כך נראית העיירה שלי
אריאל הורוביץ
מבין הספרים הרבים שראו אור אחרי מותו של עגנון, בעריכתה המסורה והקפדנית של בתו, אמונה ירון, נדמה שהפופולרי ביותר הוא "שירה". אך מופלא לא פחות מסיפור יחסיהם הסבוכים של מנפרד הרבסט והאחות שירה הוא "עיר ומלואה", מצבת הזיכרון שהעמיד חתן פרס נובל לספרות לעיירתו החרבה, בוצ'אץ'. בספר הזה, על מאות עמודיו, משרטט עגנון דיוקן אורבני קרוב ואינטימי – פותח במיפוי ראשוני של המרחב הגליצאי שבו גדל, ומשם עובר לעלילות סוערות ולדרמות שרוחשות מתחת לחזות השקטה והמנומנמת של העיירה. בוצ'אץ' לעגנון היא מה שהייתה מקונדו לגבריאל גרסיה מארקס: אוצר בלתי נדלה של סיפורים, שמעל כולם מרחף, בספר הזה, סופה הטרגי והידוע מראש של העיירה בימי השואה. ב"עיר ומלואה" גם מתגלה, לפרקים, עגנון נועז, פרוע ורדיקלי יותר מהמוכר. חוויה.
עיר ומלואה
ש"י עגנון / שוקן / 724 עמ'
געגוע לזקני חאלב
גדי איידלהייט
כאשר יצא לאור ספרו של הרב סבתו, גבות רבות הורמו בתמיהה מה לרב בישראל ולספרי פרוזה. לאחר הקריאה הן נשארו מורמות, בשל איכות הכתיבה והלשון הייחודית שחשבנו שכבר אבדה מן הספרות העברית. שני עשורים לאחר אותה מהפכה ספרי פרוזה של רבנים הם עניין נפוץ יותר, אולם ספריו של הרב סבתו הם עדיין מדור העומד בפני עצמו. כדאי מאוד לחזור לספרו הראשון, ספר המביע געגוע לקהילה היהודית של חאלב שנעקרה והתפזרה בעולם. בנובלה ושני סיפורים קצרים נפרסים תולדות הקהילה ואנשיה, כשהסופר מצליח להחיות את העיר, שבה לא ביקר מעולם, רק על סמך סיפוריהם של זקניו שאותם שמע בילדותו. געגועיו של הרב סבתו יפעמו בלב כל קורא ויגרמו לו עצמו להתגעגע לקהילות סביו שלו, בעולמות שחרבו ואינם.
אמת מארץ תצמח
חיים סבתו / ספרי עליית הגג 1997
מדובבת דרמות תנ"כיות
צור ארליך
האם שנתיים מספיקות להפוך ספר לאחד מן "הטובים והישנים"? לא בטוח, אבל בואו נעשה את ההנחה הזאת לטוב, מצוין, נפלא – הנוטל את הישן מכול, ולא כופה עליו את החדש כי אם חושף את יושנו ביתר עוז. גַיִל הראבן, בהשראה ברורה של אמה הסופרת המנוחה שולמית הראבן, פוגשת דמויות מרחבי המקרא ומנסה לקרוא את קורותיהן מתוך עיניהן. וכך היא מדובבת דרמות שכמו חיכו רק לה, גנוזות בתיבת סגנונו החסכני של המקרא, מחכות שלושת אלפים שנה ליד שתרטיט את מיתרן הדומם. המיניאטורות היפהפיות של הראבן נעות בין הפרשנות המתבקשת, התלויה בכך שנואיל להתבונן בסיפורים מעיניהן של דמויות צדדיות, כגון ההתרחשויות בביתו של עובד־אדום כשארון האלוהים חנה בביתו – לבין הפרשנות הפסיכולוגית המגייסת את הפנטזיה כדי להסביר את הבלתי־נתפס, בסיפור העקדה. ואלו ואלו דברי אומנות חיים.
מיניאטורות מקראיות
גיל הראבן / מוסד ביאליק 2018
משהו לחיות למענו
חבצלת פרבר
כבר בצעירותו התעניין הפסיכיאטר היהודי ויקטור פראנקל בשאלה האם היות החיים בני חלוף פוגע במשמעות שלהם עבורנו. תשובתו השלילית הובילה אותו ללמוד רפואה ופסיכיאטריה, אך מהלך חייו נקטע ב־1942, כשנשלח עם רעייתו והוריו לטרזיינשטדט ומשם לאושוויץ. פראנקל פיתח את גישתו הפסיכותרפית ברוח משפטו המפורסם של ניטשה: "מי שיש לו איזה למה שלמענו יחיה, יוכל לשאת כמעט כל איך…". ציטוט, שכמו כותרת הספר, ממצה את תורתו על רגל אחת. תפיסתו וסמכותו כפסיכולוג־הוגה וכמטפל מקורן בניסיונו האישי ובדבקותו בחיים בימים שחווה את הנוראות שבחוויות. ולכן, כמתבקש, כולל החלק הראשון של הספר את עדותו של פראנקל על שהותו במחנות הריכוז, שם נבנתה "תיאוריית המשמעות" שלו ובחלק השני מוצגים "מושגי יסוד של הלוגותרפיה". מומלץ לכל מי שסובל בימי מגפה אלה ומחפש תשובות ולכל מי שיכול לשים יד על עותק משומש של רב־המכר הוותיק הזה.
האדם מחפש משמעות: מבוא ללוגותרפיה
ויקטור פראנקל / תרגום: חיים איזק / דביר 1970
כרכי רעיונות
עמיחי שלו
אם יש משהו שמעט איבדנו בספרות במאה ה־21, ואולי עוד הרבה קודם לכן, הוא המושג "רומן רעיונות". התפיסה התרבותית כיום היא כי אם יש לך אי אילו אידיאות, בתום עידן האידיאולוגיות הגדולות, אנא הטמע אותן בהתנהלות הגיבור, ואל תיתן להן לרגע להסיט את העיקר מהחזית הדרמטית, העלילתית. שני הכרכים של הספר עושים בדיוק ההיפך; אמנם יש קו עלילתי מסוים, המעמיד במרכז את אולריך, אינטלקטואל וינאי מבריק, שנוטל שנת חופשה מהחיים כדי להחליט מהם החיים הראויים לו כאדם, אך "הסיפור" של אולריך הוא בעצם סיפור אידיאי גדול יותר, של החברה האוסטרו־הונגרית, ובעצם של האדם המודרני בכלל. באמצעות כתיבה מרוממת ורגעי תיאור מאלפים, יחד עם ניסיון שיטתי לפרק את המכניזם של המודרניזציה ההולכת ומתעצמת, מוסיל העמיד את אחד הרומנים הייחודיים בתולדות הספרות. צלילה לתוכו היא מסע המצריך זמן וקשב מסוג אחר, בדומה להאזנה לסימפוניה.
האיש בלא תכונות (2 כרכים)
רוברט מוסיל / מגרמנית: אברהם כרמל / שוקן 1988
זה שאין להזכיר את שמו
בכל סרלואי
בימים של חוסר ודאות, אין כמו הנחמה במוכר והאהוב. במקרה הזה מדובר בעלילותיו של יתום מאוד לא אהוב, שהפך לקוסם המוכר והאהוב בכל הזמנים – הארי פוטר. לטובת מי שחי בבידוד בשני העשורים האחרונים, נספר בקצרה כי מדובר בספרות פנטזיה. הארי הוא נער שלא ידע שהוא קוסם, ההולך לבית הספר לכישוף ולקוסמות הוגוורטס, ומגלה שמוטל עליו להציל את העולם מידי המכשף הרשע בכל הזמנים, זה שאין להזכיר את שמו. אחת ההוכחות לכך שספר הוא טוב באמת היא בכך שהילדים שלנו נהנים ממנו לא פחות מאיתנו: בתי בת האחת־עשרה סיימה את הסדרה יותר מפעם אחת, ולמשך תקופה ארוכה לא עסקה כמעט בשום ספר אחר. מיד כשהחל הסגר התקשרה אליה חברה: "אפשר לשאול ממך את הארי פוטר השני"?
סדרת הארי פוטר
ג'יי קיי רולינג / מאנגלית: גילי בר־הלל / ספרי עליית הגג וידיעות ספרים 2007־1997
מילים חותכות
שמואל פאוסט
כשדויד גרוסמן חתם על ספרו החדש ביריד הספר העברי בירושלים, ניגשתי אליו בהיסוס ובהתרגשות להודות לו על הספר. ספר שהוא כל כך אינטימי וחושף רגישות (וחוסר רגישות) והרהורים על דימוי עצמי וגבריות וזוגיות ואנושיות וחולשות ומשפחתיות, כתוב במילים כל כך מדויקות ומהפנטות, שאי אפשר שלא לחוש שחלק מהן הוא פשוט ביטוי מרהיב לתחושות ולחוויות שלך, הקורא. יאיר, המספר, או בעצם כותב המכתבים, שהם הטקסט של הספר, רואה אישה זרה מכונסת בעצמה ומציע לה, במכתב, קשר מילים בלבד. הוא מרגיש שקיומו תלוי בכך. היא מסכימה. רק מכתביו שלו אליה מופיעים בספר וחושפים את מערומיו ומעמקיו הנפשיים. לא קראתי אותו שוב מאז יצא, אבל נדמה לי שצעירות שהייתה בי היא שנקסמה מהמילוליות המושלמת ומהחשיפה המוחלטת, החותרת לכנות ול"אמת" עירומה בכל מחיר. ואולי היום מידת הזדהותי הייתה שונה. ועדיין, מדובר בהישג ספרותי ופסיכולוגי.
שתהיי לי הסכין
דויד גרוסמן / הספריה החדשה 1998