי שנה בשנה כחג המדינה". החג נקבע באחת מתחנותיה של גאולת ישראל, לקראת שבת ו' באייר תש"ח שבה עזב הצבא הבריטי והוכרזה מדינה יהודית בארץ ישראל, לפני שבעים ושתיים שנה.
התחנה הראשונה הייתה כאמור בשבת ו' באייר לפני מאה שנה בסן רמו, שבה ניתן "הצו אשר ארץ ישראל תהיה לעם ישראל". צו זה אשרר את חובתנו וזכותנו ליישב את ארצנו ולהרחיב את ריבונותנו בה, והוא אשר היום מחייב אותנו להמשיך וליישם את כולו, ולהבהיר כלפי עם ועולם כי לנו ארץ זו. לא שבעים ושתיים שנה מלאו לבית היהודי, אלא מאה שנה. ההלל שאנו אומרים הוא המשך לזה שנאמר בבית הכנסת רבן יוחנן בן זכאי על החלטת סן רמו. ההחלטה צריכה להיות אבן הפינה לטקסי חגה של המדינה, חגיגת זכותו וחובתו של העם היהודי לארץ ישראל.
