הטראומה המקצועית שעמליה דואק סוחבת איתה עד היום קרתה כשהייתה בת 13. "הגעתי לאולפני הרצליה כדי להגיש את התוכנית 'חמש וחצי' בערוץ הילדים", היא משחזרת, "היו בה תמיד שני מגישים, צעיר ומבוגר, וחילקו בינינו את הטקסטים. באותו יום הייתה אווירה מאוד נינוחה במסדרון, דיברתי וצחקתי עם כל מי שהיה שם, ואני זוכרת שעורך המשנה הפציר בי לעבור על הטקסט. די נפנפתי אותו ואמרתי שיהיה בסדר. נכנסתי לשידור חי בלי לעבור קודם על הטקסט. אני מתחילה להקריא פתיח של כתבה, והמילים מתבלבלות לי. לא הבנתי את התחביר, לא הייתי מודעת להקשר, ובקיצור, לא הכרתי את החומר. המגיש המבוגר עזר לי לסיים את הקטע, הפנו לכתבה, ואני ממש זוכרת את עצמי עם דופק גבוה, תחושת לחץ כללית והרגשה של סוף העולם. זה עד כדי כך היה טראומטי שמעולם לא צפיתי מאז בשידור חוזר של הקטע הזה. אני די בטוחה שאם אראה את זה עכשיו, בדיעבד יתגלה שלא היה מדובר באסון כל כך גדול, אבל אצלי האירוע התקבע כזוועה. מה שאכל אותי הוא בעיקר שהבנתי לאחר מכן עד כמה יכולתי למנוע את זה בקלות, אם רק הייתי מקדישה דקה לקרוא את החומר. זה גמר אותי".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ליברמן חשף את הוואקום השלטוני בשמאל
– "אין פה מערכת שמאלנית שאני צריכה להתנצל בפניה"
– הסדרה המצרית שהובילה לפיגוע בסיני
את נמצאת בתחום מגיל צעיר מאוד, ולפחות היום על המסך נראה שאת מלאת ביטחון.
"ערוץ הילדים היה בעבר קצת כמו הערוץ הראשון – כולם ראו אותו. בזמן אמת לקח לי הרבה זמן להבין שאת מה שעשיתי באולפן הקטן שבו כמה אנשים, כל הילדים בכיתה ראו. רק כשהתחילו לזהות אותי ברחוב עשיתי את החיבור, עד אז זה היה מבחינתי כמו איזו חוג כיפי שבאים אליו, מתאפרים, אומרים כמה דברים מול מצלמה. מבזקן טרי שיגיע היום לחדשות 12, ברור שהוא יהיה בלחץ לפני המבזק הראשון שלו. חוסר המודעות שלי כילדה עזר לי לא להתרגש, ומאז זה נשאר".
בקרוב תחגוג עמליה דואק שלושים. למעלה ממחצית חייה היא בעולם התקשורת, כולל שירות בגלי צה"ל, והיא נחשבת כיום לאחת הכתבות המובילות של חדשות 12. היא בתה של העיתונאית הוותיקה נחמה דואק ושל האלוף במילואים יוסי בן־חנן, מי שתמונתו טובל בתעלת סואץ כשבידו קלצ'ניקוב הפכה לאחד מסמלי ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים.
בשיח הזהויות של "ישראל הראשונה" מול "ישראל השנייה", קל למקם אותך ביוגרפית בקבוצה הראשונה, הפריבילגית. אני משער שזו עמדה לא נוחה במיוחד למי שרוצה להוכיח את עצמה בזכות עצמה.
"אני שומעת את הביקורת הזו ומכירה אותה, אבל לא באמת מבינה אותה. אני לא חווה את עצמי כפריבילגית, כמי שפילסו עבורה את הדרך ולא הייתה צריכה לעבוד קשה. בהיבט של הבית, אתה מסתכל כיום על אמא ואבא ואומר שהם אנשים עם שיעור קומה ציבורי, אבל כשאני חוויתי את אמא שלי כילדה זה היה כאישה שנלחמת על המקום שלה כל הזמן, עם סכין בין השיניים. היא גדלה בשכונה בנתניה, עזבה את ההורים בצעד הכי לא מקובל אז לתל־אביב, וניסתה להתערבב בברנז'ה למרות שהייתה ממוצא ומרקע שונים לגמרי. התנשאו עליה, אני שמעתי את הסיפורים כילדה ומכירה אותם לעומק. כך חוויתי אותה, כאישה שנלחמת על המקום שלה, וממש לא מקבלת אותו כדבר מובן מאליו.
"הייתי קשורה מאוד לסבי וסבתי, ולכן גם הרקע שלי הוא שכונה בנתניה, מאוד לא פריבילגי. אחרי הקטע המקסים שבו קרן מרציאנו דיברה במרוקאית כשראיינה את מדליקת המשואה ריינה אביטבול, אמרתי לה כמה אני מתבאסת שאני לא יודעת ערבית, שפה שאצלנו דיברו בבית רק כשרצו שלא אבין. אז את השירים של ליל הסדר בערבית אני יודעת, אבל לא מעבר לזה, וחבל לי".
"כשאני נכנסתי לתחום, דווקא בגלל שהייתי 'בת־של', הרגשתי שאני צריכה להוכיח את עצמי הרבה יותר מאחרים, כי תמיד היו אלו שהסתכלו בעין עקומה ובחנו אותי בזכוכית מגדלת", היא מוסיפה, "בתחושה שלי הייתי צריכה לעבוד יותר קשה, להיות ערה יותר שעות, להביא יותר סקופים, לעשות יותר כתבות, להיות יותר מקצועית. עשיתי הכול כדי שלא יתפסו אותי לא מוכנה, לא לתת לאף אחד את התענוג לומר – 'הנה, היא קיבלה את התפקיד בגלל אחת שתיים שלוש'".
את מרגישה ככה גם כיום, אחרי קבלות לא מעטות משלך?
"אני חושבת שזה עיצב פן מהותי מאוד במי שאני, וזה חלק ממני בעבודה השוטפת. כנראה השיטה של ירידה לפרטים, וההחלטה לא לדווח על משהו שאני לא סגורה עליו במאה אחוז, הפכו להיות חלק מהותי מדרך העבודה שלי ופחות באות היום במטרה להוכיח משהו למישהו. אבל זה התחיל משם".
הווליום הנכון
אנחנו נפגשים על גג בניין במרכז תל־אביב, המשמש אולפן מאולתר של חדשות 12 בימי הקורונה. תשכחו מאיזו אווירת יוקרה ועיצוב מוקפד שהייתם אולי מצפים לו ממוקד שידור של גוף החדשות הנצפה ביותר בישראל. הכול כאן ממש קטן, מבולגן, ישראלי מאוד.
"בדרך כלל יש לנו שני אולפנים", מספרת דואק אחרי שאנחנו מצליחים למצוא פינה ראויה למושב אדם, "שלוש קומות מתחתינו, והאולפן המרכזי בנווה־אילן. כשהתחיל המשבר, עוד לפני ההגבלות על הציבור, היינו אחד הגופים הראשונים בישראל שהחיל על עצמו מגבלות די חמורות. חילקו אותנו לשלוש קבוצות, שבכל אחת יש כתבים ופרשנים שיכולים להחזיק שידור, למקרה שמישהו באחת הקבוצות האחרות יתגלה כחולה וכל מי שבקבוצה איתו ייאלץ להיכנס לבידוד. אני בקבוצה בין השאר עם יונית לוי, עמית סגל וערד ניר. לנו מותר להגיע לנווה־אילן רק בימים ראשון עד רביעי, בשאר הזמן אנחנו משדרים מכאן. קבוצה שנייה משדרת מנווה־אילן בימים רביעי עד שבת, ואסור לנו להיפגש אפילו בחפיפה. הם הולכים, מחטאים את האולפן ורק אז אנחנו מגיעים, ולהפך. קבוצה שלישית משדרת מהאולפן שנמצא בבניין הזה, ומהשטח. גם עכשיו, כשבכל המשק כבר יש הקלות, אצלנו עדיין משמעת ברזל בכל הנוגע לחלוקה הזו".
את מסכימה עם התחושה שבחדשות 12 שולט נרטיב שמרני מאוד לגבי הטיפול במשבר, ושקולותיהם של אנשים שלמשל כפרו בסגר ההדוק נשמעים אצלכם הרבה פחות, וגם אז קצת מתויגים כהזויים?
"אני לא מרגישה שזה המצב. הציבור נחשף רק למה שמשודר לבסוף על המסך, אבל אני רואה את העבודה מאחורי הקלעים של כל הכתבים. כמה שיחות רקע נעשות, עם כמה גורמים שונים, מכל קצוות הקשת. התוצר הסופי הוא לא ייצוג חד־ממדי, אלא ייצוג אחראי של הסיטואציה. יצחק בן־ישראל מופיע, ויורם לס, וגורמים נוספים ממשרד הבריאות שחושבים אחרת. יש דעות נוספות, אבל המטרה היא להביא את תמונת המצב האחראית. זה כמו שאעלה לשידור ואגיד – 'אין בעיית תעסוקה בישראל, כולם ייקלטו בסוף מחדש'. אני מניחה שיש אנשים שחושבים כך, אבל אחרי כל השיחות שאני עורכת אני מבינה שזה לא נכון, ומביאה את העמדה הזו למסך. אנחנו בהחלט מביאים גם דעות אחרות, אבל בווליום הנכון להן".
כבר בגל"צ סיקרה עמליה דואק את תחום התחבורה, והיא ממשיכה לעשות זאת גם בחדשות 12, מקום עבודתה בתשע השנים האחרונות שאליו עברה מיד עם תום שירותה הצבאי. מכיוון שאחד ממוקדי ההתרחשות המרכזיים בכל הנוגע למשבר הקורונה היה נתב"ג וסוגיית בידוד השבים מחו"ל, לזכותה של דואק נזקפת החלטת ממשלה חשובה בעניין. "הייתה תוכנית של השר בנט להכניס את כל מי שמגיע ממוקדי סיכון למלוניות למשך שבועיים", היא מספרת, "הצו הזה היה אמור להיכנס לתוקף ב־28 במארס. הייתה ישיבה אצל ראש הממשלה שבה הבינו שאין מספיק בדיקות ואין מספיק מלוניות, אז ביטלו את ההחלטה אבל לא הודיעו על כך לציבור. ואז אני מקבלת דיווח שיש אנשים שנחתו מניו־יורק – אז מוקד ההדבקה מספר אחת בעולם – וחוזרים במונית הביתה בלי בידוד ובלי כלום. העליתי את האייטם, הוא תפס תוך רגע וראש הממשלה הודיע כמעט מיד שכל מי שנכנס לישראל צריך בידוד במלונית. אבל גם אז לא קרה כלום בפועל. אז פרסמנו שוב, ואז זה סוף־סוף קרה. גורם בכיר במשרד הבריאות אמר לי שנתב"ג ובתי האבות יהיו שני המוקדים הראשונים בוועדת חקירה לנושא הטיפול במשבר, אם אחת כזו תקום".
איך את מסבירה את הכשל? הרי אף אחד לא עושה דברים בכוונה.
"היו הרבה דברים שהממשלה זיהתה בזמן כמו עצירת הטיסות, בידוד ביתי וחקירה אפידמיולוגית. מצד שני, היו מקומות שהופקרו. בסך הכול, כשמסתכלים כרגע – ניצחנו חד־משמעית. הצעדים הוכיחו את עצמם בשטח, עם כמה בעיות נקודתיות ועם מקבלי החלטות שלא עמדו בנהלים ויצרו משבר אמון".
חוץ מתחבורה את מתעסקת גם בדיור, תעופה וכלכלה. תעשי לנו קצת סדר בסבך הכתבים והנושאים.
"קרן מרציאנו היא העורכת הכלכלית. אני כתבת כלכלית. עמית הוא הפרשן הפוליטי ודפנה ליאל כתבת בכנסת. כלכלה ופוליטיקה הם תחומים שהיריעה בהם רחבה מאוד ויש בהם מקום לכמה אנשים, דעות וכיווני מחשבה. זה דווקא טוב בעיניי שכל אחד מביא את הזווית שלו, אין דריכה על אצבעות. במיוחד עכשיו כשיש כל כך הרבה מה לסקר, עוזר מאוד כשיש עוד אנשים בתחום".
למשל, מי יראיין את שר האוצר – כשיהיה לנו שר אוצר שרוצה להיות שר אוצר – קרן מרציאנו או את?
"לא זכורים לי מקרים של מריבות על אייטמים. כאמור, אלה תחומים רחבים וכל אחד מוצא את הנקודות שיותר מעניינות אותו. המאבקים הם יותר מול קולגות בערוצים אחרים".
כמי שמסקרת את שניהם כבר שנים, מה בעינייך חמור יותר – משבר הדיור או משבר התחבורה?
"הם כרוכים אחד בשני ומזינים זה את זה. בסדרת הכתבות 'לא זזים' הראינו במשך חצי שנה עד כמה זה שָׁלוב. ברור שצריך מטרו והסעת המונים במרכז, מצד שני מאשרים תוכניות בנייה ולא מתנים אותן בפתרון של בעיות תחבורה. אז אתה קונה דירה, וחייב גם לקנות עוד כלי רכב. אני לא רוצה לקחת את כל הקרדיט לעצמי, אבל אני רוצה לקוות שהפרויקט הזה שעשינו הזיז משהו בקרב מקבלי ההחלטות. שהיום לגיטימי יותר לדרוש את ההתניות האלה בנדל"ן להתקדמות בפרויקטים של תחבורה. באחד מקווי המטרו העתידי ממש התנו התקדמות בקו לפני בניית דירות".
מה באמת קורה עם רכבת תחתית אמיתית בישראל, זה יקרה מתישהו?
"הרכבת הקלה שנבנית עכשיו לא תספיק. במקרה הטוב היא תשמר את המצב הקיים. המטרו הוא פרויקט אדיר של 150 מיליארד שקל, שאפתני מאוד. אפשר להקים אותו, במקרה הטוב תוך עשר שנים, אבל הבעיה העיקרית היא בירוקרטיה. יש המון רשויות ולכל אחת יש מה לומר. הייתי בסין, אתה רואה איך מקבלים שם החלטה, ובום – יש עוד קו. אני לא רוצה להיות סין, אבל גם לא איפה שאנחנו נמצאים היום. משהו באמצע. אולי רשות תחבורה מטרופולינית תהיה הפתרון".
את מלווה את תחום התחבורה הרבה שנים, אולי את הנאחס.
(צוחקת): "דיברתי פעם עם שר התחבורה לשעבר ישראל כץ ואמרתי לו ששנינו הרבה שנים בתפקיד. אני רוצה לקוות שאני לא הנאחס. אגב, כץ עשה הרבה אבל בהיבט ספציפי מאוד של מחלפים וכבישים. לקראת הסוף הוא עשה אדפטציה לתחבורה ציבורית, אבל כבר היה מאוחר".
והשר שהחליף אותו, בצלאל סמוטריץ'?
"הוא בא לעבוד. כנראה לא יהיה לו עוד הרבה זמן בתפקיד, אבל גורמי המקצוע התרשמו ממנו מאוד. הוא לומד מהר, נגיש מאוד לציבור, ובעיקר ראינו את ההבדל בינו לאחרים בחנוכת 'נתיב פלוס' בכביש החוף. הוא שחרר את ההחלטה שהייתה תקועה הרבה זמן, הייתה עליה ביקורת קשה מאוד והוא עמד בה, לא התקפל, וצדק. אני אמרתי מהשלב הראשון שזה דבר נכון, ואכן ראינו שזה חסך בסופו של דבר זמן לאנשים בכביש. היו לי איתו גם לא מעט מחלוקות, אבל בסך הכול הוא עשה רושם ממש חיובי על גורמי המקצוע במשרד".
ככתבת גם לענייני תעופה – מהפכת הלואו־קוסט נגמרה עם הקורונה, או שנחזור לטוס לפאפוס בארבעים אירו?
"אחד הדברים הכי עצובים מבחינתי בתקופה הזו היה לראות את נתב"ג נטוש. מראה ממש סוריאליסטי. נדרשו לנו הרבה שנים להגיע למצב הזה של שמיים פתוחים, וייקח זמן עד שנחזור אליו. אני לא חושבת שמישהו יודע, אבל אני מעריכה שנתחיל שוב לטוס באזור אגן הים התיכון, יוון וטורקיה, תחת מגבלות מחמירות. שאלות כמו 'ארזת לבד' יהיו בעתיד הקרוב פחות רלוונטיות מאשר 'עם מי באת במגע בשבועיים האחרונים'".
מחוץ לקופסה
לפני מספר חודשים הפתיעה עמליה דואק כשפרסמה פוסט בעמוד הפייסבוק שלה תחת הכותרת "הערב שבו סירבתי שיקראו לי חילונית". אני מבקש ממנה לפרט ולנמק. "אני מנסה להתנער מהגדרות שמנסים לשים אותי בתוכן. בעיניי, לקרוא לי חילונית זה לעשות עוול לדרך שבה גדלתי ולערכים שעליהם חינכו אותי. אני מבינה את הצורך של אחרים לשים אותי בקופסה, אבל מה לעשות שהקופסה הזו לא קיימת. גדלתי בבית מסורתי. סבא וסבתא דואק, ממוצא חלבּי, היו ממש דתיים. כשרות, שבת, הכול. כשסבתא הייתה מרדימה אותי היינו אומרות יחד שמע ישראל. מצד שני, כשגרנו בתל־אביב הייתי הולכת ביום כיפור לבית הכנסת הרפורמי, שם התפללנו גברים ונשים יחד ושם גם עליתי לתורה בבת המצווה שלי. מצד שלישי, אחרי שסבא וסבתא נפטרו, אמא הקדישה לזכרם ארון קודש בבית כנסת אורתודוקסי לחלוטין ליד ביתה בתל־אביב, שאליו אנחנו הולכות לעיתים גם כיום. שם אנחנו נמצאות בעזרת נשים נפרדת לחלוטין. גדלתי על שילוב עולמות של יהדות, ואני תוצר של כולם".
אולי חושבים שאת חילונית כי לא מודעים לצד המזרחי שבך. אצל האשכנזים הדברים הרבה יותר חדים, המסורתיות פחות נוכחת.
"יכול להיות שזה מגיע משם, בכל מקרה הגדרה אחת תעשה עוול למורכבות שבה גדלתי. אני בוודאות לא יכולה לקרוא לעצמי בן אדם חילוני, כי אני שומרת מצוות בדרכי שלי ומעריכה את השבת בדרכי שלי. אגב, לא רק אני חיה במורכבות הזו. אחותי יוני היא חרדית־ליטאית, ומצד שני בשבוע שעבר חגגה עם משפחתה את יום העצמאות. הנה כי כן, גם בעולמות שבהם הכי מנסים להכניס אנשים לרובריקות כמו זה החרדי, יש אנשים שאצלם זה קצת אחרת".
המורכבות הזו באה לידי ביטוי גם בחתונתך לפני שנתיים.
"נכון. משה (גליקסמן, איש עסקים מתחום החקלאות, א"ש) ואני החלטנו לא להתחתן דרך הרבנות, אבל החתונה הייתה יהודית־דתית לגמרי".
בכמה ראיונות לפני החתונה דיברת על דור ה־Y שראית את עצמך חלק ממנו, זה שלא מצליח להגיע לדירה, שלא מתייצב במקום עבודה מסודר ועוד כהנה וכהנה מאפיינים. את מרגישה שהשנים האחרונות ומה שעברת בהן שינו את הראייה שלך את הדברים?
"הבעיות של הדור שלי עדיין לגמרי שם. החיים אמנם מתפתחים, אבל האתגרים הבסיסיים לא השתנו. רבים מאוד מחבריי לא יציבים במקומות עבודה, והם מחליפים אותם כל שנתיים־שלוש. אני ממש חריגה בעניין הזה, כמי שעובדת כמעט עשור באותו מקום. בעיות הדיור רק החריפו. הדור שלי אולי מתבגר, אבל הבעיות לא נפתרו. רחוק מזה. להפך. לדור הזה יש עכשיו ילדים, ההוצאות גדלות והמשבר מעמיק. הרבה מאוד מתבססים על ההורים, וההורים מתבססים יותר ויותר על הפנסיות שלהם. זו בעיה לא פשוטה. אמא שלי, עם משכורת של עיתונאית, הצליחה לקנות לבד דירה בתל־אביב. זה נשמע הזוי היום".
היא נראית צעירה לגילה, מה שהיה לא פעם מטרה לחיצי קומיקאים כמו ב"ארץ נהדרת" ובתוכנית הרדיו של טייכר וזרחוביץ' ברדיו תל־אביב. היא לא מתרגשת: "אני מרגישה שזה די נעלם עם הזמן, ולא חושבת שזה מעליב. גם על עמית צחקו, ועל יאיר שרקי".
את מרגישה צורך לדבר בטון יותר רציני כדי לשדר דמות יותר מבוגרת?
"זה מצחיק, כי הייתי הילדה הכי זקנה שאתה יכול לחשוב עליה. מגיל צעיר במיוחד השתמשתי במשלב לשוני גבוה, מילים גבוהות, קוראת ספרות רצינית – בתוכי אני אדם נורא זקן, אז משעשע אותי הפער שאנשים יכולים לחוש בין חזות צעירה למהות אחרת לחלוטין. זה לא שיש לי צורך לשדר משהו, זו באמת מי שאני. ואגב, בתוך תוכי אני יותר זקנה ממה שיוצא כלפי חוץ".
זה קשור לעובדה שקשה מאוד להבחין בדעותייך הפוליטיות?
"בזה הרגע ניסחת את המחמאה הכי טובה שיכולת לתת לי כעיתונאית. אני באמת מאמינה בזה שאני לא צריכה להביע כלפי חוץ את עמדותיי הפוליטיות, שברור שהן קיימות. אני מרגישה שהכוח שלי הוא דווקא בכך שאיני תופסת צד, ושהביקורת שלי אד־הוק היא לעניין ולא מפוזיציה. באופן הזה יש יותר קשב, כי הביקורת באה ממקום אובייקטיבי. זהו אחד הדברים שאני ממש מקדשת בעבודה העיתונאית שלי".
גדלת עם זה בבית?
"לחלוטין. אמי כידוע כתבת פוליטית. כילדה, הייתי הולכת איתה בבחירות לקלפי מאחורי הפרגוד, והיה ברור שזה סוד בינינו איזה פתק היא הכניסה למעטפה. היום, כפרשנית, דעותיה יותר שקופות ונוטות לשמאל־מרכז, מצד שני אבא שלי זה הכי ימין בואכה 'מולדת'. הדינמיקה הפוליטית בבית הייתה תמיד מעניינת כלפי פנים, אבל לא חשפנו כלום כלפי חוץ".
אם הזכרת את אביך ופוליטיקה, קיים קשר מעניין שלא רבים מודעים אליו בין משפחתך למשפחת נתניהו. יוני, אחיו של ראש הממשלה, חילץ את אביך במבצע הירואי בחזית הסורית במהלך מלחמת יום כיפור.
"בלי משפחת נתניהו לא הייתי יושבת כאן מולך. זו האמת. לא פעם כשאני מסקרת אירועים שבהם ראש הממשלה נמצא הוא מבקש ממני למסור לו דרישת שלום. לאחותי כאמור קוראים יוני על שם יוני נתניהו. קיבלתי מאבא שלי הרבה ערכים ובראשם חברות. המסירות שלו לאחיו לנשק היא משהו שלא ראיתי באף מקום אחר. הרבה יותר מקשר דם, כנראה לעולם לא אוכל לחוות דבר דומה עם חברים שלי כיום. אני מקווה שלקחתי מזה לחיים האישיים שלי, במידת האפשר, את מידת המסירות והנאמנות".
יש שרואים בעמדה המעדיפה לא להזדהות עם אף צד פוליטי סוג של פחדנות.
"אני לא חושבת כך. יכול להיות שיבוא יום שבו ארגיש שיותר דחוף לי להביע דעות פוליטיות. כרגע, במקומות שבהם אני רוצה לבוא לידי ביטוי כמו הגשה, ראיונות ותחקירים, שם זיהוי פוליטי לא ישרת אותי בשום צורה".
בואי ננסה בכל זאת. האם שטח הקרקע העצום סמוך לאזור המרכז, במערב השומרון, הוא הפתרון למצוקת הדיור?
"אני מתחברת כאן למה שאמרתי מקודם, שאני לא חורצת דעה לפני שיש לי את הנתונים ושבדקתי אותם במאה אחוז. יכול להיות, צריך לבדוק את זה".
עוררת סערונת ירוקה קטנה כשפרסמת פוסט נוקב על שימוש בקשיות חד־פעמיות. טענו למשל שהרבה יותר זיהום נגרם מהטיסות של חברייך לחתונתך ביוון.
"איכות הסביבה מעסיקה אותי, למשל עברתי בבית לשימוש בכלים רב־פעמיים לאירוח. אני לא גרטה תונברג הישראלית, אבל אני כן חושבת שזה נושא חשוב ביותר. חבל שאין יותר סיקור בארץ לנושאים האלה, הייתי שמחה להיכנס גם לתחום הזה, אבל עוד לא יצא. אולי אחרי הקורונה. אני לא איזו פעילת איכות סביבה גדולה, כתבתי על משהו שהפריע לי ברמה האישית וזה לא שחור ולבן. אפשר לעשות דברים ברמת היומיום, זה לא אומר שאחיה עכשיו בלי חשמל, לא אטוס או לא אביא ילדים לעולם. לא צריך ללכת לקיצוניות".
בשנים האחרונות הולכות ומתגברות ההערכות שדואק מסומנת כיורשת של יונית לוי כמגישה המרכזית בחדשות 12, בבוא היום. אני שואל אותה האם הדיבורים הללו מחמיאים כי מדובר בתפקיד חשוב או שמא אינם מחמיאים, כי כביכול מצטייר שהתחומים שאותם היא מסקרת כיום לא מאוד חשובים וניתנים להמרה בהגשה נטו.
"אני חושבת שזה מחמיא", היא עונה, "יונית היא אשת מקצוע מעולה, והגשה היא לגמרי עיתונות. להסתכל על זה כקריאת פרומפטר זה מיושן. לעשות ריאיון טוב בשידור חי, לראיין ראש ממשלה או נשיא בצורה טובה, מכבדת ויחד עם זאת תקיפה – זה מקצוע. אלה יכולות לא פחות משמעותיות מהכנת כתבת תחקיר. לא רק שאני לא מקילה ראש ביכולות הללו, אני חושבת שזה משהו שאתה מפתח עם השנים, צובר כובד, משקל וניסיון".
את מכוונת לשם?
"הגשה זו התפתחות מאוד טבעית למי שנמצא בטלוויזיה. יונית לא הולכת לשום מקום, ומדובר באחת מנשות המקצוע הכי חדות ומעמיקות שיצא לי לעבוד איתן. לכן זו שאלה לגמרי היפותטית כרגע, אבל כאמור זו התפתחות טבעית ומדובר בעולמות שמעניינים אותי".
