נופפו לשלום ל"בית הנייר", שבעונתה הרביעית התנתקה באופן סופי מקרקע המציאות והחלה לרחף לה בין שבילים של עלילה מופרכת, דמויות מוקצנות וחורים שחורים. אם העונה הקודמת ניסתה להעביר מסר חברתי של ממש, עם ביקורת בוטה נגד מוסדות המדינה המושחתים והפיכתם של חבורת השודדים בחליפות האדומות לגיבורי מעמד הפועלים (כולל סצנה בלתי נשכחת של פיזור שטרות כסף באמצעות צפלין להמוני מפגינים), הרי שהמסר היחיד בעונה החדשה הוא הרבה פחות יומרני: תישארו איתנו, לא יהיה פה משעמם.
ובזה היוצרים צודקים: המאוכזבים הרבים של עונה 4 ירטנו כל הדרך, אבל ימשיכו לצפות עד הסצנה האחרונה של הפרק האחרון. אולי זה בזכות הכריזמה של הדמויות (בפרט המרכזיות שבהן, הפרופסור וטוקיו), אולי זה הקצב הסוחף ואולי מציאת החורים בעלילה שהופכת בשלב מסוים לחלק אינהרנטי לחוויית הצפייה – כך או כך, "בית הנייר" היא סדרה כיפית. ומי צריך יותר בימים שבהם כולנו ספונים בבתים, משוועים לפיסת אקשן.
ובכל זאת, צריך לתת את הדעת לשאלת ה"מה נשתנה" בעונה 4 של המגה־להיט הספרדי (וזה הזמן לאזהרת ספוילר למי שטרם צפה). נכון שהעלילה של "בית הנייר" מעולם לא הייתה מהודקת במיוחד. אחרי הכול – מדובר בחבורת שודדים שמצליחים לרוקן את המטבעה המלכותית (עונות 2+1), להימלט בהצלחה ואז לחזור לשוד נוסף, הפעם בבנק הלאומי – המקום המאובטח ביותר במדינה. אלא שהפעם נדמה כי היוצרים אפילו לא מנסים למצוא פתרונות הגיוניים לתסבוכות הקטנות והגדולות שהדמויות נקלעות אליהן. כך למשל, כבר בפרק הראשון הם מבצעים בעצמם ניתוח מסובך להסרת חלק מהריאה המחוררת של אחת השודדות, ניירובי. פציעה שממנה היא מחלימה כמובן בפרק זמן קצר להדהים.
בתפרים גסים לא פחות ניתן להבחין סביב דמותו של ברלין, אחיו של הפרופסור, שנהרג בזמן השוד הראשון. במקום לדבוק בהחלטה האמיצה־אך־מתבקשת לחסל את אחת מדמויות המפתח, הבינו התסריטאים באיחור כי ברלין הייתה דמות פופולרית מכדי ללכת, ובפניית פרסה לא אלגנטית במיוחד החזירו אותה לחיים באמצעות פלאשבקים תכופים וקו עלילה שלפיו היה לו תפקיד מכריע בתכנון ובגיבוש השוד הנוכחי. גם ארתורו, מנהל הבנק המרגיז מהעונות הראשונות, מצא את דרכו חזרה אל לב העלילה והפך לאחת הדמויות המופרכות שלה.
עניין תמוה נוסף הוא העיסוק הבלתי פוסק והמקושקש של הדמויות בחיי האהבה שלהן. נכון, כל סדרה טובה זקוקה לקצת רומנטיקה, וציר מרכזי, חשוב ומעניין לאורך שלוש העונות הראשונות היה מערכת היחסים שנרקמה בין ראקל, מנהלת המו"מ הקשוחה מטעם המשטרה ובין הפרופסור, מנהיג השודדים. אלא שהפעם גם הנושא הזה מטופל באופן מרושל. למי יש זמן להתאהב או להתאכזב, כשהוא באמצע משימת חייו ועלול למות בכל רגע נתון?
בחזרה לחיים האמיתיים: "בלה צ'או", שיר הנושא של חבורת השודדים, הפך להמנון המרפסות הלא־רשמי של ספרד, אחת המדינות שנפגעו באופן הקשה ביותר מנגיף הקורונה (איציאר אוטניו, המגלמת את ראקל/ליסבון, הודיעה כי חלתה). וכך, מסדרה שכמעט ירדה מהאוויר בגלל רייטינג נמוך (לפני שנרכשה על ידי נטפליקס והופצה בעולם), היא הפכה לגאוות העם הספרדי. אז מה אם בדרך היא איבדה קשר עם המציאות – כולנו זקוקים בימים אלה למנה גדושה של אסקפיזם, אפילו אם היא מגיעה מאנשים במסכות.
בית הנייר, נטפליקס
