לפני למעלה משלוש שנים הלך לעולמו אחד מגדולי הסופרים של "דור בארץ", דור מלחמת השחרור, הסופר חנוך ברטוב. לפני תשע שנים התוודעתי לברטוב בנסיבות מרתקות. זאב מנדל, שנהרג בקרבות הקסטל במלחמת השחרור, היה בן דוד שני של אבי. במשך 63 שנים היה זאב בחזקת חלל שמקום קבורתו לא נודע, ואז, לאחר מאמץ שקדני וממושך, איתרה היחידה לאיתור נעדרים את מקום קבורתו. בחלקת חללי הקסטל בהר הרצל בירושלים קבורים 37 חללים. 34 מהם זוהו ושמותיהם היו חקוקים על מצבותיהם, ואילו שלושה אחרים היו קבורים כ"אלמונים". היחידה לאיתור נעדרים הגיעה למסקנה הנחרצת בדבר זהותם של שלושת האלמונים, ביניהם זאב מנדל.
זאב, שהתנדב לחטיבת עציוני חודשים ספורים לאחר שהשתחרר ממחנה המעצר בקפריסין, לשם הגיע באוניית המעפילים "כנסת ישראל", נצר אחרון למשפחתו שנשמדה בשואה, נהרג במחצבה שליד הקסטל לאחר התנפלות של מאות פורעים ערבים על המחצבה. מפקד הפלוגה, נחום שושני, יצא אחר הצהרים בראש כוח כדי לאתרו. הכוח התקבל במטחי יריות כבדים, ואלה אילצו את שושני להורות לכוח לסגת תוך שהוא נשאר לחפות. הנסיגה הייתה למנוסת בהלה. שושני נותר מאחור לבדו ונהרג. גופותיהם של מנדל ושושני נגררו על ידי הערבים לעין כרם ונטמנו שם.
כעבור פרק זמן נתפס ערבי שהשתתף בפעולות הללו והוא הוליך את החוקרים למקום הטמנתם. השניים הועברו לקבר הזמני של חללי הקסטל במעלה החמישה. שושני זוהה על ידי בני משפחתו. מנדל, שהיה "נצר אחרון" למשפחתו שנרצחה כולה בשואה, לא זוהה, ונותר כאמור אלמוני במשך 63 שנים.
כשהצטרפנו למשפחות חללי הקסטל והתחלנו לפקוד מדי שנה את קברו של מנדל פגשנו באחותו של שושני, והיא הפנתה אותנו לספרו של חנוך ברטוב "מתום עד תום", שלא חסך בסופרלטיבים לתאר את דמותו הנערצה של שושני, שהיה חברו לכיתה של ברטוב בבית הספר התיכון "אחד העם" בפתח תקווה.
כבודו האבוד של הדוס
ברטוב נולד במושבה פתח תקווה בשנת 1926, שנה לאחר עלייתם ארצה של הוריו. בגיל חמש עשרה, בעקבות המצוקה הכלכלית בביתו, זנח את לימודיו והחל לעבוד כלוטש יהלומים. בגיל שבע עשרה התנדב לבריגדה היהודית בצבא הבריטי, ובמסגרתה שירת כשלוש שנים. כששב מן הצבא החל בלימודיו באוניברסיטה העברית בהר הצופים בירושלים.
כשפרצה מלחמת השחרור נקרא ברטוב, כמו כל הסטודנטים, אל הדגל, ולחם כמפקד כיתת מקלעים במסגרתה של חטיבת עציוני, החטיבה שאליה נקראו גם זאב מנדל וגם נחום שושני, חברו מהתיכון. באחד מפרקי הספר מספר ברטוב על נסיבות נפילתו של שושני. כשישב עם כיתתו בעמדת ירי בצלעו המזרחית של המנזר הצרפתי, התוודע ברטוב לבחור חרדי בכיתה, שלאחר תשאול קצר התברר שהיה באותה כיתה שבראשה יצא שושני לחלץ את מנדל. מסיפורו עלה שמפקד הכיתה סירב לצאת למשימה ושושני יצא במקומו.
ברטוב התוודע היטב לתפקודו המצוין של הבחור באותו אירוע, אך את זעמו על הכיתה שהשאירה את חברו הטוב לבד במערכה הטיל על ה"דוס הממושקף שאפילו את שמו אינו זוכר". וכדי להשפילו הורה לו: "תישאר כאן בפינת החומה, מאחורי התלולית. תיתן לנו חיפוי אחורי". זמן קצר לאחר מכן בא סגנו של ברטוב ובישר לו שהבחור החרדי נהרג בעמדתו.
לא אכחד. לא אהבתי את הסיפור. לבי תבע את עלבונו של אותו בחור. לא יכולתי להשלים עם העובדה שבספרי ההיסטוריה ייזכר כך הבחור, שלא בצדק.
מסעי אל ברטוב נמשך מ"מתום עד תום" אל "אני לא הצבר המיתולוגי". בין פרקי הספר הזה מצוי פרק המוכתר בשם "מעל פסגת הר הצופים", ובו מגולל ברטוב את סיפוריהם של חבריו הסטודנטים שפתחו איתו את שנת הלימודים תש"ח ונפלו במלחמת השחרור באותה שנה. והנה מצאתי שבקינתו על נחום שושני שב ברטוב וחזר על סיפור נפילתו ועל "הענשתו" של הבחור החרדי. ברטוב כינה במאמר את מעשהו שלו כ"איוולת". הפעם נקב ברטוב בשמו של הבחור: "לוינסון". לא חיכיתי רגע אחד נוסף, אצתי רצתי אל אתר יזכור, יגעתי ומצאתי. שמו של הבחור: נחום זאב לוינזון.
"עם פרוץ מלחמת העצמאות היה מראשוני המתייצבים לשמירה בגזרת שייח'־ג'ראח ובית־מנדלבוים, ועם הקמת היחידה הדתית הראשונה בירושלים התגייס אליה גיוס מלא. הוא הצטיין באומץ־לב ובקנאות", נכתב עליו.
על הקרב שבו נהרג נכתב: "היחידה נאלצה לסגת. כמקלען ידע כי גורל חבריו תלוי בו, ואף כי האויב גילה את מקום הימצאו ומטר כדורים ניתך עליו, נשאר בעמדה לחפות על הנסוגים ובהחזיקו את מקלע ה'בזה' פילח כדור את מוחו ביום י"ב באב תש"ח (17.8.1948)". צלצלתי לברטוב וביקשתי לדבר איתו, אך הוא היה כבר חולה במחלה שממנה לא נרפא. הוא אמר שהוא חולה וביקש לדחות את הפגישה. ועדיין לא מצאתי מנוחה לנפשי עד שעמדתי מול קברו והצדעתי לו.
ביקורת על דור המעבר
שלוש שנותיו של ברטוב בבריגדה, לחימתו בירושלים במלחמת השחרור ולימודיו באוניברסיטה העברית שבהר הצופים בין שתי המלחמות נצרבו עמוק עמוק בנפשו. הם שעיצבו את דמותו והם שפרנסו את אלפי דפי ספריו לאורך עשרות שנות כתיבה. לגיבורי ספריו שמות שונים אבל בחלקם הגדול ספריו אינם אלא אוטוביוגרפיות ובחלקם אינם אמנם אוטוביוגרפיות מדויקות אבל גיבוריהם הם ללא ספק בני דמותו של ברטוב.
ספרו הראשון של ברטוב, "החשבון והנפש", פורסם ב־1953. הוא החל להיכתב כבר בשנת 1951, כשהיה ברטוב בן עשרים וחמש בלבד. אני חייב להודות: שמם של ספרי ברטוב הלך לפניהם ושמעם הגיע לאוזניי כבר לפני עשרות שנים, אך ספרו הראשון של ברטוב היה נסתר מנגד עיניי עד לפני שנים מועטות. כשקראתיו, לא יכולתי שלא להשתאות כיצד הצליח הספר, שמאותו רגע היה בעיניי החשוב ביותר והטוב ביותר של ברטוב, שלא להתגלות לפניי.
מהרגע שפתחתי את הספר לא יכולתי להניחו מידי עד לסיומו. בבת אחת נפרשה לפני תמונתו של הדור הצברי שנשא בעול הצבא הבריטי או הפלמ"ח והקריב את עצמו במלחמת השחרור למען האומה ובניינה, והצלחתי לפתור חידה שהציקה לי שנים רבות: חידת המעבר החד של בני הדור מנכונות מלאה להקרבה אישית, מדבקותו בחזונות ובערכים חברתיים נעלים, אל התמסדותו המהירה, אל הסתערותו לעבר משרות וקריירה, לעבר חיים בורגניים, ואת שברם של אלה שהתקשו להסתגל לכך.
משה, גיבור הספר, שהוא גיבור מלחמת השחרור, אינו יכול לשאת את המעבר הזה, והוא נמלט לפריס, משם הוא יורה את חיציו המורעלים לעבר בני דורו בארץ. משה אינו ברטוב. להיפך. ברטוב חי עוד חמש שנים בקיבוץ השומר הצעיר עין החורש, מנסה לשמר את ערכיה החברתיים של תנועת השומר הצעיר שעל ברכיה גדל. אבל אי אפשר להתעלם מפרטים אוטוביוגרפיים של ברטוב שנשזרו בקורותיו של משה. משה התנדב לבריגדה, למד בהר הצופים והשתתף במלחמת השחרור. אך בעיקר, אחרי כל שנות לימודיו באוניברסיטה, הוא מתגעגע למלטשת היהלומים שבה עבד בנערותו, שאיננה אלא סמל לחיים ערכיים שלא דבק בהם מאומה מהחיים הקרייריסטים, שהשחיתות המוסרית היא כנראה חלק בלתי נפרד מהם.
אין ספק שהשבר הזה, שטלטל את משה, לא חדל להדיר שינה גם מעיניו של ברטוב. הכאב הזה על חזונות ענקיים שהתנפצו אל שגרת מדינה ככל המדינות היה חזק שבעתיים על רקע מלחמת השחרור שכה רבו בה הקרבנות, ועל רקע נכונותו להקריב את חייו על מזבח בניינה של האומה. המרוץ לקריירה קומם אותו עוד יותר בגלל הצביעות שנשזרה בו, שהנציג הטוב ביותר שלה הוא מר האקר, אביה של חברתו של משה, המשמש בתפקיד בכיר בפריס כציר מטעם מדינת ישראל.
"אתה ניסית למכור לי שדווקא בחיים שאתה חי היום אתה מקריב את אושרך האמיתי למען טובת הכלל", מטיח בו משה ודורש את האמת: "שיאמרו גלויות כי מתנהלת מלחמה בין יחידים על מקום שיהלום את כישרונותיהם, את שאפתנותם, את חמדנותם. שלא ידברו על הקרבה אלא יודו במה שבכל מדינה אחרת מקובל כמובן מאליו: שמתנהלת תחרות מתמדת, מלחמת הכול בכל, וכל דנדחף מעלה גבר".
כשאמו שוכבת על ערש דווי והוא סועד אותה נתקף משה בגעגועים לעולם התמימות, שנציגה נאמנה שלו היא אמו. כשהיא הולכת לעולמה, באקט של מרד נגד עולם השקר והצביעות, הוא שב אל מלטשת היהלומים, ובתוך עבודתו במלטשה הוא מגלה אט אט שעולם הטוהר שאליו הוא נושא את נפשו איננו אלא אשליה ילדותית. אין טעם לכלות את ימיו במלטשה. את מלחמתו לתיקון עולם יעשה דווקא בעולם האמיתי של המבוגרים, עולם השקר, המרמה והצביעות, כאדם חופשי. אין ספק: ברטוב תמים דעות עם משה. עזיבתו את קיבוץ עין החורש לאחר חמש שנים ומעברו לתל אביב מעידים על כך כמאה עדים.
שנים מעצבות בבריגדה
קשה להפריז בהשפעה שהייתה לשלוש שנות שירותו של ברטוב בבריגדה על נפשו. השואה היא שעמדה מאחורי החלטת המוסדות הלאומיים לחתור לגיבוש כוח יהודי לוחם במסגרת הצבא הבריטי. חלום השתתפותם של חיילים יהודים־ישראלים בלחימה בנאצים לא חדל לבעור בעצמותיו של היישוב היהודי בארץ ישראל. אבל רק בספטמבר 1944 אישרה הממשלה הבריטית הקמת "חטיבה יהודית מוגברת אשר תשתתף בלחימה", והיא סחפה אלפי צעירים ישראלים שרק חיכו לרגע הזה, מלאי גאווה בסמל החי"ל – מגן דוד צהוב ברקע תכול לבן, שענדו על כתפיהם, ובדגל התנועה הציונית שהתנוסס במרכז המחנה.
בתחילת מארס 1945, ממש לקראת כניעתם של הגרמנים באיטליה בתחילת מאי, נכנסה הבריגדה לחזית המלחמה באיטליה. סיפורה של הבריגדה מסופר בספרו של ברטוב "פצעי בגרות", שיצא לאור עשרים שנה לאחר ההתרחשויות המסופרות בו, מזווית ראייתו של אלישע קרוק, חייל בן תשע עשרה, שאיננו אלא חנוך ברטוב בכבודו ובעצמו. הספר מתמקד בחודשים מאי־יוני 1945, מיום כניעתה של גרמניה בחזית האיטלקית ועד יציאתה של הבריגדה מגרמניה לארצות השפלה. ברטוב כתב בהערות שצורפו לספר כי כתב את הספר "כמי שמשחזר במאוחר, אבל כמראה חיונית מאוד להווה שלו, אולי לעתידו, את 'פצעי הבגרות', שעיצבו את זהותו, מקיימים אותה, מאיימים עליה".
הרבה פצעי בגרות נשא איתו ברטוב משירותו בבריגדה. בראש ובראשונה תסכול עמוק על חלקם הדל במלחמה עצמה. "היו בבריגדה חיילים ששירתו שש שנים בציפייה לזכות להילחם במשמידי עמם. להם – לכולנו, גם ליותר צעירים – היה פרק הלחימה קצר מדי, מאוחר מדי, כואב מדי". אין ספק, תאוות הנקם בערה בחיילי הבריגדה, ובמידה רבה הם ראו בכך את עיקר שליחותם, והנה לא ניתנה להם האפשרות להילחם בנאצים ולנקום במשמידי עמם. כשהם חוצים את גרמניה לאחר הכניעה הם מוצאים עצמם מחפשים אובייקט לנקמה ואינם מוצאים אלא משפחות "נורמטיביות", וחלקם, בהם ברטוב, מתקשים לנקום ב"חפים מפשע".
ברטוב מנסה נואשות לאחות את הקרע בנפשו המתייסרת בין ערכי מוסר יהודי־ישראלי, שעל ברכיהם צמח, לבין שאיפת הנקם, שאין מוצדקת ממנה לאחר השואה. לקראת סופו של הספר הוא מחדד את הדילמה: "אוי לי מרוחי הרפה שאינה יכולה לשפוך דם נקי ולעולם לא תנוח מרתיחתה", אך בסופו של דבר מכריע: "אשרַי שלא טרפתי את נפשי בגרמניה, וזו נותרה מחוצה לי, אהיה אשר אהיה".
באיטליה על גבול אוסטריה, אזור שבו שהתה הבריגדה שבועות ארוכים בטרם אושרה כניסתה לגרמניה – אולי בגלל פחדם של הבריטים מנקמת היהודים בגרמנים – פגש ברטוב את שרידי השואה. המפגש הכה אותו בהלם, והיה ללא ספק מרכיב מרכזי בעיצוב זהותו. מראה האנשים במחנה המעבר של השרידים לתוך איטליה המשוחררת ריתק אותו למקומו ללא יכולת לזוז: "זרות נוראה סגרה אותי מהם כתיל מחושמל… השתדלתי בכל לבי להיות שותף למראות ולרגשות, אבל הזרות לא נשטפה בויסקי ובשירים".
כשפנה לעזוב את המחנה פגש בחבורת נערים והתפתחה ביניהם שיחה. הרבה דברים על עצמו גילו לו הנערים באותו יום: "שמעתי את חייהם וכל אותה שעה ראיתי את חיי. איפה הייתי 19 שנה – אני אוהב, אני שונא, אני משיג, אני ניגף, אני אומלל, אני מאושר, כלומר בסך הכול נאד נפוח מלא מילים ריקות". בסופו של המפגש "הם חיבקו אותי אחד אחד ונשקו על שתי לחיי. לא יכולתי לעצור את דמעותיי".
מאבק ברעה שבדיבות
במרוצת שנותיה של המדינה הלכה והתפתחה תחושה שהשואה לא נכחה בתודעתם של דור הפלמ"ח ו"דור בארץ". בהרצאה שנשא בדצמבר 1991 התקומם ברטוב על "הדיבה הרעה על אדישותנו לשואה… כל האומר שבשנות הארבעים, החמישים והשישים היינו אטומים לשואה, מתכחש לעיקר מהותו של דור שלם בארץ ומוציא עליו – מטמטום, מרשעות או מתוך עיוות פנימי – את הרעה בדיבות".
ברטוב לא התכחש לחומת הזרוּת שחצצה בין בני הישוב לניצולים, זרוּת שנתוודע לה בסיפור המכונן על המפגש עם הנערים הניצולים, ובעיקר עם ניצול שעבד בקרמטוריום. היה זה יותר מזרוּת: "לא קל היה לאהוב אותם… לאהוב אותם יכולתי רק בתנאי אחד שאמרתי לעצמי שוב ושוב: זה אני! זה משפחתי! בניד מקרה אחד יכולתי להיות אני… אבל לצעיר בשנתו התשע עשרה מבוצר בתוך דימוי עצמי כזה, היה קשה מאוד". ברטוב מודה אפוא שהדיבה הזו יש לה בכל זאת על מה להישען. ואף על פי כן, הוא סיכם שהמפגש ההוא הפך אותו ליהודי מתוך בחירה. "כיהודי הייתי לציוני, כציוני – לישראלי, בשום פנים לא בסדר הפוך".
בהמשך למאבקו בסטיגמה המוטבעת על מצח בני דורו בדבר אדישותם לשואה, מתמודד ברטוב בספרו "אני לא הצבר המיתולוגי" עם מיתוס הצבר "המתנכר לעם היהודי הממשי של בין חורבן ביתר ליסוד מקווה ישראל, ומבקש להתחבר ישר להיסטוריה העברית או הכנענית על האדמה הזאת". המיתוס הזה נשען במידה רבה על שורת הפתיחה של ספרו של משה שמיר "פרקי אליק (במו ידיו)": "אליק נולד מן הים". ברטוב דוחה את המיתוס מכול וכול ושנים ארוכות לאחר פרסום ספרו של שמיר הוא שב ומעיין בספר ומגלה לשמחתו כי כבר בעמוד הראשון נדחית השורה הראשונה מכול וכול. "אבא היה אומר 'בחבית מצאנו אותך, שהים פלטה'… והילד היה צועק ומקרטע בגפיו וממחה בכל גרונו עד שחש אבא לפייסו… 'לא, לא, לא – שלנו אתה, שלנו אתה ילד, שלנו אתה'".
וזה מחזיר אותנו לספרו של ברטוב "של מי אתה ילד". אחד משכניו של נחמן, גיבור הספר שאיננו אלא ברטוב, מתגרה בילד וקורא לו "ערבצ'יק". המילה הזו אינה מניחה לו, "וכל כמה שהוא משתדל לרדת לחקר הזיכרון הזה, נותרת אותה שעה של ערב קיצי והשאלה: של מי אתה ילד? של מי?'. 'שלנו אתה גולם, ודאי שלנו', לוחש קולו של אבא באזנו… השאלה הזו נשארה פתוחה וכל התשובות לא סילקוה". אין ספק שהטקסט הזה ושמו של הספר בוודאי נסמכו על ספרו של שמיר. אך בעוד שאצל שמיר שאלת זהותו של הילד פתורה, הרי שאצל ברטוב היא אינה פתורה. אולי היא נפתרה במפגשו עם אותם נערים שרידי שואה במעבר הגבול בין איטליה לאוסטריה.
לא אכחד, כבן לשרידי שואה הושפעתי לא מעט מתחושתם הסובייקטיבית של ניצולי השואה כי ממרומי הדימוי העצמי של נוער בריא בנפשו וגופו היודע להילחם ולהגן על עצמו התקשו "הצברים המיתולוגיים" שאינם אלא "יפי הבלורית והתואר" לקבל את "אבק האדם" אשר הלך "כצאן לטבח", ואני מתקשה להשתחרר מן התחושה הקשה של הריחוק של בני הדור מהעולם היהודי שהושמד באירופה. גם לאחר קריאת כל אות בספריו של ברטוב נראית לי עדיין שאלת הזהות היהודית החילונית בלתי פתורה. ואף על פי כן, הדור הזה ראוי להצדעתנו. הדור הזה הוא "מגש הכסף שעליו לך ניתנה מדינת היהודים".
