החנויות סגורות, המפיצים לא מפיצים, אין השקות חגיגיות, אבל האנשים מחפשים נחמה, אולי עדיין, אולי דווקא יותר מתמיד. זהו האור בקצה מנהרת הקורונה של סופרים ומשוררים שאיתרע מזלם וספר הביכורים שלהם יצא לאור בחודש האחרון. גם בימים שכאלה הספרות עדיין רלוונטית, ואולי דווקא בימים שכאלה האנושות זקוקה לה יותר מתמיד.
גם בלי שמגפה עולמית מרחפת בין שיעולי האנשים, חיי המדף של ספרים חדשים בישראל קצרים מאוד, ולכן חששותיהם של הסופרים והמשוררים שהוציאו את כתביהם דווקא בימים אלו לאור גוברים: מה יקרה כעת? האם כשנשוב נלך אל כיכרות השוק, ונפקוד את חנויות הספרים בשנית, אותם ספרים, שכותביהם עמלו עליהם כמה שנים, וקודם לכן התבשלו על אש קטנה כמה שנים נוספות, יישכחו כבר מלב ומדף? אספנו בכתבה הזו שלושה ספרים חדשים שהעיתוי לא האיר להם פנים, אך בכל זאת כדאי לכם להפנות אליהם את המבט.
בודהיזם פינת יהדות
לפני כחודש ראה אור ספר שיריו הראשון של איתן בולוקן, "מנורה בשמש", בהוצאת "אבן חושן" ובעריכת דרור בורשטיין. בולוקן (38) הוא מרצה באוניברסיטת תל אביב בחוג ללימודי אסיה ומתרגם. "עד לצאת הספר פרסמתי חמישה ספרי שירה שתרגמתי מיפנית, בהוצאות שונות, כך שציפיתי מאוד לצאתו של ספר פרי עטי", הוא מספר, "ואז הקורונה הגיעה". הקורונה לא טרפה רק את הקלפים הספרותיים של בולוקן אלא אף הִכתה במסלול חייו האישיים. החתונה עם בת זוגו, שיועדה להתקיים בקרוב, נדחתה.
שירה זנית־בודהיסטית יכולה להיות נקודת עגינה נהדרת לימי הקורונה. בתוך כל עיסת הקורונה־משפחה־עבודה־24/7־אין מנוחה, מצאתי בשיריו של איתן בולוקן איי־שקט. כמה מהם נגעו בי ב"עמוקים של הנפש". בהירות המבט אל מול העולם – על שני ציריו, ציר הזמן וציר המרחב, הברורים כל כך, אך בו בזמן מתעתעים כל כך – מכה בצלילותה. "בספר מופיעים שירים שכתבתי במהלך שנותיי ביפן, ומאז חזרתי לארץ. רובם עוסקים בזיכרונות משם: אנשים שפגשתי, מראות והתנסויות שונות, אבל גם בחיים כאן בישראל של השנים האחרונות".
תחום עיסוקו של בולוקן הוא חקר הדתות. "אני עוסק בדת השוואתית, בעיקר בזיקה שבין סוגיות בהגות היהודית למחשבה הבודהיסטית, בשאלות כמו אילו עקרונות ורעיונות מקיימים ביניהם דיאלוג בתוך הדתות המאוד שונות, שמתגלות בכל זאת כבעלות היבטים דומים? באופן טבעי, השאלות האלו והעיסוק שלי בחקר הדתות משתקפים גם בשירים שלי. אי אפשר לחמוק מהחומרים שאני עסוק בהם. מעבר להשראה שהם מעוררים בי, הם גורמים לחשוב על המקום שבו אני גר כעת, שאיננו יפן. חזרתי לפה כי רציתי לחזור הביתה. השירה מאז ומעולם הייתה, ועודנה, גשר יעיל למעבר בין עולמות שונים".
ואכן, בספר שיריו של בולוקן המפגש הבין־תרבותי מורגש מאוד: שיטוט בין ימים נוראים, גניזה בחצר בית הכנסת, שיר בעקבות תהילים מזמור קד והסתר פנים, והתפילה אולי הכי דתית בעומקה שקראתי: "היזכרותך היא כן, אך זו אינה תפילה אתם אומרים…", לבין ההקשבה וההתבוננות הבודהיסטית, הטבע המשתנה, הרגעים החמקמקים שנלכדים במבט, ולשורות שובות (ומשיבות) נפש כמו "כיצד החדר נדיב לכל מה שהינו חדר".
"זן־בודהיזם ביפן היה הנושא של הדוקטורט שלי, שנכתב באנגלית. כשהבנתי שיש בידיי את הכלי הזה של התרגום, שאלתי את עצמי למה לתרגם את השירים מיפנית לאנגלית? הרי אין אותם בעברית. אני רואה בזה שליחות. אני חי בעברית. התודעה שלי חיה בעברית, אז אני מתרגם מיפנית לעברית".
מה תרגום שירה לימד אותך על כתיבת שירה?
"כשאתה רואה את המרחק בין המקור ביפנית לעברית של ימינו, אתה מבין את היומרה האינסופית וההיבריס של להביא את זה לעברית. איפשהו זה באמת בלתי אפשרי, גם אם אתה מתרגם מחונן. אבל דווקא המרחק הזה והבנת כישלונו של כל תרגום שחררו אצלי משהו בשירה. אני לא חושב ששירה צריכה להיות מין מסקנה רהוטה של תחושותיי עכשיו. יש משהו עמוק ורחוק ופתוח, לפחות בשירה שאני מנסה לכתוב, ולכן התרגום עשה לי עבודה גדולה בלהעריך את העמימות הזו. מנגד, אוסיף ואומר ששירה לא חייבת להיות אבסטרקטית. איך כותבים משהו שהוא גם קונקרטי וגם עמום? פה מתחילה להישאל השאלה הגדולה של השירה".
מלכתחילה שירה היא לא עסק מסחרי. "אחדים אוהבים שירה", כמאמר השיר. כמה הקורונה היא משמעותית בזירת השירה?
"כשאתה מוציא ספר שירה, אתה יודע שרוב הסיכויים נגדך, זה סיזיפי לגמרי, אבל עכשיו עם הקורונה, גזר הדין ניתן. הספר לא יזוז. אי אפשר לשנע את הספרים, כך שמבחינה לוגיסטית הקורונה פגעה בסיכויים הקטנים שהיו. מצד שני, יש פה הזדמנות כי אנשים מחפשים טיפת מים שתחיה אותם.
"כמי שעוסק בשירה וכותב שירה, אני מכיר את הפוטנציאל שלה להעלות אנחת רווחה, ואולי עכשיו זה יורגש יותר. שיר יכול לרגע אחד לגרום לאנחת רווחה. היומיום הוא הרבה יותר אפור, ובגלל שאנשים יותר בבית, וזו תקופה של קושי, יש צמא דווקא לספרות. מעבר לכך, בימים קשים ועמוסי חרדה, שירה יכולה לעורר בנו השראה. כלומר להזכיר לנו את כל מה שהאקטואליה, בשיטפונה המתמיד, משכיחה".
אולי זו יכולה דווקא להיות זמנה של השירה, שבה יש אנשים שיבקשו לצרוך מנה גדולה יותר שלה?
"קשה להגיד. אני כן יכול להסכים ששירה יכולה לפנות לרבים יותר בימים האלו בגלל שאין בשיר את אותה מחויבות רצינית שנדרשת לצליחת פרוזה. שירה יכולה לשמש הפוגה והרהור ולו לרגע".
אומרים שבכל משבר יש סיכוי להזדמנות, אתה מזהה את ההזדמנות הזו בשדה הספרות?
"אולי לעסקי הספרות זו תקופה קשה, אבל לספרות עצמה כצורך, כמים חיים, זה בדיוק להיפך. אנשים ימצאו את דרכם אליה. בין ספרות לשם עצמה לבין ההתרחשות הכלכלית של העולם הזה, תמיד יש פער. העולם הספרותי יחטוף, אין לי ספק בזה. 'תולעת ספרים' במאז"ה נסגרה למשל, ואני צופה שאנחנו עוד נחזה בהשלכות נוספות. מצד שני בעיתות משבר ומצוקה, במיוחד במלחמה, מגפה, חולי, אנשים רוצים פסוק אחד, שיר אחד. אני לא חושב שהשירה תאבד את ערכה, להיפך".
הגיע הזמן שלו לצאת
כל משימה שדורשת ריכוז קשה עבורי בימי הקורונה. אולי גם אצלכם הראש לא מונח במקום הנכון, ככה שגם אם שפר עליכם גורלכם ויש לכם פתאום קצת זמן להקדיש לקריאה, אף אחד לא מבטיח שכל ניסיון קריאה יוכתר כהצלחה מסחררת. אבל את שני ספרי הביכורים של שתי סופרות, ליאורה רוזנפלד־סופר ונועה גוטר־שגיא, שתיהן בנות אותו גיל (48), שהפציעו בשמי הספרות הישראלית דווקא בימי הקורונה, לא רציתי לעזוב. אלו שני ספרים שונים מאוד, אולם משותפת להם בשלות מחד ורעננות מאידך, ובשניהם יש קול ספרותי מאוד ברור, ממש מהרגעים הראשונים של הקריאה.
"גם בשנים שלא כתבתי, כתבתי", מספרת רוזנפלד־סופר, שספר הביכורים שלה "תפוזי דם" יצא לאור ב־15 למארס. "זה היה בול בתאריך שהסגר התחיל", היא אומרת וצוחקת: "יש לי חברה שתמיד אומרת שיש לי מזל של חתול דרוס. מעניין למה היא מתכוונת. "בשבוע הראשון עוד היו חנויות ספרים פתוחות, אלו שלא ממוקמות בקניונים, אז יצא לי ללכת לחנויות ולראות אותו, אבל אחר כך הכול נעצר".
"תפוזי דם" הוא רומן התבגרות שמתאר את התבגרותה של נעה, המושבניקית שמגיל 19 התייתמה משני הוריה. הוא נע בין תחנות חייה – בסיסים צבאיים שבהם היא משרתת כמש"קית ת"ש, תל־אביב ופריז. התפאורה משתנה, הבור השחור לא. למרות הגמלוניות וה"אחרות" שלה, ואולי בגללן, נעה, ממש מהעמודים הראשונים של הספר, מתגנבת פנימה לליבו של הקורא. החברות בינה לבין איה, החברה הטובה מהמושב, שגם משפחתה חוותה שכול, מניעה אותה להתחקות אחרי לוז החיים שלה, הגם שהיא עושה את זה באותה "גמלוניות". בסוף היא לומדת דבר או שניים.
רוזנפלד־סופר כותבת הרבה שנים כפרילנסרית ב"לאישה" ומתפרנסת מעבודות עריכה, ואף על פי "שהחלום לכתוב כל הזמן היה שם ופעפע מתחת לפני השטח", החיים קרו, הגיעו שלושה ילדים, ביניהם ילד בעל צרכים מיוחדים, ולכן לקח לה זמן להפציע. "החיים עמדו ביני לבין המימוש של הכתיבה, אבל הכתיבה תמיד הייתה הייעוד שלי, סליחה על המילה הגדולה הזו.
"לפני כשלוש שנים החלטתי שאני חייבת לחזור לכתיבה בצורה מסודרת ונרשמתי לסדנת כתיבה של אשכול נבו ואורית גידלי. למרות שלא הגעתי ממקום של מתחילים, היה לי ברור שלא אצליח למשמע את עצמי בלי מסגרת טובה ומחייבת שתעניק השראה. ובאמת במהלך התקופה הזו של הלימודים כתבתי את רוב הספר. אבל הספר נכתב המון שנים בראש. ידעתי המון שנים את הקווים הכלליים של הסיפור. ידעתי שבמרכזו יעמדו בחורה צעירה מאוד שחווה אובדן גדול והיחסים שלה עם החברה הכי טובה שלה. ידעתי שיקראו לספר 'תפוזי דם'. כל זה היה קיים הרבה שנים, הנפח של הסיפור נוצר בסדנה".
מה מרגישה סופרת שחיכתה כל כך הרבה שנים לרגע הזה של היציאה לאור, כשצל הקורונה מעיב עליו?
"זה מורכב כי זה ברור שזה לא החלום של אף סופר שבימים שבהם הוא מוציא ספר תהיה מגפה עולמית וכל חנויות הספרים יהיו סגורות. ברור שזה מבאס ומעורר חששות. אבל מההתחלה, לא ממקום רוחני (במלעיל), הייתה לי הרגשה ש'איט איז וואט איט איז'. הספר בחוץ, זה כמו תינוק שיוצא החוצה, לא שואלים 'אוי, למה נולדת עכשיו ולא בתקופה אחרת?'. התקווה שלי שהוא רק התחיל את המסע, שזה לא הסוף של שום דבר, שהחנויות ייפתחו בקרוב ושהמשך המסע שלו יהיה על דרך סלולה יותר".
אילו תגובות את מקבלת בכל זאת?
"אני יודעת שהמון אנשים הזמינו את הספר דרך הרשת. הספר זמין בכל האתרים ומגיע עם שליח עד הבית, ולכן אני כן מקבלת תגובות חמות, ומקבלת הודעות: 'הספר נתן לי שעתיים של אסקפיזם ובריחה מהמצב'. הייתה ביקורת מאוד חמה על הספר ב'מעריב', וגם מספר בלוגריות התייחסו אליו. אני מקווה שזה ימשיך ככה.
"קראתי ריאיון עם מנכ"ל 'צומת ספרים'. הוא אמר שהתחרות היא בין נטפליקס לספרים. אנשים בבית ומחפשים דרכים לבילוי ולהפיג את השעמום, וספרים באמת מספקים אפשרות לאסקפיזם בצורה משמעותית. ובאמת, מי שאין לו ילדים קטנים ועתותיו בידיו, יכול לקרוא יותר. ודבר נוסף – יש גם את המעבר לקריאה בפורמט דיגיטלי: חבר של ההורים שלי מהקיבוץ שבו גדלתי, איש מאוד נחמד בן 80 פלוס שקורא המון ונורא רצה לקנות את הספר, קנה ספר דיגיטלי בפעם ראשונה.
"אני באמת מרגישה שזה הגורל של הספר הזה – זה הזמן שלו לצאת והדרך שהוא צריך לעשות בעולם הזה, על היתרונות והחסרונות שלה, ובמובן הזה יש לי שקט, תחושה של ביטחון. לא שאני מקווה שיהיה נגיף או מגפה עולמית בספר הבא שלי", מסכמת רוזנפלד־סופר.
חוויה של משהו שהתרסק
אל "דברים נעלמים", ספרה המצוין של נועה גוטר־שגיא, נחטפתי בלי לדעת לאן אני נכנסת.
יום שישי אחר הצהריים, ומיכה נוהג מהקריות לתל אביב. פתאום נפתחת הדלת, ואל הרכב מתפרץ צעיר חמוש באקדח. הוא חוטף אותו אל יעד לא ידוע. רגעי האימה והפחד הופכים במהירות לניסיון קדחתני של מיכה ושל הקורא לפענח ולהבין מה האיש הזר הזה רוצה ממנו, לאן הוא חוטף אותו ומה יעשה בו.
את ההקדמה שכתובה בגב הספר לא קראתי, כי הימים ימי קורונה ואני קוראת את הספרים בקובצי PDF שקיבלתי מהוצאת הספרים. אבל כמו שאני נחטפתי אל הסיפור, ככה גם גוטר־שגיא נחטפה אליו, מכיוון שהוא מבוסס על סיפור אמיתי, וגוטר־שגיא מתארת שהיא "אף פעם לא קוראת ספרים שמפחידים אותי או שיש בהם אלימות. אין לי טלוויזיה, לא רואה סרטים. אלימות מאוד מפחידה אותי".
ובכל זאת כתבת סיפור על חטיפה.
"שמעתי את הסיפור עצמו, את נסיבות ההתחלה – גבר נוסע וחוטף אותו מישהו ואיך הסיפור נגמר. האינטנסיביות המאוד גדולה שהם שהו בה, הפוטנציאל לערבות הדדית בין השניים והקשר שנוצר ביניהם ריתקו אותי. וכשישבתי לכתוב את זה חשבתי שצריכה להיות אלימות או ממד של לפחד כי אחרת מיכה לא ייסע לאן שאומרים לו. זה היה מוזר אבל יצא ממני משהו בלשון זכר, עם שפה אלימה, שיש בה קללות באופן שמכווץ אותי לקרוא אותן בכל פעם מחדש, כי זה כל כך זר לי. כשחברות שלי מתחילות לקרוא את הספר אני אומרת להן שלא יתביישו אם הן לא אוהבות את הספר כי אני לא חושבת שאני הייתי קוראת אותו".
גוטר־שגיא היא עובדת סוציאלית "חדורת אהבה למקצוע", כלשונה, מטפלת פרטנית וזוגית, ואם לשניים. ירושלמית במקור, כיום גרה בעמק חפר. "תמיד אהבתי לקרוא. תמיד מאוד אהבתי לכתוב. אבל לא למדתי ספרות אף פעם. בסביבות שנת 99' כששמעתי את הסיפור הזה, שמאוד טלטל אותי מכל מיני סיבות, חלקן גם אישיות, הוא לא הניח לי".
הספר מחולק לשלושה חלקים, וכל אחד מהחלקים מתרחש בנסיעה. החלק הראשון מסופר מנקודת מבט גברית, החלק השני מסופר מנקודת מבט של אישה, והשלישי מנקודת מבטה של אישה צעירה. כל הדמויות קשורות לסיפור, אבל לכל אחד מהדוברים יש אישיות מאוד שונה ובהתאם לכך הם מביאים דברים מאוד שונים.
"החלק הראשון כולו נכתב ב־99', אבל מאז לא הצלחתי להתקדם איתו הלאה כי זה הפחיד אותי כל כך. בשנת 2003 הלכתי לסדנת כתיבה של יעל הדיה והיא אמרה לי 'אין לי מה ללמד אותך. זה כתוב מעולה, פשוט תסיימי אותו', אבל לא הצלחתי. לפני שלוש שנים עמדתי ברמזור ופתאום הבנתי שאני בעצם יכולה להמשיך את הספר באמצעות קול אחר, לא מהקול של שני הגברים, שהוא לא פשוט לי. התיישבתי לכתוב ותוך שלושה חודשים כתבתי את הפרקים הנוספים. שלחתי להוצאות ונורא התרגשתי כשקיבלתי תשובות. 'עם עובד' הצמידו לי עורכת מדהימה, יפעת מל, והשנה שעבדתי איתה הייתה מרתקת. עשינו טיפול נפשי מעמיק לכל אחת מהדמויות, אני לא יודעת אם זו הדרך שהיא עובדת תמיד, אבל אני ישבתי וכתבתי לעצמי את כל קורות חייה של כל אחת מהדמויות מלידה.
"נורא שמחתי והתרגשתי לקראת היציאה לאור של הספר, ואני נורא שלמה איתו. אני מרגישה שהוא טוב, אבל 3־4 ימים אחרי שהוא יצא הכול נסגר. ההוצאה נסגרה, כל החנויות נסגרו, תחושה מאוד מוזרה. מצד אחד זה נותן לי זמן לעכל את המעבר למצב של הפוזיציה החדשה. ומצד שני, קצת חוויה של משהו שמתרסק.
"ההדים והביקורת מאוד טובים מכל כיוון, אנשים שואלים איפה אפשר להשיג את הספר. ולי אישית יש סטוק של ספרים בבית ואני נוסעת בארץ כל זמן שמותר, ומחלקת ספרים כמו רוכלת. חוויה מעניינת. ולמרות כל הבלגן, אני עדיין מחזיקה הרבה תקווה שהספר עוד יעשה לו את המקום וההד שלו.
"הספר נגמר בכך שאני שואלת אם מישהו מכיר את האנשים שהסיפור הזה קרה להם כי זה באמת קרה. השארתי כתובת מייל והלב שלי מתהפך מציפייה, אבל האופן שבו הספר יוצא לאור עכשיו הוא כל כך מינורי. יש לי חששות ורגשות מעורבים: יש לי משאלה שיענו לי ויש לי משאלה שלא יענו לי, כי זה מפחיד אותי קצת שכתבתי סיפור שלם על אנשים שאני לא יודעת מי הם אבל הדבר הזה קרה להם. הסיפור הזה שייך למישהו ולא יכולתי לתת את הקרדיט".
והספר הבא כבר באופק?
"בתגובות כולם שואלים 'מה עם הספר הבא?'. אנשים חסרי סבלנות! יש כבר ספר נוסף בראש והייתי רוצה לשבת עליו, אבל רגע, אני צריכה זמן להתרגל לכל זה".
